פלפלים צהובים 4

למה לוותר על הישראליות כשאפשר להשתמש בה?

בשנים האחרונות צמחו בישראל המון סדרות ישראליות משובחות. רובן משתדלות להיות אוניברסליות כדי שיוכלו להימכר בעולם כולו. זה באמת מרגש לראות את הסדרות הישראליות מצליחות בעולם, ואת המדינה הקטנה שלנו שמה את עצמה על המפה. אבל האם בניסיון לעשות סדרות בינלאומית אנחנו לא מפספסים משהו?

מכל הסדרות המעולות שצמחו פה בזמן האחרון, הסדרה שהכי תפסה אותי היא דווקא הסדרה הכי ישראלית. אולי דווקא בגלל שיש בה משהו שאין בסדרות בינלאומיות, משהו ייחודי ושובה, משהו ישראלי.

פלפלים צהובים, היא סדרה עם עלילה נוגעת ללב, אוניברסלית  אך מקומית ששורשיה נטועים בנגב.  הדמויות הן צבריות טיפוסיות, מחוספסות וחצופות מבחוץ אך רכות ונמוכות מבפנים. המחשבות והאופי של הדמויות מייצגים את המציאות של ישראל המודרנית, שמורכבת ממארג עדין של קדמה ושמרנות. והדיאלוגים שנונים, חדים ומעוררי הזדהות.

פלפלים צהובים היא סדרה על משפחה פסטורלית בלוקיישן פסטורלי, שמתמודדת עם תהליך גילוי לא פשוט, הילד- הנכד- האחיין הוא אוטיסט. גילוי מסובך וכואב, שגם מי שגילוי כזה אינו מוכר לו אישית, יכול להתחבר אליו ואל הדילמות שהוא מביא עמו. הסדרה עוסקת ביחסים בין בני המשפחה השונים, בדילמות בתוך המשפחה ובבדיקת הגבולות של כל בן משפחה, עד כמה אני יכול לעשות מה שאני רוצה ועדיין להישאר אהוב ומוגן? ומאחר והתא המשפחתי משתנה מהותית בין תרבות לתרבות, סדרה כזאת מקבלת אופי מיוחד כאשר מדובר במשפחה ישראלית. יש ישירות ובוטות, יש חוצפה, יש פולניות וכל אלה משפיעים על העלילה וחיי היומיום של הסדרה. המיקום של המשפחה בלוקיישן הכי ישראלי- קיבוץ, מציפה גם היא עוד נושאים ישראליים תמידיים, כמו, התמיכה של הקיבוץ אל מול החדירה שלו לפרטיות, הדור הישן מול הדור הצעיר ועוד.

כל דמות מביאה איתה פן אחר של ישראליות. איילת, הדמות הראשית היא אמא אסרטיבית, ואוהבת שתעשה הכל בשביל הילד שלה. היא צינית, חוצפנית וגאה מדי בשביל להצליח להכיל את הבשורה הקשה על בנה. היא יכולה להיות מאוד בוטה ונבזית, ומכל דבר היא עושה בדיחה. היא אהובה עלינו בדיוק כמו שהיא בלתי נסבלת. בן הזוג שלה, יניב, הוא קשוח מבחוץ אך רך מבפנים, איש כפיים שאוהב את הנגב ומפתח אותו בדרך מודרנית של הקמת מסעדה. אבא של איילת, פולני אמיתי, דואג ואוהב ובאותה נשימה פגיע וחונק. הוא מביא איתו את רוח הקיבוץ הישנה, ואת הרצון של הדור שהקים את המדינה בידיים שלו, להישאר רלוונטי. אבישי הוא הצעיר המרדן, ויעל היא המצליחנית שאף אחד לא אוהב. הדמויות, כפי שמגדירה אותן הבמאית, קרן מרגלית, הן דמויות מצחיקות שקורה להן משהו עצוב. נראה לי שיש באמירה הזו משהו מאוד ישראלי, כאילו הוגדר מקור הציוניות החריפה שלנו. הדמויות, הן על פניו, אנשים כמוני-כמוך, שאפשר להתחבר אליהן. מצד שני, יש בהן חדות ושנינות מעוררת  הערצה שגורמת לך להעריך אותם ואת ההתמודדות שלהם עם המצבים שהם נקלעים אליהם. הצופה הרי לאורך כל הסדרה לא מפסיק לחשוב- מה אני הייתי עושה? וכאן מגיע המקום שבו הסדרה מרחפת מעט מעל הישראליות ונוגעת בפילוסופיה אוניברסלית, שהכרחית לסדרה כדי שתהיה בעלת ערך מוסף. המחשבות של הדמויות, רלוונטיות לעלילה, אך משקפות באופן עקיף וסמוי, מחשבות פילוסופיות על הקיום. איך מקבלים את הילד שלך, לא משנה מה הוא או מי הוא? מאיפה שואבים את הכוחות כדי לתמוך לחזק ולדחוף אותו קדימה? האם אני אשם בכך שהורשתי לו את הגנים האלו? האם אני באמת עושה הכל כדי שיהיה לו הכי טוב שיכול להיות? האם אי פעם אוכל להיות שלם עם הפגם שלו? והאם ההתייחסות לאוטיזם כפגם היא לגיטימית? האם אי פעם אוכל להשלים באמת עם הגורל שנגזר עלי, בלי לחשוב כל יום- למה זה מגיע לי? המחשבות האלו באות לידי ביטוי בסדרה בתוך השיחות של דמויות על המצב הפרטי שלהם ולא כנאומים רטוריים, המתייחסים באופן ישיר לשאלות האלה. זו הדרך הטובה ביותר על פי אריסטו להעביר את המחשבות הפילוסופיות של היוצר. אין תשובה ודאית. כל דמות חושבת אחרת כל דמות מביאה את התשובה שלה. והצופה צריך להחליט, מה אני חושב?

ובחזרה לייחודיות והישראליות- השפה, הדיבור, המקצב. עוד אספקט שהופך את הסדרה הזו לסדרה מעולה, בעיני, הוא הסגנון הכנה שלה. הדמויות שהן ישירות וחצופות מתבטאות בצורה מדויקת ואמינה. הן לא חוטאות ב"פוליטיקלי קורקט", זה פשוט לא מתאים להן! דרך השפה ניכרת הציוניות של איילת, היכולת שלה להפוך כל דבר לבדיחה, גם אם הוא מעליב, ניכר הפחד העצום, שלה ומשאלות ליבה.

בעונה השנייה, כשאיילת נכנסת להריון שני וחרדה לגורל העובר שלה, היא מחליטה שהיא רוצה ללמוד לשיר (דבר שהיה יכול להיתפרש כ-קיטש מוחלט אם זו לא הייתה איילת הצינית והבדחנית… אולי היא מנסה בכנות לנטוע בעצמה תקווה? אולי רוצה לנסות השלים באמת עם בה האוטיסט חובב השירה כדי להצליח לפתוח דף חדש עם העובר החדש?). איילת הולכת אל מנהלת הלהקה, שהיא במקרה גם בת זוגו חולת הסרטן של אביה, והמשפט שהיא שרה הוא למעשה תפילה אישית ממעקי ליבה- "אם זו בת". היא שרה בקול את מה שבוער בה- רק שלא יהיה לי עוד אוטיסט!

בחדר הלידה, כאשר מתקרב הרגע שבו העובר מפסיק להיות עובר שיש לו פוטנציאל להיות בריא או חולה, והופך להיות- "מה שהוא", איילת מנסה להרגיע את עצמה, כאילו ברגע זה נחרץ הדין. היא שרה לעצמה שיר, ויניב שמסתכל דרך החלון לבוש בחלוק וכובע של חדר ניתוח, שר יחד אתה מעבר לדלת. בתוך הסיטואציה הזו, זורקת אותנו התסריטאית בחזרה אל המציאות הישראלית המחוספסת שלא מרשה לעצמה להישאב עמוק מדי לקיטשיות. איילת קולטת את יניב בחלון ובתוך השיר אומרת: "איזה דביל". ובאמת הוא נראה די דביל.

אמנם הנושאים שעוסקת בהם הסדרה הם על פניו אוניברסליים, אבל הדמויות, הנופים, השפה והאווירה כולה היא ישראלית. אני לא אומרת שלא יוכלו להעתיק את הסדרה במקומות אחרים בעולם, אני רק אומרת שיש לסדרה רובד נוסף, עשיר ומחייה, שאותו, אין לי ספק שלא יוכלו להעתיק.

פלפלים צהובים, היא בעיני הסדרה הטובה והישראלית ביותר שנעשתה בשנים האחרונות בישראל. דרמה שמשתמשת בישראליות ככלי ביטוי, ולא מתביישת להיות מקומית.

איילת אזולאי
עורכת, כותבת ומפיקה בערוץ הופ!

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק

תגובה אחת

  1. שי

    ביקורת נפלאה ומדויקת. מאוד אהבתי את הסדרה כשהיא שודרה.