תמונה-אולפן האלופות

אולפן ליגת האלופות – חגיגה אמיתית עם קצת מבוכה בצד

ביום שלישי האחרון הגעתי אל ביתו של אחד מחבריי הטובים, רופא במקצועו, כדי לערוך חימום סופי ומקצועי לא פחות רגע לפני העלייה אל המגרש בו שנינו הקפטנים, הקבוצות והמאמנים, אלה שלרגע לא מזילים טיפת זיעה אחת, אבל חיים את המשחק לאורך 90 דקות ו-82 אחוזי החזקה במיתרי הקול.

דקות אחר-כך, נפתח אולפן ליגת האלופות והחגיגה החלה; מודי בר-און הבריק, כהרגלו, והוכיח שוב ללא מאמץ נראה לעין את הלייקבליות הבלתי נתפשת שלו בעוד מפגן הגשה אלגנטי, מלא הומור וקור-רוח. מולו ישבו שחקן העבר איציק זוהר, וצמד הפרשנים מלר את יעקובי, שלאורך הקריירה החליפו ביניהם פיסות טריוויה כדורגל מדהימות בערך ככמות המסירות שהוחלפו בין צ'אבי לאינייסטה בשנותיהם היפות. עד כאן, הכל התנהל על מי מנוחות – המשחקים שעל הפרק הוצגו, דעות שונות הובעו, כתבות צבע מעניינות שודרו ויצאנו אל המגרשים ליהנות מאחת מן ההצגות הטובות ביותר עבור אוהדי הכדורגל ברחבי העולם.

לאורך חיי כחובב כדורגל (וכצופה טלוויזיה כמובן), הפך אולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט לאחת התכניות האהובות עליי ביותר בטלוויזיה הישראלית. כמובן, לרוב, המשחקים עצמם מעניינים הרבה יותר, אך עם זאת, החן שעוטף את התכנית המקדימה מצליח להביא לשידורי הטלוויזיה המקומית ניחוח בינלאומי – במובן הכי טוב של המילה. אותה ארומה נובעת בעיקר ממזג הרוח החגיגי והנינוח ששורה על האולפן מתחילת השידור לסיומו, זה שעד לאחרונה כלל שילוב מופלא וגאוני של קונצרטים ספורטיביים בשידור ישיר משם לצד הופעות מוזיקליות חיות בביצועם של אמנים ואמניות מכאן. איני יודע מה הן הסיבות לביטולו של החלק המוזיקלי באולפן, בין אם מדובר בבעייתיות משפטית הקשורה לזכויות יוצרים או גורמים אחרים, אך חבל על העדרות זו, שהיוותה חיבור תרבותי מעניין ומשכנע בין ספורט למוזיקה.

בתום המשחקים(אחד מצוין, השני די בינוני), חזרנו אל האולפן לסיכום אירועי הלילה. בשלב זה הופיעה הפארסה הקבועה של התכנית בה שוער העבר, בוני גינצבורג, מסביר לצופים הנבערים את הערך הטקטי האדיר שקיים בביצועו של ה"מהלך מדויק" במשחק. במהלך הפינה, תוך שימוש בטכנולוגיה פורצת דרך, השוער לשעבר מוקטן למימדי השחקנים, מוחדר אל תוך פריים משחק מוקפא, ומשוטט בחליפתו המהודרת על כר הדשא. בכל שידור, נבחרים מספר רגעי "מפתח"(לרוב, כמה פשוט – מהלכי הגולים), ואלו מפורקים אל מול הצופים תוך התעכבות על פרטים ברורים בליווי תנועות ידיים מוגזמות והסברים מרהיבים בסגנון: "עכשיו אנחנו רואים בבירור שיש לחלוץ שתי אופציות – לבעוט, או למסור, או לעשות משהו אחר".

השבוע, אולי למען אותם צופים שלא השתכנעו עדיין בהכרחיות הפינה, הגדילו לעשות באולפן כשציינו בפנינו שלא רק בוני שלנו נשלח אל המערכה הטקטית הסבוכה על מנת לנסות ולזקק ממנה מעט היגיון וסדר, אלא שבכל רחבי הגלובוס נהוג לבצע אותו הדבר ממש. בספרד למשל, אישיות כדורגלנית היסטורית ראשונה במעלה, שוער ריאל מדריד והנבחרת לשעבר, סנטיאגו קאניסארס, ממונה על התפקיד החשוב. בהמשך, כמו עבור קהל המתלבטים האחרונים, זכינו לצפות גם במגוון תקלות טכניות מביכות שהציגו את בוני מתאמן על רקע המסך הירוק תוך חיפוש מקומו על גבי המגרש הוירטואלי.

במרבית הדוגמאות הניסיון של הפינה לייצר רמת סיבוכיות ומורכבות גבוהה במשחק הכדורגל אינו מחזיק מים. זוהי הסיבה המרכזית לקושי של המגיש לנפק הבחנות מדויקות ששופכות אור חדש על המהלכים המוצגים. חבל קצת על גינצבורג, שהוא בין משתתפי האולפן הרהוטים והמעניינים ביותר, שנשלח למשימות שווא שמבזבזות את כשרונו. טוב היה אם היו מוצאים עבורו תפקיד בעל ערך סגולי רב יותר –  ואם רוצים דווקא פינה מיוחדת, אולי עדיף כזו שמתרכזת בנקודת מבטו של השוער. כמו למשל בסיטואציות בהן עליו לקבל הכרעות טקטיות אמיתיות ולתפקד ברמה גבוהה של קבלת החלטות מהירה ומדויקת בזמן אמת – לדוגמה האם להשאר בשער או לצאת; להרחיק או למסור אל שחקן קרוב; להמר או לא להמר בפנדל; וכן-הלאה. גם במצבים כאלה המורכבות כנראה שלא תהיה גדולה אך לפחות בסיטואציה כזו, שמדגישה את יתרונותיו היחסיים, שוער העבר המצוין יוכל למנף את ניסיונו ולחלוק מתובנותיו לטובת שדרוג השידור תוך שמירה על יופיו הרב של משחק הכדורגל כפי שהוא, ללא תחפושות מיותרות, פשוט ולעניין.

איתי גינת
תלמיד החוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב. מתעניין בקולנוע, קומיקס, תרגום וכתיבה. מאמין בכוחם של חיוכים וחלומות.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק