inbetween2

לא גברים, לא יהודים

אם יש משהו שאי אפשר לחלוק עליו בקשר לסרטה של מייסלון חמוד 'לא פה לא שם' זה שהוא מצליח. הוא מצליח בקופות, הוא מצליח אצל המבקרים אבל יותר מכל הוא הצליח להפעיל את אלו שצפו בו (וגם את אלו שלא) ומעורר דיון סוער. כל כך סוער עד שסייד קשוע הספיק לכתוב מאמר שמבקר את בחירתו העלילתית להציג איש דת מאום אל פאחם כאנס ולחזור בו מהביקורת כעבור יומיים בעקבות ההתקפות המילוליות הקשות שספגה יוצרת הסרט מגורמים בעיר.

כיאה לעידן שנשלט, לטוב ולרע, על ידי פוליטיקת הזהויות, התגובות לסרט נגזרות בדרך כלל מזהות הצופה בו. זהבה גלאון למשל שיבחה את הסרט על עמדתו הפמינסטית ויצאה נגד הקריאה של עיריית אום אל פאחם להחרים אותו. היא עשתה כן תוך כדי השוואה של דיכוי הנשים הערביות בסרט לדיכויים נוספים של נשים בחברה הישראלית, אזכורה של פרשת גדר חיה וביקורת על שר החינוך נפתלי בנט. יהודים מן הצד הימני שצפו בסרט אהבו לראות בו את הביקורת על החברה הערבית-מוסלמית הפטריאכלית והמדכאת. את בחירתן של הנשים לחיות באופן חופשי ומתירני בתל אביב הם תפסו כניצחון של הליברליות הישראלית שמהווה מפלט לנשים המדוכאות הפלסטיניות.

הסרט יצר עיסוק רב בעצם השאלה של מהי פוליטיקה. האם הוא פוליטי מעצם עיסוקו במגדר ופמיניזם? (בוודאי שכן), האם נעדרת ממנו פוליטיקת הסכסוך היהודי-פלסטיני? ואם כן, מדוע?
ההנחה הראשונית כאילו סרט אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת גם ביקורתי כלפי החברה הפטריאכלית וגם לאחוז בעמדה מוצקה כנגד הכיבוש אינה עומדת במבחן המציאות. הסרט מציג עמדה ברורה בעניין. הן בסצנה בה נאסר על העובדים במטבחה של מסעדה נחשבת לדבר בערבית, וכמובן בציון מיקום דירתן של הגיבורות: הן מתגוררות ליד מסגד חסן בק שבשכונת מנשייה, אותה אחת שנהרסה חלקית במלחמת העצמאות וכליל בשנות השישים והשבעים.

העמדה הברורה ביותר בנוגע לסכסוך ויחסי יהודים-ערבים מצויה בהעדרם של היהודים מהסרט. היהודים שמופיעים בסרט לרגעים בודדים נועדו להשליך על הדמויות הערביות ובעיקר להציג תמונה די קודרת בה אין אפשרות לגשר על הפערים. גם במצב המתואר, ואולי אף במיוחד, כשהדמויות הראשיות נאלצות להינתק מהחברה הפלסטינית. "זה לא רציני" אומרת לילה לעמית שמזמין אותה לדייט. האישה הפלסטינית נתפסת על ידי היהודים כהפרעה או כמושא אקזוטי לכיבוש (כן כן).

העדרן של דמויות יהודיות מהסרט מזכיר את העדרן של דמויות אשכנזיות מ'מתחת לאף'. בסרט הפשע שהפך לפולחן יש רק דמויות מזרחיות (פרט לבלש גולדי לו שתי שורות בסרט). הבמאי ינקול גולדווסר הגדיר אותו כסרט הא-בורקס הראשון, תגובה קולנועית לניסיונות לספר סיפורים של יחסים בין עדתים באמצעים קומים ורומנטיים. האפשרות להציג, כמעט לראשונה, דמויות מזרחיות בעלות עומק נוצרה באמצעות הדרה אבסולוטית של דמויות אשכנזיות מהסרט. גם ב-'לא פה, לא שם' ההדרה של יהודים ושל גברים (כפי שציין אבנר שביט, כמעט ואין בו רגעים בהם רק גברים מדברים) מאפשרת – לראשונה בקולנוע הישראלי-פלסטיני – את הופעתן של דמויות הנשים הפלסטיניות באופן בו הן לא מוצבות לעומת הגברים והיהודים אלא עומדות בפני עצמן, בוחרות בשביל עצמן ומנסות לייצר מציאות אחרת.

 

 

 

 

 

תומר חרוב
בן 33, נתנייתי שגר בתל אביב. מאסטרנט בספרות עברית, נאבק במדרגות סוראסקי, כותב, עוסק בחינוך בלתי פורמאלי. משוטט להנאתו במגרשי הליגה הלאומית וחושב שזה רומנטי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק