Sham_arei_eilat.JPG

שידורי הטלוויזיה המקומית

את מה שאני יודעת על העיר אילת אפשר לסכם על גב של כרטיס מונופול המייצג את שדרות התמרים ואת הביקורים שלי בעיר אפשר למנות על ארבע הפינות של קופסת המשחק (לא כולל הטיול השנתי בתיכון). בכל מקרה הפעם האחרונה שהייתי באילת הייתה לפני כעשור, וגם היא היתה בדרך חזרה מסיני כדי להעביר את הזמן עד שהאוטובוס ייצא.

 

אפשר לומר באופן חד משמעי שאת הטלוויזיה שלי אני מכירה הרבה יותר טוב משאני מכירה את אילת, ואיתה אני נפגשת לעיתים קרובות הרבה יותר. אני לא מתכוונת בהכרח למכשיר הזה המלבני והשחור, אלא בעיקר לסדרות שאני צורכת (גם) באמצעותו. נחמד לקרוא ולשמוע בכל מקום שזהו תור הזהב של הטלוויזיה, ועוד יותר נחמד להרגיש את זה. אנחנו זוכים לחיות בזמן אמת בשעתם היפה של סדרות מובחרות, שינויים מהותיים בהרגלי הצפייה והשידור והיצע שלעיתים קשה להתמודד איתו. אישית אני משתדלת שלא להשתמש בשאלה "מה, איך לא ראית את X?" מהסיבה הפשוטה שכשהיא מופנית אליי,היא רק מדגישה את החשש שלי מכך שאני מפסידה משהו ומלחיצה אותי מאוד. אבל היא נשאלת בכל שיחת סדרות שעולה, ואלה הפכו לשגרתם של כל מי שמודעים לקיומה של הטלוויזיה – ללא קשר למשלח ידם, השכלתם האקדמית או כמות הזמן הפנוי המצוי ברשותם. לא רק סטודנטים לקולנוע וצעירים מובטלים אחרים – יותר ויותר אנשים צורכים סדרות, מתמכרים אליהן ומנהלים עליהן שיחות ארוכות, אפילו כאלה ברומו של עולם. אלהים, זה כל כך כיף!

 

שלא ישתמע שאני מחפשת הסברים אינטליגנטיים לאהבת הטלוויזיה: כשזאת אהבת אמת אין צורך בהסברים, כך שמעתי, פעם, כנראה באיזו סדרה. אבל אחד הדברים שאני נהנית מהם במיוחד במסגרת חוויית הצפייה הזאת הוא הביקור המתאפשר לי למשך שעות ספורות וימים אחדים בלוס אנג'לס,ניו ג'רזי,בלפאסט,מלבורן,מיין,לואיזיאנה או שטוקהולם. מובן שאשליית הטיול בעולם ממרומי הספה היא נפלאה כשלעצמה, אבל הקסם הגדול באמת הוא הצוהר שפותח לי המסך אל תרבויות שאיני חיה במסגרתן. הרי הדרך הבולטת לחשיפה לתרבויות אחרות, בעיקר לכאלה שלא יוצא לנו לחיות בתוכן, היא המדיה שלהן. את זה כולם יודעים כבר מזמן, בטח בעידן הדיגיטלי אינטרנטי גלובלי הזה וזאת הסיבה העיקרית שאנחנו מכירים כל כך טוב את התרבות האמריקאית. ומה שקרה בטלוויזיה האמריקאית בשנים האחרונות הביא אלינו הביתה פנים אחרות מהאמריקנה המוכרת: את אפרוריות הפרברים, עומק הביצות, את הדמויות המוזנחות, ההפרעות הנפשיות והעיניים המזוגגות. החשיפה העמיקה, המקומות והאנשים בהם הפכו אמיתיים יותר כשהם מוצגים ללא ניגוב האבק מהחלונות.

 

זה לא הרס לי את החשק לבקר בכל מקום שאי פעם ראיתי על מסך כלשהו, להפך. התחושה שיוצרים מקומות"קולנועיים" כאלה היא מסקרנת עוד יותר. אם היה לי הרבה כסף זה מה שהייתי רוצה לעשות איתו: לנסוע לכל מקום שצפיתי בו בסדרה או בסרט. אין כמו האחרונים כדי לקדם תיירות ועניין סביב מקום, ובארץ השכילו להבין את זה היטב כשהוקם המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים. אבל כשמדברים על ישראל התחושה היא אחרת כמעט לחלוטין. אתייחס לדבריו של עמיתי יוסף כהן שהופיעו בפוסט האתמול ואומר שעד היום, באופן שהוא כמעט הפוך, דווקא כשאתרים מקומיים הופיעו על המסך שלי בסרטים ובסדרות ישראליים – החשק לבקר בהם לא התעורר בי כמעט ובכלל. יכול להיות שהריגוש הזה שקיים במקום רחוק הוא מה שמפעיל את הסקרנות הזאת אצל הצופה, וכשמדובר בבריכת המשושים או במחלף שפירים – פחות. יתכן ולא הופיע על המסך בינתיים מבחר מספק מהמקומות האטרקטיביים שיש לישראל להציע, ואולי הבחירה הנפוצה בריאליזם, שנראה שכבר הפכה לקידושו, היא מה שביטל בעיני רבים את הסקסיות של ישראל שעל המסך.

 

התקוונ והחדשות הטובות באות יחד משני כיוונים. ראשית, אם עד לא מזמן נראה היה שתור הזהב של הטלוויזיה פוסח על הנעשה בנקודה הזאת שאנחנו ממוקמים עליה במזרח התיכון – הנה הוא מרעיף גם עלינו מאורו. שנית,יש מקום בישראל שזוכה לייצוג כמו זה שאני ורבים כמוני חיפשו – והוא העיר אילת, בה מתרחשת עלילת הסדרה "בתולות" של שחר מגן ואדם סנדרסון. שלי רג'ואן (מגי אזרזר) היא שוטרת ביחידת ה"זרים" של משטרת אילת. גופת אישה עירומה שנמצאת בהרים מתבררת כאחותה התאומה שנעלמה לפני 17 שנים ונחשבה כמתה, כשבפועל נותרה בחיים ומתה רק עכשו. הגילוי החדש מעמת את שלי עם מערך דמויות צבעוניות כַּחולות בבקבוק למזכרת: אביה עוזי (ששון גבאי) ההיפי האילתי המזדקן בעל האובססיות, חבריו הטובים חפץ ההיפי לא פחות (אלון אבוטבול) ולייזר (גור בנטביץ'), דודתה ארוכת השיער רותי (עירית שלג), נער הריף הנצחי ינון (גיל דסיאנו ביטון), מנהל יחידת המשטרה המקומי נרי (מוריס כהן). לצידם, מעניינים לא פחות הם אלה שהגיעו אל העיר לאחרונה – השוטר החדש שעובד בצמוד אליה רועי (רועי ניק), החוקרת היריבה שלה קרנית (רותם אבוהב) והפליט האריתראי שניצל מטביעה פיליפוס (שון מונגוזה). כולם מופיעים בבתיהם הצנועים, שטופים באור השמש האילתית המצמצמת את עיניהם, כשסביבם הרבה צהוב של מדבר וגם קצת ים. זאת לא אילת שיורדים אליה כדי לאכול ארוחת בוקר של 9 סוגי חביתות בבית מלון וגם לא זאת שקופצים בה מהגשר. זאת אילת של אלה החיים בה מבלי שיקרה להם כלום – אלה שיוצאים אל עבודתם בבוקר ומעשנים בה את הערב, אלה שטאבה היא הגעגוע הכי מתוק שלהם וריף הדולפינים מעולם לא הצליח לספק אותם במקומה.

אחזור למה שציינתי כאן לפני הכל: אני את העיר אילת לא מכירה. אין לי גם חברים אילתים ומעטים הם האילתיים שיצא לי לדבר איתם בחיי על החיים בעיר. אין לי מושג אם אילת של "בתולות" היא האילת של החיים על צבעיה, דמויותיה, אווירתה ושפתה. אבל גם לא אכפת לי. מספיקה לי זו המומצאת עבור הסדרה וסיפור המתח שבמרכזה, ואם היא גם דומה לזו ה"אמיתית", בהנחה שקיים דבר כזה בכלל – סבבה בטאבה. אני רוצה להתייחס אל העיר שבסדרה כאל עיר טלוויזיונית לפני הכל, ונכון שזאת לא "טווין פיקס" או קרוב יותר לענייננו – קיבוץ "תמרות עשן"הדמיוני (מה, איך לא ראית את "תמרות עשן"?! לא ראיתי, מודה, תסלח לי אלת הטלוויזיה, זה ברשימה שלי) . יש לעיר שם, הוא מציאותי, היא קיימת גם בחיים האמיתיים. אבל אם מישהו חושב שכל לואיזיאני ממוצע מוכן לאשר את כל הדימויים המיוצגים ב"בלש אמיתי", אני מוכנה להשבע במתיו מקונוהי שהוא טועה. לואיזיאנה גדולה ורבת פנים היא? כנראה. אבל זה חל גם על אליזבת או קירני בניו ג'רזי של "הסופרנוס", על אל.איי של "פרקליטי אל.איי", על שיקגו של "שיקגו הופ" ועל כל שכונה, רובע או עיר בכל סדרה או סרט שאי פעם היו. גם ירושלים של "מישהו לרוץ איתו" היא ודאי לא זאת שעולה בעיני רוחו של כל ירושלמי מצוי, וב"בת ים ניו יורק" הדבר נכון גם לגבי בת ים (על ניו יורק אין צורך להוסיף).

 

כשזה רחוק זה עובד יופי וכשזה קרוב אלינו זה נבחן תחת זכוכית המגדלת, וזה טבעי. אבל "בתולות", באחת ממעלותיה הרבות, הצליחה לעשות בטלוויזיה הישראלית את מה שהיה חסר בה מזמן. היא מספרת סיפור שהמקום בו הוא מתרחש הוא חלק ממנו, ובהיותה סדרת מתח – המקום הוא גם חלק מפיתרון החידה שלו. היא מנצלת את אחד המשאבים המצוינים שיש לישראל להציע לטלוויזיה ולקולנוע – המקומות הממשיים היפים והמעניינים שלה – והופכת את העיר אילת למקום כזה, שמתחשק לנסוע לבקר בו – ואפשר אפילו עם המטבע המקומי.

 

סיון דוידוב
תסריטאית וקולנוענית בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. כותבת על קולנוע וטלוויזיה לילדים ב"הפנקס" - כתב העת המקוון לספרות ותרבות ילדים. סטודנטית לתואר שני בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק