Screenshot_2016-08-19-14-14-06_com.google.android.youtube

יום הזיכרון לשואה ולנקמה

"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן" ציטט בנימין נתניהו את ביאליק ביוני 2014 בתגובה לחטיפת הנערים בגוש עציון ועיוות (במתכוון או שלא במתכוון) את כוונתו של ביאליק – שגינה והזהיר מיצר הנקמה – כשהוסיף מיד: החמאס אחראי והחמאס ישלם.

ייחודה של הנקמה מצוי בסיפוק הרגשי שהיא מעניקה לנוקם. הנקמה אינה מכוונת למניעת פגיעות נוספות בעתיד או השגת פיצוי חומרי על פגיעות העבר אלא מיועדת להפיק סיפוק רגשי לנוקם מעצם הסבל שהוא גורם. הנוקם רוצה להיפטר מרגשות כואבים הקשורים באירוע מסוים בעבר באמצעות פעולה המתקנת כביכול עבר זה. לכן הנקמה בראש ובראשונה מכוונת אל העבר. איזו תפקיד, אם כך, משחקת הנקמה ביחס לאירוע ההיסטורי הטראומתי ביותר בעבור התרבות היהודית במאה העשרים? או כפי שמנסח זאת הופמן ב'מייד אין איזראל': "איך יכול להיות שבשישים שנה לא קם אדם, נכנס לקניון בפרנקפורט או במינכן עם תת מקלע והתחיל לרסס, כמו כל עם נורמלי בהיסטוריה?"

מייד אין איזראל (2001), סרטו המלא השני של ארי פולמן, המתרחש ב"זמן כלשהו בעתיד הקרוב", מספר את השתלשלות האירועים מרגע הסגרתו של אגון שולץ- פושע נאצי בן 82-  לידי ישראל מסוריה  במסגרת הסכם שלום שנחתם עם הסורים. העלילה מתרחשת בסוף שבוע ברמת הגולן, רגע לפני שהיא מוחזרת לסורים. בזמן ששולץ מוחזק עד לצאת השבת- אז יועבר לירושלים לתחילת משפטו- על ידי  כוח משטרה (בפיקוד הקצין סגל), איש היי-טק ישראלי (הופמן) -בן לניצול שואה- שולח בעקבותיו שתי קבוצות של רוצחים שכירים (פרח ותיק-תק מצד אחד לעומת בני הזוג ויטאלי ודוֹדוֹ מצד שני) על מנת שיחטפו אותו ויביאו אותו חי ל'הר המאדים' ברמת הגולן, שם על פי התוכנית הופמן יחסלו. בדרך נתקלים שני הצוותים באדי זנזורי, חצוצרן המתפרנס מנגינה באזכרות לנופלי רמת הגולן ושוכרים לסירוגין את שירותיו על מנת להיעזר בו כדי להתמצא ברמת הגולן ולחטוף את הנאצי מידי המשטרה. בסופו של הסרט, לאחר שהנאצי עובר מידה של המשטרה לצוות החוטפים הראשון ואז השני הוא מגיע עם אדי להר המאדים (אותו הופמן עוזב ומוותר על רעיון הנקמה כדי לטפל בבתו החולה) שם אדי מחליט להשאיר אותו על ההר עם אקדח ועוזב לחיים משותפים עם הרוצחת השכירה דוֹדוֹ. בזמן שהם עוזבים נשמעת ירייה מכיוון ההר. את הסרט מלווה מתחילתו ועד סופו קריינות של שדרנית רדיו.

"מה אומר לך השם איוון דימאניוק?"

נשוב לרגע לאמירתו של נתניהו. תופעת השימוש בדפוסי התנהגות נקמניים בקרב מערכת ביטחון וההנהגה הישראלית כחלק ממערכת של יחסי גומלין עם האויב איננה חדשה ומאופיינת לרוב במונחים כלכליים ( למשל שמות המבצעים:'פעולות התגמול', 'שכר הולם', 'דין וחשבון'). סוגיית המחיר מהותית משום שהיא מדגישה את אופייה הרציונאלי של הנקמה. הנוקם יודע שהוא צריך לשלם מחיר עבור הנקמה. בהקשר של מדיניות הביטחון הישראלית המחיר הנקוב הוא בדרך כלל בחיי אדם ומושפע מהנכונות של הציבור ו/או הממשלה לשלם אותו.  ב 'מייד אין איזראל' תאוות הנקמה של הופמן –המושפעת מיחסיו המנוכרים עם אביו, ניצול השואה- מניעה את העלילה לא רק נרטיבית ופסיכולוגית אלא בעיקר בצורה חומרנית-תועלתנית. כספו (כספי הפיצויים מגרמניה וכסף שעשה בעסקים עם גרמניה) מממן את המצוד אחר אגון שולץ. העובדה שהופמן זקוק לכסף  כדי לממש את הנקמה מחזקת את האלמנטים הרציונאליים שלה, יש לה תג מחיר (סמלי וממשי) אותו הנוקם מוכן לשלם. יתרה מכך, בתור אדם עשיר בעל אמצעים, להופמן יש את הפריבילגיה לעסוק בשאלת הנקמה. בכל החברות בהן קיימת נקמת דם הכבוד משחק בה ערך מרכזי אך כבוד הוא נחלתם של גברים חופשיים, של בעלי כוח. בחברה הישראלית הופמן הוא בעל כוח באמצעות מעמדו הכלכלי והוא הדמות היחידה בסרט שמעוניינת לנקום מתוך תחושה של השפלה ואבדן הכבוד.

כל אחת מהדמויות בסרט מגלמת צד מסוים של סוגיית הנקמה היהודית בנאצים כפי שבאה לידי ביטוי לאורך השנים בתרבות הישראלית. הנאצי מבקש מקצין המשטרה סגל בקשה אחרונה, לטבול במאגר המים. סגל (תוך כדי התנצחות עימו על כך שישו לא הלך על המים אך משה חצה את הים) שואל אותו אם הוא נתן לנידוניו בקשה אחרונה ומכונן גמול של ענישה. בנקודה מסוימת הוא מתרצה ואומר שיאפשר לנאצי לטבול במים הקפואים שאולי ימיתו אותו (הוא נחטף לפני שהוא טובל והשאלה האם סגל רצה להרוג אותו לפני הבאתו למשפט נותרת פתוחה). אדי החצוצרן מספר איך הוא ואחיו נקמו בגרמנים שבאו אליהם הביתה על ידי חרם, הם סירבו לקבל מהם מתנות ולא היו מוכנים ש"נאצי יאכל את הקובה של אמא שלי". בשביל פרח השואה היא "נישה" -הוא בכלל מבגדד- השואה היא דרך להתקדם בחיים, הרצון שלו לנקמה אינו רגשי כמו של הופמן (תיקתק אומר לו:"להופמן יש את הריגשי עם אבא שלו אבל אתה?") אלא מוכתב על ידי התרבות הישראלית, באמצעות הנקמה הוא יכול להתפתח, לכן הוא מפנה את המשאבים שניתנו לו (כישרון למספרים שעוזר לו לזכור בעל פה את כל המשלוחים שהנאצי הוציא) ומתעל אותם לנקמה שאין לו צד בה בכלל אך הוא חיוני לה כדי להעניק לה תוקף משפטי. תיקתק מאלף הכלבים מונע על ידי פחד קיומי, הוא פרנואיד וממהר לירות ולשלוף, מאיים כל הזמן שהוא עומד לפלוט כדור, נמצא תחת טראומה ומתנהג בהיסטריה. הוא מבקש מהנאצי עצה לגבי אילוף של כלב גרמני שלא מצליח לעבור מבחן. הוא רוצה להיות בעל הכוח אבל מתמודד עם שאלות מוסריות, הוא אינו מקבל את עצת הנאצי לגבי אילוף הכלב (לסגור אותו בכלוב ל24 שעות ולהוציא אותו לחצי שעה בה אסור לו לאכול או להשתין) ורואה בה הוכחה לאכזריות שלו, דמותו היא זו של היהודי שרוצה לנקום אך אינו מסוגל. ויטאלי מסוגל אבל לא כל כך מעוניין בנקמה, הוא נמצא בסיפור רק בשביל הכסף והאגו ומעלה מראש את השאלה של הנכונות לנקמה ("אתה בכלל תהיה מסוגל לירות בו?" הוא שואל את הופמן שעונה: "בטח. זה נאצי! נאצי!כל אחד יכול לירות בנאצי.").

שאלתו של ויטאלי מעניינת כשבוחנים אותה ביחס לסיפורי נקמה אחרים. הסרטים 'ללכת על המים' (2004) וה'חוב' (2006) מספרים גם הם סיפור של מצוד אחר פושע נאצי בכדי לנקום בו אך הגיבורים אינם מסוגלים להשלים את משימתם. ב'ללכת על המים' סוכן המוסד הפוסט טראומתי אינו מסוגל להרוג יותר ונכדו הגרמני של הנאצי הזקן משלים עבורו את המשימה. 'החוב' מציג מקרה מסובך יותר  בו סוכנת מוסד לשעבר יוצאת לחסל פושע נאצי אותו לכדה עם חבריה ארבעים שנה קודם לכן אך נאלצו לפברק את סיפור מותו לאחר שנמלט מהם בעקבות מחדל. לבסוף מתברר שאין בכלל סיבה לחסל משום שהוא מעוניין להמשיך לשמור את סודו שהוא גם סודם אך הגיבורה- לאחר ששותפה התאבד מכיוון שאינו מסוגל לבצע את המשימה- בוחרת בכל זאת להרוג אותו כשתוך כדי היא נפגעת בעצמה ומתה. המפגש ב 'החוב' מזכיר את המפגש של הפלמחניק דוד עמירם (בכיכובו של אריק לביא) עם הנאצי שלוחם בשירות המצרים ב'גבעה 24 אינה עונה' (1955). מדובר במפגשים מלאי פאתוס בהם הנאצים רואים בישראלים (או כך הישראלים רואים את עצמם בעיני המבט הנאצי) את היהודי הגלותי, החלש שאינו מסוגל להגן על עצמו ואז מופתעים לגלות שבעצם עומד מולם היהודי החדש, הישראלי הלוחם, בן דמותו של מאיר הר-ציון שמסוגל להגן על עצמו ובמקרה של 'החוב' גם לבצע את הנקמה.  'מייד אין איזראל' חף מכל מניירה כזו, דמות הגיבור הישראלי בסרט מופיעה רק בצורת סיפור מורשת קרב על 'מרקו' (מעין שילוב של אביגדור קהלני וצביקה גרינגולד) ש"סחב את המדינה על הגב" וניצח את הסורים. סיפורו מתווך לצופים באמצעות מדריכת הטיולים שמספרת בצורה חושנית שלא משתמעת לשתי פנים כיצד מרקו שיפר עמדות ודפק טנקים סורים אך הדמות שלו חיונית אך ורק בשביל האתוס, כדי שאפשר יהיה לחזור על הסיפור שוב ושוב ולעוות אותו בגיחוך, כדי שאפשר יהיה להגיד לתיירים הצרפתים ש"צלילי הכדורים עבורנו הם כמו אדית פיאף עבורכם". בפועל אין 'מרקו', הופמן מוותר על הנקמה כדי לטפל בבתו החולה. הוא מבין שנקמה לא תפתור את ה 'רגשי' עם אבא שלו  אלא תייצר 'רגשי' עם הבת שלו. בבחירתו לעזוב את הר המאדים הוא מתקן את האב שבו במקום לנקום בנאצי בשם אביו המנוכר. אדי זנזורי נותר עם אגון שולץ על הר המאדים בכוונה לירות בו אך הוא מוותר ולכן הוא זוכה לסוף "טוב". אין יותר צורך בנקמה, וכשהשלום עם סוריה בפתח אפשר להניח מאחור את תסביך השואה, הקיומי והמוסרי.

"!!!and he knew, second holocaust no be"

אגון שולץ אינו מניח לעבר, אין לו אפשרות אמיתי לעשות כך אבל  הוא מניח לקיומו של העבר בהווה, לא בצורת הדחקה אלא השלמה. זה מה שהוא מבקש מאדי לעשות וכך אדי מגיב, לא כדי לסלוח לו אלא כדי "לזכות בבחורה" (כפי שמסביר לו הנאצי). כדי לזכות בסוף טוב צריך להשאיר את הנאצים מאחור, לוותר על הנקמה ואף על המשפט גם משום שאין גמול לפשע אך בעיקר כדי לזכות לסוף הטוב ש'מייד אין איזראל' מציע: הנאצי האחרון יהרוג את עצמו ויעלם, אדי ודודו יתאהבו. הסרט אינו מציע את הויתור על הזיכרון אלא מבקש לנתק אותו מאפשרות הנקמה. מעבר לכך, הפרדיגמה המובילה את העלילה מראה שמי שמבקש לנקום משלם מחיר כבד מידי: כשסגל מחליט לתת לנאצי לטבול במעיין הקפוא (אולי במטרה להורג אותו) הוא נהרג בעצמו במבצע החטיפה. כשתיק תק מכריז שנשבר לו לחכות להופמן ושהוא רוצה לירות בנאצי בעצמו הוא ופרח נהרגים במבצע החטיפה השני. כשהנאצי בידיים של ויטאלי הוא נלכד בשדה המוקשים. כשהופמן ממתין לנאצי על ההר בתו חולה והוא מבין שאם לא יוותר על הנקמה היא תמות. אדי מבין שאם הוא יהרוג את הנאצי הוא יאבד את האהבה.

Screenshot_2016-08-19-14-13-46_com.google.android.youtube

האלמנטים הקומיים (הבאים לידי ביטוי גם בסרטו הקודם של פולמן,'קלרה הקדושה', המפרק ומגחיך באופן דומה את מערכת החינוך הישראלית תוך כדי מתיחת ביקורת חריפה על החברה) מאפשרים את היווצרותו של מהלך ביקורתי כלפי אופי הזיכרון של השואה בתודעה הישראלית והסירוב העיקש להניח לקלישאות המכוננות את האתוס הישראלי בצל השואה. בכך הסרט גם יוצא נגד התפיסה המקובלת בתרבות לפיה מדינת ישראל היא הנקמה בנאצים כפי שניסח זאת אמיל פקנהיים באמצעות ה'מצווה ה614'  במסה 'קולה המצווה של אושוויץ': "ליהודים אסור להנחיל ניצחונות להיטלר לאחר מותו! הם מצווים להישאר בחיים כיהודים, לבל ייכחד העם כולו."  גם שמעון ויזנטל התייחס לכך (בתגובה להשוואה בין הפלסטינים ליהודים בשואה) באמרו כי "הקמת מדינת ישראל הייתה התגובה היחידה, האפשרית והנכונה לאושוויץ." נקמה זו מגולמת בחגיגה של הפלמחניק דוד עמירם ב'גבעה 24 אינה עונה' שרגע אחרי שהנאצי שמולו מת מפצעיו בעודו קורא "הייל היטלר" מבחין במטוסי קרב ישראלים שמגיעים להילחם בכוחות המצריים שיורים עליו.

'מייד אין איזראל' מסתיים עם התחושה שאפשר להניח את כל הפיגורות וייצוגי השואה מאחור ולהתקדם הלאה אך התחושה הזו אינה הולמת את המציאות החברתית-בטחונית בישראל ולמרבה הצער אף לא את יצירתו של פולמן שבוחר בסרטו הבא, 'ואלס עם באשיר' (2008) לעסוק בטראומה ממלחמת לבנון באופן שלא חף מביקורת אך נמצא בתוך אותה תודעה חברתית-בטחונית ובמידה רבה מציית לה. משאלת הנקמה בנאצים מקבלת ביטוי באמצעות הסירוב להניח לזיכרון להיות זיכרון, באמצעות הפיכת מדינת ישראל לאנדרטת שואה בין לאומית ובשימור תחושת הנרדפות והאיום הקיומי הסובב את החברה היהודית בישראל.

תומר חרוב
בן 33, נתנייתי שגר בתל אביב. מאסטרנט בספרות עברית, נאבק במדרגות סוראסקי, כותב, עוסק בחינוך בלתי פורמאלי. משוטט להנאתו במגרשי הליגה הלאומית וחושב שזה רומנטי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק

2 תגובות

  1. רוי

    מה לכתוב מה זה גיבוב השטויות הללו?

  2. נקמת הדם מהעת העתיקה כנראה לא התבססה על פורקן רגשי בלבד, אלא גם על רצון להרתיע. זה נכון גם לחלק מפעילות צהל