כשאחי ואני היינו ילדים לא נהגנו לפתוח את אירועי חג הפסח עם המאכלים והשירים על כל מיני אגוזים, אלא עם שידורי מערכת תכניות הילדים והנוער של הערוץ הראשון, עת הופיעו על המסך פירמידות מפלסטלינה. "אגדה על הגדה" – סרט האנימציה בסטופ מושן מפלסטלינה של רוני אורן, המבוסס על ספר ההגדה לילדים שאייר ב-1985, הוקלט ונשמר בבית משפחתי שנים ובקנאות, ואם
להמשך הקריאה
באחד הכתבים הגדולים והחשובים ביותר של אריסטו, "הפואטיקה" , הוא כותב ש"כוחה של הטרגדיה עומד גם ללא הצגות ושחקנים". או במילים אחרות, ברגע שיש לך תסריט, אין ערך להפיכתו של התסריט לסרט. עדיף שיישאר תסריט כתוב. טענה מוזרה? לא בטוח. בפואטיקה, אריסטו דן בששת היסודות של הטרגדיה, או בעצם, כל מה שצריך לדעת כדי לייצר דרמה טובה. ששת היסודות, ב"פואטיקה",
להמשך הקריאה
סרט דוקומנטרי הוא סרט, לא עלילתי, שמטרתו לתעד פיסות מציאות. הקולנוע הדוקומנטרי בארץ מרתק. כמות הסיפורים פה היא אינסופית. הפוטנציאל אינו נגמר והיוצרים הדוקומנטריים בועטים ומממשים אותו וקולם נשמע למרחקים. בשנים האחרונות לא מעט סרטים דוקומנטרים הטביעו את חותמם על היצירה הישראלית. מי לא שמע על "חמש מצלמות שבורות", סרטם של עימאד בורנאט וגיא דוידי (2012), "שומרי הסף" של דרור
להמשך הקריאה
בספריית "האוזן השלישית" יושבות על מדפים מאחורי הדלפק הראשי כמה קלטות וידאו מתוצרת ישראלית. ברוכים הבאים להוספיס של הקולנוע הישראלי. למדפים האלה סרטים מגיעים כדי למות. תחלופת טכנולוגיות והשפעתה על העשייה ועל הצריכה של קולנוע היא משהו שהתחום מתורגל בו מאז שהוא נולד, בין אם מדובר בכניסת הסאונד או הצבע, הטלוויזיה או מצלמות הוידאו. יש אמנם מסורות ששורדות את רוע
להמשך הקריאה
לא קל ליצור קולנוע וטלוויזיה בישראל. שפע אינסופי של רעיונות מצוינים וכישרונות עולים, מול סל די קטן של תקציבים – חוק הקולנוע, שידור ציבורי, כבלים, לווין, ושני ערוצים מסחריים. פה ושם הפקה פרטית או פרויקט חינוכי. אל מול שוק תוסס של יוצרים מלאי רעיונות משובחים ולמעלה מ-15 מחלקות לקולנוע שמייצרות עוד ועוד יוצרים כאלה מדי שנה, הסיכוי לרצף תעסוקתי בתחום
להמשך הקריאה
