tlwave

לתפוש את הגל – על ההזדמנות להפוך את פריחת שנות האלפיים לגל קולנועי

נדמה שכל דיון על העשייה הקולנועית בעשור השני של שנות האלפיים מתחיל באמירה האקסיומטית: "הקולנוע הישראלי נמצא בתקופת פריחה חסרת תקדים". לאמירה זו שני פנים: האחד, כמותי, שאיתו קשה להתווכח. בשנתיים האחרונות בלבד הוצגו בבתי הקולנוע 56 סרטים ישראלים חדשים, כמעט פי שלושה מכמות הסרטים שהוקרנו בין 2000-2002. התמורות בתעשייה המקומית שהחלו בשנות התשעים המוקדמות והגיעו לשיאן בפריחה העכשווית מתכנסות
להמשך הקריאה

שאדי מרעי וצחי הלוי ב"בית לחם" - הסרט הישראלי הנצפה ביותר ב2013. צילום: ורד אדיר

דו"ח ביוזמת משרד התרבות קובע: ב2013 לא היה אף סרט ישראלי רווחי

לפני שבועות ספורים, פורסם [באיחור אופנתי, יש לציין] דו"ח פילת – לסיכום הפעילות הקולנועית של 2013 בישראל. זהו דו"ח רשמי הנעשה מדי שנה ביוזמת משרד התרבות והספורט והוא סוקר בפירוט רב את הפעילות הקולנועית של אותה שנה – סרטים שיצאו, פסטיבלים, מענקים, פרסים, פעילות הקרנות והסינמטקים. הנתון המעניין ביותר בעיני הוא שלפי הדו"ח – בשנת 2013 אף סרט ישראלי שיצא
להמשך הקריאה

Movie_Trailer_Preview_Screen

הוצא מהקשרו – המכניקה של הטריילר

בעולם בו האמת מתגלה במחשכים… איש אחד עומד להבין על בשרו… את משמעות המילה… צדק! אם החלפתם בראשכם את המשפטים האחרונים בעשרות גירסאות דומות של הקלישאות הקולנועיות, כנראה שראיתם יותר מדי טריילרים. הסרטונים הקצרים בני דקה וחצי עד שלוש הפכו בעשורים האחרונים להיות הכלי השיווקי הראשון במעלה של מפיצי הסרטים, על אחת פי כמה וכמה בעשור האחרון עם התפוצצות הוידאו
להמשך הקריאה

אידה פינק בסרט

פגישה עם סופרת

כבר כמה שנים שאינני צופה בטלוויזיה וקולנוע ישראליים באופן הדוק ורציף. לכן, כשפנה אליי נלי בהצעה להשתתף בבלוג הקולקטיבי החדש בארגונו פירצפתי לכיוונו תמיהה והוספתי לצידה צקצוק ופקפוק(אם כבר יש שם כזה לאיזו הצגת ילדים- הריני מתנצל ומתחמש מיד בעורך דין). אני מודה, נסחפתי במערבולת שאלות: מה לי ולזה? על מה אכתוב? ולמה? אחר-כך, כשקראתי כמה מן הפוסטים המעולים שנכתבו
להמשך הקריאה

Sham_arei_eilat.JPG

שידורי הטלוויזיה המקומית

את מה שאני יודעת על העיר אילת אפשר לסכם על גב של כרטיס מונופול המייצג את שדרות התמרים ואת הביקורים שלי בעיר אפשר למנות על ארבע הפינות של קופסת המשחק (לא כולל הטיול השנתי בתיכון). בכל מקרה הפעם האחרונה שהייתי באילת הייתה לפני כעשור, וגם היא היתה בדרך חזרה מסיני כדי להעביר את הזמן עד שהאוטובוס ייצא.   אפשר לומר
להמשך הקריאה