Projecteur_cinématographique_35mm

רזולוציות, פורמטים, ועוד מלא כיף טכני!

זה הולך להיות פוסט טכני. אני מסוג האנשים האלה שכששואלים אותם באיזה פורמט להוציא אקספורט, עונה תשובה ארוכה ומנומקת. אם המונחים "פורמט" או "אקספורט" זרים לכם, הפסיקו לקרוא, כי הפוסט הזה עלול להיות גיקי מידיי בשבילכם. בשורות הבאות אנסה לתמצת את תמונת המצב הנוכחית בישראל בכל הקשור לאיכויות הקרנה בקולנוע ובטלוויזיה, בהקשר של צילום והפצה דיגטליים.

בארץ כיום לא ניתן להקרין סרט בפילם באף בית קולנוע פרט לסינמטקים. בעוד צילום הסטילס האנלוגי מת כבר לפני כמה שנים, מותו של הפורמט האנלוגי בקולנוע היה הדרגתי יותר, זאת לאור העובדה שהחלפתו דרשה הסתגלות של תעשייה מקצועית מורכבת יותר מצילום סטטי. בתחילת שנות ה-90, עם כניסת המצלמות ה Beta- וה- DV התחילו לייצר סרטים בפורמט של וידאו שאיכותו נמוכה מפילם אך ההתעסקות הלוגיסטית זולה ופשוטה משמעותית. כך למשל גם בערוץ הראשון עברו לצלם בוידאו, ובגלל זה התוכניות היותר ישנות שצולמו בפילם עדין נראות נהדר.

הפורמט הדיגיטלי של הטלוויזיה התקבע על רזולוציה של 720X576, זוהי עדין הרזולוציה שבה משדרים בישראל כל תוכן שמשודר באיכות סטנדרטית, והמקום היחידי בעצם שאתם עוד יכולים להיתקל בדרישה למסירה של קובץ מסוג זה. מצב זה עוד יחסית טוב לעומת שנים בהם היה צריך להוריד את החומר הערוך לקלטות באולפני פוסט. היום אפשר להוציא מכל תוכנה קובץ MOV עם קידוד DV רגיל.

resolution-

הקולנוע של סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 לא שש להצטרף לצילום באיכות שעדין הייתה נמוכה ביחס לפילם. סרטי הדוגמה 95 דרשו תחילה שכל הסרטים שצולמו תחת המניפסט יצולמו בפילם, אבל התגמשו כאשר המצלמות הדיגיטיליות הביתיות איפשרו להם צילום שתאם קונספטואלית לרעיון האידיאולוגי של המניפסט, וכבר הסרט הראשון שצולם "החגיגה" השתמש במצלמות ביתיות, וחלק מהצלמים גם נראו בתוך הסרט עצמו יחד אתם. הדרישה לשימוש ב 35 מ"מ הפכה לדרישה עבור איכולת ההקרנה בלבד. בלשון המאזניים  – הם לא הצליחו להתגבר על הפער בין איכות התמונה ליתרון הלוגיסטי, האיכות פשוט לא הייתה מספיק טובה. סרטי תעודה אימצו את הטכנולוגיה על מנת ליצור סרטים ביתר קלות. סרטי ה IMovie התיעודיים צברו תאוצה החל משנים אלו תודות  למצלמות MiniDV  קטנות ופשוטות. "תומר והשרוטים" הוא דוגמה לסרט כזה שהצליח מסחרית בישראל וצולם בסוף שנות ה-90.

הרזולוציה של המצלמות הלכה והשתפרה עד לכדי 1440X1080 ב Z1 של סוני שהוצגה ב-2004 כמצלמה "אידיאלית" לצילומי דוקו, והשתמשה בקלטות MiniDV. נדרש שיפור עבור איכויות הקרנה בקולנוע, ולמעשה עד 2007 לא חל שינוי דרמטי. באותה השנה הוצגה ה- Red One של חברת Red שהוקמה על בסיס החזון בו המצלמה הדיגיטלית תחליף את מצלמת הפילם. אכן, סטיבן סודרברג היה הראשון שצילם איתה את סרטו "צ'ה", ולמרות שהניסוי היה קשה לאור התחממות חוזרת של המצלמה וחרדה גדולה לגורל החומרים, הוא הוכתר כמוצלח. למי שרוצה לראות עוד, הנה סרט קצר שעקב אחר האתגר:

"וביום השלישי" שביים משה איבגי וצולם ב 2010, היה לדעתי הסרט הראשון שאני שמעתי עליו שצולם ב Red One בישראל (ואני מקווה שאני לא טועה, אשמח אם מישהו יאשש או יפריך את הטענה). המצלמה הזו הייתה קריאת השקמה לכל חברות הצילום שהחלו להאיץ את המחקר והפיתוח, מה שהוביל לכניסה אגרסיבית של דגמים רבים, ברמות שונות, על ידי כל החברות המובילות בשוק.

ההשפעה על האפשרות של צוותי מדיה לייצר חומרים באיכות גבוהה דרשה שינוי של התשתית כולה של עולם הטלוויזיה. בתחילה בתמיכת קלטות BetaHD, ועד לקבצי ה MXF של היום. הסטנדרט לשידור באיכות הנקראת HD הוא בעצם 1920×1080, ביוטיוב לדוגמה הוא נקרא בקיצור 1080. התקן הזה הוא האיכות שבה משדרות חברות הכבלים והלויין את ערוצי ה HD שלהם, ואולי חלקככם מכירים אותה מהטורנטים הקרובים לביתכם. גם הטלוויזיה שלכם תומכת בתקן? מעולה לכם, אתם רואים ב-HD  אמיתי!

במקביל לשינוי בטלוויזיה, תעשיית הקולנוע השתנתה מן הקצה אל הקצה. בשנת 2005 הושק תקן הDCP  למקרנות קולנוע חדישות. עד אז, לו היית מעוניין להקרין את הסרט שלך בכל פורמט פרט לפילם, היית צריך להשתמש בקלטת או בקובץ לבחירתך, כאשר לא היה פורמט ששלט בשוק מבחינת אמינות, פרט אולי ל ProRes של אפל שנהנה גם היום מדימוי של אמינות גבוהה. אבל הוא פורמט "פתוח", כזה שבו אם יש לך את הקובץ אתה פשוט לוחץ דבל קליק ומנגן, מה שלא התאים לאולפנים הגדולים בהוליווד שרצו פורמט "מוגן". לכן הן יצרו את ה DCP  כפורמט תפור לדרישות של העולם הדיגיטלי. זהו קובץ שמבוסס על קידוד MXF, אבל מוגן על ידי אבטחה והצפנה. בשלב הראשון וההדרגתי, בתי הקולנוע רכשו את המקרנות החדשות, שהיו יותר ממקרן פולט אור. כל מקרן כזה קיבלת מספר ייחודי, ת.ז של המקרן. גם כל עותק של כל סרט מקבל ת.ז משלו. כדי לקבל רישיון בשביל ליצר קבצים מסוג זה צריך גם לקנות תוכנת עריכה, שגם היא מקבלת ת.ז ספציפית משלה. בישראל היום כל אולפני הפוסט המוכרים יכולים להוציא סרטים ב – DCP. עכשיו נניח שבית הקולנוע מעתיק את הסרט אל המקרן, הוא יראה שקיים לו קובץ אך לידו ציור של מנעול אדום, כי מה שחסר לו זה המפתח. המפתח הוא ספציפי למקרן וספציפי לקובץ, ואותו מקבלים מאותו גוף או אדם ששלח את הסרט. המפתח יכול להיות מוגבל לזמן, כך למשל יכולים לפתוח לך את הסרט ל-4 שעות שבהם אתה יכול לעשות פליי, או לחלופין ל- 30 ימים. הכול תלוי בהסכם בין בית הקולנוע למפיץ של הסרט. כמובן שאפשר גם לשלוח סרט פתוח לגמרי, ובמקרה הזה נראה מנעול פתוח כשנטען את הסרט. המצב החדש דרש מהתעשייה להתאים את עצמה, וכיום אין אף בית קולנוע בישראל (חוץ מסינמטקים) המחזיק במקרנה של פילם. המפיצים חוסכים גם בעלויות השינוע של עותקים, מכיוון שהרבה יותר פשוט לשלוח הארדיסק (או לחלופין לינק להורדה) מאשר לשלוח סלילים כבדים. הם מרוויחים גם בשליטה הטוטאלית שלהם על כמות ההקרנות.

מאיר רוסו, המנהל של ארכיון ירושלים הוא אחד האנשים שהמעבר לעידן הדיגיטלי מתסכל אותו מאוד. אם בעבר סרט שירד מהאקרנים היה מגיע לשימור אצלו בארכיון, הרי שאין לו מה לעשות עם הארדיסקים ללא מפתחות. כך נראה שהמפיצים של הסרט והיוצרים שלו הופכים להיות גם הארכיון.

אז מה זה ה DCP במספרים? 2K ו-4K הם הסטנדרטים להקרנה בקולנוע, הרזולוציות יכולות להשתנות במעט בהתאם למצלמה או ליחס שבו היוצרים מעוניינים, אבל סובב סביב ה 2080 ל 2K ו 4096 ל 4K. השוק היום מוצף במצלמות שמצלמות באיכויות הללו, כאשר ההבדלים ביניהם נוגעים לתחומים אחרים ומשמעותיים של איכות התמונה – דחיסת הצבעים (או אי הדחיסה), רגישות החיישן ונוחות העבודה.

כיום נדמה שאחרי כמה שנים של התעצבות, השוק בארץ ובעולם עומד על סף רגיעה כאשר לא צפויים שינויים חדים בתחום הרזולוציה. ה IMAX  שיכול להיות מצולם דיגיטלית או על פילם 70 מ"מ ישאר כנראה כנישה של סרטים הוליוודים עתירי תקציב. בעוד התחרות על מצלמות בז'אנר האינדי-עצמאי \ תיעודי היא עזה ויש מצלמות רבות שנותנות תוצאות מעולות, מצלמת ה Alexa היא זאת שמצלמת היום את רוב הסרטים בהוליווד וגם בישראל. היא זאת שכבשה את השוק, בעיקר בזכות התוצאה שלא נופלת מאיכות הפילם. ה-DCP הוא הפורמט השולט בכל אולמות הקולנוע בישראל, וממקור ראשון אני יכול לספר לכם שלפחות בפסטיבל דוקאביב, בו אני משמש כמנהל הטכני, כמעט ולא נותרו יוצרים המגישים את סרטם ב PRORES. העתיד של הטלוויזיה כפי שכבר אפשר לקנות בחנויות הוא ה UltraHD שהוא בעצם שם ממותג ל 4K – שיהפוך להיות פונקציה שתשפר את חווית הצפייה הביתית. גורמים בתעשייה בוודאי מקווים לגרום לצופים להתפעל ולהתרגש מהשדרוג באיכות התמונה בדומה להתפעלות שלוותה את יציאת ה DVD ומות קלטות הוידאו. בשביל זה הם מנסים לדחוף חברות קולנוע וטלוויזיה לייצר תכנים שיתאימו לאותן טלוויזיות, וזה יקח עוד זמן. בתעשיית הקולנוע ידחפו לשמירה על יתרון מול הטלוויזיה ולכן כנראה ירוצו לכיוון ה- 8K (מצלמת 6K כבר יש). אבל גם זה יקח עוד זמן מכיוון שרק כעת השוק העולמי סיים את השינוי וההתאקלמות לעולם הדיגיטלי.

מי שהגיע עד כאן, כנראה ישמח לראות את סרטו של קיאנו ריבס (כן, ההוא מ"ההרפתקה המצויינת של ביל וטד") על המעבר של הוליווד מפילם לדיגיטלי:

נעים לראות בסרט במאים שמעורים בשינויים הטכנולוגים המשפיעים בצורה ישירה על הדרך בה הם יוצרים. בעיניי יש חשיבות גדולה לשליטה בתחום הטכני של היצירה, אבל מה אני יודע? אני סתם חננה.

נלי גיא
במאי, עורך, כותב. בעלים של החדר הירוק - אולפן צילום. סך הכול אופטימי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק את יוסף כהן בטל

תגובה אחת

  1. יוסף כהן

    יוסף כהן

    קמרה אימג', הפסטיבל שבו צולם חלק ניכר מהסרט של קיאנו, הוא הפסטיבל הראשון שהייתי בו בחו"ל עם סרט הגמר שלי. קיאנו הסתובב שם עם דיויד לינץ', בין כל המצגות של פאנוויז'ן וסוני, ומצלמות הפילם כבר הוצגו כמעט כמו מייצג מוזאוני. מדהים לראות באיזה מהירות התחום הזה התפתח, ואיך תוך שנתיים-שלוש, חלק גדול מהלבטים שמוצגים בסרט הזה כבר נפתרו והפכו לסטנדרט.