סירות

צלילה חוזרת – הכי ישראלי זה למות בקרב

צלילה חוזרת נעשה ב-1982 על ידי שמעון דותן, סרט ביכורים של במאי צעיר שמבוסס לא מעט על חוויות אישיות. הסרט מספר על חייל קומנדו ימי (דורון נשר), שלאחר שחברו נהרג בפעולה (אסי דיין בתפקיד של ביט בחצי סצנה) מתחיל לגלות לראשונה אישיות אינדיבידואלית ומפתח קשר רומנטי עם אלמנת חברו.

רוב הסרט מתעסק בלחץ העצום של הקבוצה לעומת האינדיבידואל. היחידה הצבאית היא ישות אחת, מלוכדת, אין בה מקום ליוצאי דופן, אין בה מקום לרגש, ואין בה מקום לכמיהות לב חשאיות. הקשר בין החייל לאלמנת חברו נוצר מתוך מעין אחוות אומללים. הם לא ממש מאוהבים מעל הראש, הם מבינים את העיוות המשונה שבקשר ביניהם אך נמשכים זה לזו בלית ברירה, רק יחד הם מוצאים מקלט אישי מהקולקטיב החונק.

צלילה חוזרת, יחסית לתקופה, עשוי ברמה טכנית מאוד גבוהה. יש בו מין שילוב מוזר בין הרצון שלו להיות סרט אמריקאי, עם סצנות אקשן, לבין דרמה קאמרית קטנה ואישית על מערכות יחסים בסגנון אירופאי. הוא לא תמיד מצליח לפתור עבורנו את הקונפליקט הפנימי של הגיבורים שלו, משהו במניעים שלהם נשאר סתום ולא ברור. היכולת שלהם למודעת עצמית מאוד מוגבלת והבמאי לא תמיד מצליח להתקרב אליהם מספיק כדי להתיר את הקשרים הנסתרים. מצד שני אחד הדברים הבולטים בסרט הוא ששמעון דותן הוא במאי של קולנוע. לביים סצנות אקשן תת ימיות בקולנוע הישראלי זה דבר לא מובן מאליו. יש איזה אומץ ופשטות בשפה שלו שמאוד נדיר למצוא במקומותינו.

חיילים באחו

 

בסצנה השנייה בסרט, לאחר אקספוזיציה של קרב אפל בו נהרג אחד מחברי היחידה, אנו רואים את כל חברי היחידה, שוכבים על הדשא, במדי א' יפים ומצוחצחים. ממש "ערימה של חבר'ה על הדשא". התחושה שמתקבלת מיד לאחר הקרב הקשה, היא שהם נחים, הם בין לבין. נתנו להם רגע לשבת בשקט להסתלבט בסבבה על הדשא. זו ההפוגה שאחרי הקרב. בתחילה אנו שומעים את הדיאלוג ביניהם, אבל אין לנו כל דרך להבחין מי מהם מדבר ומי עונה. זה חסר חשיבות. הם נראים אותו הדבר, ומדברים אותו הדבר. הם כולם חלקים של השלם, התחושה של מחיקת הזהות האינדיבידואלית מקבלת תוקף פיזי מהפריים הזה של כולם ביחד ברגע של רגיעה. הדיאלוג ביניהם מאוד ציני. הם חיילים צעירים ש"המלחמה נכנסה להם לתחת", די ניהיליסטים, שמתייחסים למוות בהומור שחור כדי לגרש את האימה. דותן, מדי פעם במהלך הסצנה, חותך לקלוז אפ על פניו של אחד מהם, כדי שכביכול נראה מי מדבר, אך גם זה חסר משמעות. הם נראים אותו הדבר גם כשמתקרבים אליהם. כולם במשקפי ריי באן טייסים, כולם עם הכובע שמכסה אותם, וההערות של כולם נשמעות פחות או יותר אותו הדבר. גם כשמפרידים ביניהם הם עדיין אותה יישות. זה חסר משמעות את מי מהם מצלמים עכשיו, הם הרי "היחידה".

ואז מופיע המפקד, הוא יורד אליהם מהגבעה, "כולם כבר פה?" הוא שואל. "כולם חוץ מיוסי." עונה לו אחד החיילים. המצלמה עולה למעלה, עוברת את כל החיילים ומתמקדת בכביש מעליהם, שם עוברת המשאית הצבאית שבתוכה ארון הקבורה של יוסי.

הסיומת הזאת צובעת כל הרגיעה של הסצנה בגוונים מאקברים. אין פה באמת סתלבט, הכל מראית עין, הם בבית קברות. היחס הקליל שלהם אל המוות הוא כורח המציאות, הם נאלצים להתיידד איתו, לקבל אותו בסבבה, כי מחר יתכן וחברי היחידה יחכו הרי למשאית שמכילה ארונם. הם לא מסוגלים להתעמת עם הרגשות שלהם. הם לא מכילים את המוות. היחידה חזקה מהיחיד, חי או מת. השעשוע שלהם והציניות מתבררים כהדחקה עמוקה מאוד של הסיטואציה שהם נמצאים בה.

מעט מאוד סצנות בקולנוע הישראלי הותירו בי רושם כל כך עמוק. הרגע הזה, שבצורה פשוטה ואלגנטית מצליח לנסח אמירה כה חזקה ונגישה, הוא מופת של בימוי. בקולנוע הישראלי יש איזו אלרגיה לפאתוס מהסוג הזה, יש חשש מרגש גדול וסוחף וחשש מתנועות מצלמה גדולות ואקספרסיביות. בסרטים ישראלים אין סצנות של אנשים בטופ שוט, עומדים בגשם ומניפים את ידיהם לשמיים. הסצנה בצלילה חוזרת אמנם אינה עד כדי כך גרנדיוזית, אבל החדות והדיוק שלה הופכים אותה למעין סיפור קטן בפני עצמו.

דותן עשה רק עוד סרט ישראלי אחד, "חיוך הגדי", שזכה בפרס השחקן בפסטיבל ברלין, אך נכשל בהקרנות בארץ. אח"כ הוא עזב אותנו לטובת הוליווד וסרטי פעולה.

את צלילה חוזרת ניתן לראות בVOD באתר של וואלה.

 

 

 

יוסף כהן
תסריטאי, במאי, עורך, שחיין מוצלח

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק

תגובה אחת

  1. קצת מוזר לעשות סרט בשנת 1982 על מלחמת ההתשה מ1969 עם אותם מכוניות ואוטובוסים ואותו סוג מדים שלא היו אז אבל שיהיה.בכל מקרה גם סצנת הסיום היא די מרשימה שבה רואים את מירה האלמנה/הנשואה הטרייה לא מתנתקת מהאבל.עם מצלמת רחף על בת גלים היתה יפה מאוד.עד כדי כך שבדקתי בגוגל Maps איך נראית בת גלים היום.ממש אותו דבר כמו ב1982 (ואם ממש אותו דבר אז לצערנו זה נקרא מוזנחת).