ganenet

‫"הכניסני תחת כנפך, בן שרמוטה"

…ואם חרדת השכחה נכחה ב"המכה ה81" שבו עסקתי בפוסט הקודם שלי, הרי נראה שהיא תמה מרכזית גם בסרט חדש וכרגע נפוץ יותר – "הגננת" של נדב לפיד. וכמו "המכה ה81", שעשה זאת בשנות ה70, גם "הגננת" מתייחס לנושא השימור והתיעוד בשמץ של אמבילוונטיות, ומישיר מבט אל המאבק בין השאיפה לשמר ובין הקבלה של האובדן הבלתי נמנע.

הסרט מספר את סיפורה של גננת נשואה ואם לבן חייל ובת תיכוניסטית, אשר שמה לב ליכולתו המפתיעה של יואב, אחד מילדי הגן, לייצר שירים מתוך מעין טראנס ולדקלמם. הגננת, בעצמה משוררת חובבת שגילתה את אהבתה לשירה לפני כחמש שנים בלבד, מפתחת אובססיה כלפי הילד ושיריו, ויוצאת למלחמה בכדי, לטענתה, להצילם מכיליון, מהעלמות.

הסרט עד כה זכה להתלהבות יוצאת מן הכלל מצד מבקרים בארץ כמו גם בחו"ל. במקביל הועלו ספקות בנוגע להצלחתו של הקהל הישראלי הרחב. יאיר רווה כותב שפיסת אמנות זו תזדקק לזמן כדי להקלט בקרב הקהל המקומי. האולם הריק למחצה שבו ישבתי אני בשעת הצפיה בחמישי ב21:30 (שעה עמוסה לרוב), שעוד הוסיפו ויצאו ממנו שני צופים במהלך הסרט עצמו, כנראה מאשר את הנבואה של רווה. כך הסרט המסתורי והאבסטרקטי למדי, שבעצמו עוסק בהעלמותה של אמנות השירה החוויתית והאבסטרקטית, הופך באולמות הקולנוע הישראלי למראה ישירה אל התרבות שאל מולה הוא מוקרן ושאותה הוא מייצג, התרבות הישראלית.

האלמנטים מהסביבה התרבותית המקומית – קרקע עוינת מידי לצמיחתה של שירה – שזורים בסרט כבר מן הפתיחה בה מוצגים שידורי הטלוויזיה המסחרית על מסך הטלוויזיה בביתה של הגננת ובעלה, איש התעשייה האווירית. תרבות כדורגל, צבא ושירות קבע, מעמד העיתונות הכתובה בישראל, כל אלה ממקמים את הסרט בכאן ובעכשיו, ויחד איתם גם אלמנט נוסף – העדה שאליה הגננת משתייכת. פחות או יותר במרכזו של הסרט חושפת נירה הגננת את יואב אל שירתו של איתן נ. גלס, ודרכה ישירות אל הקונפליקט העז בין התרבות האשכנזית והמזרחית:

אני סימון נחמיאס/ איתן נ. גלס

הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי שֶׁל הָאַשְׁכְּנַזִּים

חַיִּים נַחְמָן בְּיָאלִיק שָׂנָא אוֹתָנוּ

אֶת הַשְּׁחֹרִים, אֶת הַסְּפָרַדִּים, אֶת הַמִּזְרָחִים,

וּבְכָבוֹד וְהָדָר הוּרַד הָרָגִישׁ הַזֶּה לַקֶּבֶר.

מַה לַּעֲשׂוֹת, וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת שִׁירָיו,

לִבִּי נִשְׂרַף לְמִלּוֹתָיו, וְלֹא סוֹלֵחַ.

הִכְנִיסַנִי תַּחַת כְּנָפְךָ, בֶּן-שַׁרְמוּטָה!

בביקורתה היפה על "הגננת", זוהר וגנר מציינת את המוטיב המזרחי-אשכנזי בסרט כמפוזר ולא מגובש. בעיניי זהו מוטיב מרכזי. כאשר נירה מציינת את היותה מזרחית היא קודם כל מציינת את החלפת שמה משם הדומה לשם המשורר איתן נחמיאס, לשם בעלה האשכנזי. בסרט שעוסק בחשיבות של שמירת מורשת המילים לקיום התרבותי של האדם, שמו של האדם הוא בעל חשיבות לא פחותה, והחלפת שם שוות ערך להחלפת זהות. ואכן ניראה שכל הסממנים המגיעים ממסורת מזרחית הובלעו בדמותה של נירה, שגם ביתה וגם גינוניה עוצבו בסגנון אירופאי. נירה המבויתת על פי חוקי בעלי הבית האשכנזים ממקומת בסרט בגן ילדים מוגן, שצילום גינתו האחורית דואג להדגיש את הכתלים המגדרים את יושביו. היא איבדה את הקשר לתרבות אחרת, רגשית, פרימיטיבית ולא רציונלית בעיני התרבות הציונית השלטת, זו שגדלה על ברכי אחותה הגדולה – התרבות האירופאית הקולוניאליסטית. לא במקרה היא מקריאה ליואב דווקא שיר שמתעמת עם הדואליות הכואבת בדמותו של ביאליק, משורר נפלא שמחד בנה עולמות דימויים מעבר לסדרי עולם חברתיים, ומצד שני נקשר באתוס הציוני ובחלוקה התרבותית ל"אנחנו" ו"האחרים" . המשיכה לשירה שנירה מגלה בשלב מאוחר בחייה מסתמנת כניסיון לשלוח יד פנימה, אל מקום חופשי יותר, אמוציונלי יותר, מעבר להיררכיות שנכפו עליה. מתוך הקושי להביע את עצמה דרך הסורגים שמאחוריהם כלואה זהותה, נירה מגלה את כישורי השירה של יואב, הנולדים על הקו הישיר בין ליבו ובין המילים שפיו מפיק.

נירה רוצה בכל מאודה לתעד ולשמר את שיריו של יואב, להגן על הפרח שגילתה בגנה. כמה נוראה האירוניה שדווקא רצון זה הוא תולדה של התרבות המערבית נגדה רוצה נירה להלחם. את התרבות הזו מייצג אביו של יואב, מסעדן שמביע, בשיחה עם נירה, סלידה עזה כלפי האפסיות והתבוסתנות של יוצרים ומשוררים. אך עד כמה שהשירה מיותרת בעיניו, האב מדגיש שילחם כדי שלא תגנב ממנו. היצירה הופכת בעיני האב לרכוש, והבעלות עליה על-פי סולם הערכים המערבי, הקפיטליסטי שמכתיב את חיי האב, היא מעל לכל.

ואת אותה הרכושנות מגלה גם נירה עצמה. מעצם הרצון לגלות את סוד השירה של יואב, להבין ולשלוט בה, היא משלחת יד פנימה אל יואב ומשנה את היומיום שלו – מעירה אותו משנת הצהריים, מציגה לו אלמנטים בגן שהיתה רוצה שיגיב אליהם ומכוונת את נקודת מבטו אליהם. מתוך רצון לשמר את יצירתו הנאיבית, הטהורה של יואב, נירה משפיעה על עולמו ודרך כך לוקחת על עולם זה בעלות במהלכים שמעוררים בצופה אי-נוחות ואף התנגדות הולכת וגוברת ככל שמתקדם הסרט. כך במלחמתה להציל את יואב מצפורניי התרבות השלטת שעתידה לרמוס את ייחודו, נירה משתמשת במהלכים התקפיים שלמדה מאותה התרבות בדיוק.

הסרט מעצב את דמותה של נירה כדמות נשית אקטיבית שמוצאת את עצמה במלכוד, בו הניסיון לשמר זהות תרבותית אלטרנטיבית לתרבות הדומיננטית תמיד נופל קורבן לחוקי המשחק שיצרה אותה תרבות דומיננטית. השאיפה לשמר שמבטלת את עצמה היא נושא שהסרט מעלה גם בשפתו הויזואלית המרשימה: ממש בפתיחת הסרט רגלו של בעלה של הגננת מכה במצלמה, מרעידה את המסך ומזכירה לצופה את השיבוש במציאות שהכלי המתעד מייצר. הקונפליקט הבלתי מיושב הזה בא לידי ביטוי גם בשירים של יואב. זה לא מקרי בעיניי שלפחות שניים מן השירים (שנכתבו ע"י נדב לפיד הבמאי כשהוא עצמו היה בגילו של יואב) עוסקים בקרב בין האדם והחיה: שור בזירה, אריה מובס בקרב של "מוות תחת מוות". בעיניי זה גם לא מקרי שאחד משירים אלה על המאבק בין טבע ותרבות כובשת מדוקלם בסצנה סוראליסטית מרשימה דווקא ע"י דמות המטפלת של יואב – אישה שחורה ונאוה, מה שאפשר לכנות אקזוטית, שעולה מן הים לבושה בבגד ים בהדפס של עור חיה. קשה להכריע אם הסצנה מביעה את ההזיה של הבמאי או של נירה (או שמא של הדרך בה הבמאי מבטא את נקודת המבט של הצופה עצמו), אבל ניראה שהתפיסה הרומנטית, האקזוטית בבסיס ההזיה הזו מתכתבת ישירות עם הדרך בה נתפסת תרבות ה"אחר" בקרב התרבות המערבית, או במקרה המקומי, בקרב התרבות האשכנזית, שבתוכה נירה שבויה.

5826163010015100640360no

על אף חוסר היכולת של הסרט – כמו גם של נירה – ליישב את הקונפליקט המדובר, עצם העיסוק בו בכל סצנה ושוט מעלה את הנושא על פני השטח, ומחייה אותו בקרב הצופה הנשאר בתחושה של אי בהירות ובילבול לא נוחים, של חיפוש כושל אחר פתרון. מעשה זה לכשעצמו הוא דרך להתנגד לתהליך המחיקה התרבותית, וכזה שיכול לשרת את התרבות הישראלית, על כל פניה.

 

 

תמי ליברמן
עורכת וידאו. במאית סרטים אתנוגרפים. תושבת חוזרת טריה, החלב והדבש עוד לא יבשו מהשפתיים.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק