נדב נחמני  ודרור שפץ- תמונות נעות

פיקסאר זה כאן!

אני עוסקת כבר שש שנים בעולם קולנוע הלייב-אקשן והטלוויזיה בארץ, אבל הלב שלי תמיד נמשך לקסם האנימציה. עולם שאת כל כולו בורא יוצר, מההתחלה ועד הסוף – חושב על כל פרט ופרט.

כשהפקתי את אולפן ערוץ הילדים לא פעם נעצרתי מול השידורים האין סופיים של "ארתור" חושבת לעצמי- זה לא נראה עד כדי כך מסובך… למה לא עושים סדרה כזאת תוצרת הארץ? למה לא מייצרים תוכן איכותי ישראלי לילדים?

בסרטן הנפלא חלומות של טבריינים של מיכל קארסו ודנה מנור כהן אומר נעם נדב (אנימטור ומאייר), "בארץ אפשר להגיע מאוד רחוק, השאלה היא לאן? וזו בדיוק השאלה שאני רוצה לשאול ולהבין.

מדי שנה, מסיים דור חדש וצעיר את בתי הספר לאנימציה בארץ. האופציות שעומדות בפני הבוגרים עם סיום למודייהם הן מוגבלות.

כבר רבים וטובים ובראשם יוני שלמון, ראש המחלקה לאנימציה במנשר, מקים האתר לאנימציה ישראלית "מונפש" וכותב ב"שוליית הקוסם", כתבו על למה קשה לייצר אנימציה בארץ:

 "קודם כל, הבעיה היא הקהל. הציבור בארץ לא גדל על אנימציה ישראלית. מי האייקונים המצויירים שהילדים בארץ גדלו עליהם? מה יש לנו כאן, את התינוק של במבה? הקהל בארץ פשוט לא גדל על אנימציה מקומית וזו מגמה שמתחילה להשתנות, צריך לחנך,לחשוף ולהכיר לקהל בארץ אנימציה ישראלית."

 האנימציה שמצליחה בארץ בשנים האחרונות היא ברובה אנימציית רשת.

"ניר וגלי" הפכו להיות אושיות רשת ומצאו את דרכם למיינסטרים של שידורי "ארץ נהדרת", "שרוטונים" פרסמו סרטון תודה לקהל האינטרנטי האוהד על שבע שנות לייקים, תגובות, שיתופים ויותר מ 120 מיליון צפיות. "אחמד וסלים "ו"סלבס" גרפו תגובות אוהדות,יותם פרל ,אנימטור עצמאי, שעובד כבר שנים מהחדר שלו וסוחף אחריו עשרות אלפי צפיות ביוטיוב ולי להב,עם הצלחה גלובלית, אשר למי שלא מכיר, הגיע הזמן!

יוני מוסיף:

 "הקהל הפך להיות חלק בלתי נפרד מהיצירה. פעם שאנשים צפו בסרט ודיברו עליו אחר כך בשיחות סלון. היום אנשים צופים- מגיבים, משתפים ואפילו תומכים ביצירות ובאמנים שהם שאוהבים".

האתר patreon  הוקם במטרה לענות על הצורך הזה. אנשים פרטיים שרוצים לתמוך באמן האהוב עליהם יכולים להשקיע בו סכום כסף חודשי ולעזור לו להמשיך ולהתקיים בג'ונגל של היצירה. המוטו שלהם הוא Empowering a new generation of content creators. וזה מוביל אותי לסוגייה הבאה, איך מסבירים את המצב  שלמרות הכמות העצומה של יוצרים מוכשרים, האימציה המסחרית בארץ לא מרקיעה שחקים?

ניר פילוסוף, אנימטור בוגר בצלאל מחבר יפה בין שתי הבעיות:

" הציבור בארץ – לא צרך סדרות אנימיצה ישראלית בילדות, לכן אין להן ביקוש גדול , עובדה שמשאירה אותנו עם רשתות טלוויזה שלא מוכנות להשקיע כסף בהפקות אנימציה שלאו הכי יקרות יותר מהפקות של סדרות לייב-אקשן. קצת ביצה ותרנגולת, למרות שרואים את התחלתה של שינוי המגמה בשנים האחרונות"

הגופים הממשלתיים ונתח מקורות המימון של הקולנוע והטלוויזיה בארץ לא מותאמים לאנימטורים. הסעיפים ב"קול קורא" מסננים את יוצרי האנימציה עוד לפני ההגשה עצמה.

איגוד האנימטורים אמנם פועל בימים אלה לשנות את המציאות הזו, אך עדיין מקורות המימון מוגבלים ורוב האנימטורים  לאחר שיוצאים מחממת בית הספר יפנו לעבודה מסחרית (פרסומות, סרטי תדמית) חלקם יעזבו את הארץ וינסו לחפש מקום להשמיע את קולם בחו"ל או פשוט יעלמו מנוף התעשייה.

"ואלס עם באשיר", של ארי פולמן הוא קו פרשת המים באנימציה הישראלית. הוכחה מוצקה שאפשר לעשות סרט אנימציה בארץ ויותר מזה, סרט אנימציה ישראלי יכול גם לקבל תהודה עולמית ואפילו להיות מועמד לאוסקר.

ולמרות שאחריו שני הנסיונות לייצר פיצ'רים בארץ השאירו אדמה חרוכה ועוגמת נפש רבה הן בקרב היוצרים שהקדישו ימים כלילות והן בקרב אלו שחולמים לייצר כאן קולנוע. עדיין יש אור בקצה המנהרה. המיזם לקולנוע בירושלים תומך השנה בשלושה סרטי אנימציה באורך מלא, תוצרת הארץ, ושלוש  קו-פרודוקציות בתהליכי הפקה. כל ששת סרטי האנימציה יתהדרו בנופיה של ירושלים.

פסטיבלים לאנימציה דוגמת אנימטקס ופסטיבל סרטי הילדים בסינמטק תל אביב ותחרויות האנימציה כמו "מרטון" מזכירים לכולנו כמה האנימציה בארץ בועטת, חיה והגיעה כדי להשאר.

סרטם של רעות בורץ וניר פילוסוף מתוך תחרות  מרטון -

ומה בנוגע לתוכן לילדים?

התכנים של סרטי האנימציה שנעשים בארץ  (סרטי גמר, תחרויות, סרטונים ויראלים) מיועדים בעיקר למבוגרים. יוני סלמון מסביר:

"בתי הספר לאנימציה מחנכים את הסטודנטים לייצר סרטי פסטיבלים, סרטים עם רעיון מופשט, קונפסט כללי ולא סרטים שמבוססים על דמויות או משחק. חלק מרכזי מה DNA  של האמנות האנימציה היא תכנים לילדים, סרטי פנטזיה. סרטים בעלי מעוף, מצחיקים ומבדרים. קשה למצוא את הסרטים האלה בקרב בוגרי המחלקות לאנימציה".

נדב נחמני,אנימטור, מחזק את דבריו של יוני:

"בבצלאל מעודדים את הסטודנטים לעשות סרטים בלי דיאלוג, לעשות סרטים אווירתיים, על גבול החלום הסוריאליסטי. פחות קולנוע קלאסי ויותר סרטי פסטיבלים. יש בזה לדעתי, הרבה צדדים חיוביים, כשהגעתי ללמוד ב"בצלאל" חלמתי לעשות סרטי דיסני. "בצלאל" למדו אותי להבין שאני יוצר ישראלי, יש לי קול מיוחד ואני צריך לספר את הסיפוריים המקומיים והאישיים שלי."

ניר פילוסוף מחזק:

"בצלאל מטפחת אמנים ולאמן- הקול האישי וטביעת האצבע הם הכלים החשובים ביותר. הגישה הזו מוציאה מכלל הסטודנטים את המירב ומפתחת במאי אנימיצה מרעננים, מעניינים ומוכשרים."

מוארים, סרטה של יסכה מאיו, בצלאל.

ואם כל זאת, ניר  ונדב, בני אותה כיתה ב"בצלאל" מאמינים שצריכים להיות עוד בתי ספר מקצועיים בארץ (דוגמאת "גולבן") שיכינו את הסטודנטים  להשתלב בתעשיה וישימו דגש בתהליך הלימודי על ולא רק על הסיפור ועל עבודה פרטנית אלא גם על רמת הפקה מעולה.

הרוחות בארץ מתחילות לנשוב בכיוון של שינוי. כל האנימטורים אשר שוחחתי איתם מסכימים שהעתיד נראה מבטיח. נדב מוסיף:

"כאן זה לא פיקסאר, אבל יש פה בארץ המון יוצרים מוכשרים בצורה בלתי רגילה והאינטרנט שינה את כל חוקי המשחק- היום כל ילד בן 12 יכול לשבת מול המחשב שלו ולייצר אנימציה פשוטה. עשרה אנימטורים שחוברים יחד יכולים לייצר פיצ'ר כל אחד מהמחשב הביתי שלו. – זה הכוח שלנו, כולם תמימי דעים- פשוט להמשיך ליצור ולא להפסיק לחלום."

ואני שואלת את עצמי, כאן זה לא פיקסאר? לפי דעתי, עם דור כזה מבריק של יוצרים אני בטוחה שהשמים הם הגבול ואני יכולה רק לחכות ולראות איפה נהיה עוד חמש שנים.

 ולקינוח, אחרי צפיה בסרט היפיפה של דרור שפץ ונדב נחמני תמונות נעות, ביקשתי מנדב לפשט את עבודת האנימטור כדי שנבין קצת עד כמה היא מורכבת, ארוכה, סיזיפית ובכל זאת מופלאה.

בואו נצלול לתהליך:

קודם כל היוצר חושב על רעיון, אימאג' או קונספט מסויים

עיצוב דמות

הוא מפרק את הרעיון לטקסט

ומייצר סטוריבורד (עד כה נשמע מוכר ודומה לתהליך המוכר של עשיית קולנוע)

סטורי בורד

את הסטוריבורד הוא מפרק לאנימטיק שהוא סטוריבורד מפורט עם דמויות, תנועות מצלמה, סאונדים ודיאלוגים,תאורה, צבעוניות, רפרנסים, ומקורות השראה- את הגרסה מתזמנים על טיים-ליין בוידאו. הסרט נערך עוד לפני ה"צילומים". באנימציה אין את המותרות לעשות משהו פעמיים. צריך לדעת את הכל מראש.

סטורי בורד- אנימטקס

אחרי שהסתיימה עבודה הפרה-פרודקשיין האנימטור בוחר את סוג האנימציה שבה הוא רוצה להשתמש- אנימצית תלת,בובות, חפצים, פלסטלינה וכו'.

מידול תלת

האמן מייצר את האנימציה ( העבודה הקשה והאינטנסיבית)

עושה clean up ומנקה את התמונה מקווים מיותרים, קישקושים, טסטים.

מייצר רקעים סטטים שעליהם הוא מלביש את האנימציה הזזה.

ובשלב הסופי הוא מלביש את האנימציה המוגמרת על האנימטיק שיצר בהכנות ל"צילומים" ומוסיף את האפקטים, המוסיקה, הסאונד והכתוביות.

אנימציה ישראלית על קצה המזלג .

תודה גדולה על שיחות מרתקות ועזרה בכניסה לעומקו של עולם האנימציה בארץ: יוני שלמון, ניר פילוסוף, נדב נחמני, איילת קליין, חגי בן כוזרי ודלית גולדמן.

אופיר גולדמן
מפיקה יוצרת - קולנוע וטלויזיה. לומדת לתואר שני במחקר תרבות הילד והנוער. לא כותבת על עצמה בדרך כלל בגוף שלישי.

טקבק בעזרת פייסבוק