מתוך: ארכיון פרג'

משפחה זה מותג

לפני כעשור הצטלמתי בפוטו פרג'. לא זוכר אם זה היה בשביל רישום לאפיזודה קצרצרה באוניברסיטה הפתוחה או אולי לויזה לארה"ב אבל הייתי צריך תמונת פספורט באופן בהול. עבדתי בדיזינגוף פינת ז'בוטינסקי אז פרג' היה הכי קרוב. לא ידעתי מי זה, יתכן שהשם צלצל כמו משהו שאני אמור להכיר, ואולי זה היה הסטודיו, שנראה שונה לגמרי מחנויות הצילום הצנועות שזכרתי בילדותי, שגרם לי להרגיש כך. רציתי תמונה מהירה, כתחליף לתא צילום אוטומטי, ולצאת משם כמה שיותר מהר אבל הוא הושיב אותו על כיסא וכיוון את המצלמה, אמר לי לחייך אבל לא יותר מידי (בדיעבד אני מקווה שהוא לא חש את חוסר הסבלנות שלי), צילם כמה פעמים וקרא לי לראות אם התוצאה מוצאת חן בעיני. אחר כך הבת שלו פיתחה את התמונות, חתכה אותן ביסודיות והכניסה אותן לנרתיק פלסטיק בצבע כחול כהה עם הטרייד מארק שלהם. המחיר קצת ביאס אותי אבל באמת שמיהרתי.

קובי פרג' בפתח הסטודיו לצילום "פוטו פרג'". צילום: רועי פרג'

קובי פרג' בפתח הסטודיו לצילום "פוטו פרג'". צילום: רועי פרג'

"פוטו פרג'" הוא סרט על טרייד מארק, על מותג. לא מותג של צילום אלא מותג משפחתי; מותג הבן הבכור. זה מתחיל משינוי שם המשפחה לשמו הפרטי של פרג' וממשיך בהפיכתו לאב המשפחה, המנכ"ל המייסד של המפעל שאמור היה לאחד אותם לעד. כשהם רצו להרחיב את העסק הוא חשש מהתפזרות המשפחה, מכך שהם יתרחקו ממנו ואולי גם חשש שהם יצליחו יותר ממנו. הבכורה נמצאת בחזית המאבק, הוא נגד כולם והוא בעד כולם. בכורתו של פרג' תובעת את ההכרה ואת הכבוד אך היא בעיקר משלמת מחיר כבד. נדמה שהניתוק מבני המשפחה כואב לו אך עם זאת משחרר.

לעיתים קרובות אני תוהה מה הייתי בוחר לו הייתה לי את האפשרות, להיות חלק ממשפחה מורחבת הדוקה שמעניקה הרבה אהבה ומשמעות או אולי להשתחרר מכבלי הקירבה שמחזיקים אותנו יחד אך לבד. האם הכלוב המשפחתי מגונן או סוגר עליך? כל מחנה הוא גם כלא ובית פרג' הוא כלא שסוגר את בני המשפחה גם אחרי שכבר יצאו ממנו כי ככה זה במשפחה, ברגע שאתה חלק ממנה אתה לא יכול לצאת גם אם אתה ממש רוצה, גם אם כבר שלושים שנה אתה לא מדבר עם האחים שלך והם לא מדברים איתך, גם אם אתה נוטר טינה לאביך, גם אם אתה מרגיש שהפלו אותך, רימו או לקחו אותך כמובן מאליו.

אחרי ההקרנה, קובי ורועי פרג', יוצרי הסרט, ענו לשאלות. חלקן נגעו למשפחתיות, חלקן נגעו לקולנוע. הייתה אמירה/שאלה שנגעה למאפיינים העיראקים של הסרט, היא נגעה בעניין הכבוד שחזר על עצמו כמה פעמים, קובי פרג' הודה שישנה עיראקיות ברורה בסרט אך סייג ואמר שמהשיחות שהוא עושה אחרי הקרנות, העניין הזה מדבר לכולם.

ובכל זאת אני מצאתי (ואולי כי המשפחה שלי שלחה אותי לחפש) את העיראקיות ביחסים שנרקמים בעקבות עשיית הסרט בין קובי לדוד פרג'. פרג' אומר לו שהוא מתרגש מכך שהוא מכנה אותו "דוד", שזה נוגע בו ועושה את החיבור הנוגע ללב בין כבוד לקירבה. בתרבות המערבית של קונפליקטים בינאריים נדמה שהכבוד מנוגד לקירבה, כאילו בכבוד יש ריחוק מעצם היותו רשמי אבל התביעה של הדוד לכבוד היא אינה תביעה לשררה, היא תביעה לקירבה.

קריירת הצילום של פרג' החלה בבגדד כשוליה של צלם ארמני. כשהקהילה העיראקית נאלצה להגר לארץ ישראל, הוא עבר בבתי הכנסת בבגדד וצילם תמונות פספורט של חמישים אלף יהודים שהותירו בעיראק את כל כספם ורכושם והגיעו לארץ ישראל חסרי כל. תמונת הפספורט שפרג' צילם לי עדיין מודפסת על תעודת הסטודנט בה אני משתמש כדי להיכנס לספריית סוראסקי בה אני חוקר את המקרה של הגירת יהודי עיראק, את החיים שהם השאירו שם, את החיים שהם בנו כאן ואת המחיר שהם שילמו. מחיר קצת גבוה לתמונת פספורט, אבל באמת שהם מיהרו.

 

תומר חרוב
בן 33, נתנייתי שגר בתל אביב. מאסטרנט בספרות עברית, נאבק במדרגות סוראסקי, כותב, עוסק בחינוך בלתי פורמאלי. משוטט להנאתו במגרשי הליגה הלאומית וחושב שזה רומנטי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק