אידה פינק בסרט

פגישה עם סופרת

כבר כמה שנים שאינני צופה בטלוויזיה וקולנוע ישראליים באופן הדוק ורציף. לכן, כשפנה אליי נלי בהצעה להשתתף בבלוג הקולקטיבי החדש בארגונו פירצפתי לכיוונו תמיהה והוספתי לצידה צקצוק ופקפוק(אם כבר יש שם כזה לאיזו הצגת ילדים- הריני מתנצל ומתחמש מיד בעורך דין). אני מודה, נסחפתי במערבולת שאלות: מה לי ולזה? על מה אכתוב? ולמה? אחר-כך, כשקראתי כמה מן הפוסטים המעולים שנכתבו בבלוג(קידום עצמי חסר בושה) – חששותי רק התגברו.

כיוון שאני סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב התחלתי השנה לעבוד על התיזה שלי. מזה כמה זמן חיפשתי מנחה לעבודת הגמר ולבסוף מצאתי את אורי ש. כהן. ביררתי מעט על עבודותיו, וכך הגעתי לסרט שהוא ורומי אבולעפיה עשו עם ועל הסופרת אידה פינק. רציתי לצפות בסרט אך גיליתי להפתעתי שהוא אינו זמין כלל ברשת. לאחר כמה בירורים וסידורים, אני שמח לאמר שהסרט זמין עכשיו לצפייה לכל מי שמתעניין ביוטיוב.

כמה מילים על הסרט "אידה פינק- רישומים לקורות חיים"

בחדר כיתה אחד, לא כל-כך מזמן, מורה חכמה אחת אמרה בערך כך: "אף אחד לא ראה את השואה. ישנן עדויות, תמיד חלקיות, אבל את המכלול איש לא ראה". עדות היא בעייה רצינית בנוגע לזיכרון השואה. ייצוג אומנותי בעיה נוספת. גם אידה פינק מספרת שהתקשתה לכתוב בתחילה, חששה לגעת עם המילים. אחר-כך היא בהחלט נוגעת.

עם זאת, הסרט שעוסק במישרין בדמותה, בכתיבתה, ובסיפור חייה אינו דורש מצופיו הכרות עם גוף היצירה של אידה פינק. הוא מציע שהות. עמו ועם האישה שניסחה אותו. רק נעיר שהדמיון בין המילה שהות ובין המילה השעיה אינו מקרי כלל. הזמן, מלך המטאפורות, תמיד נגמר מנקודת מבטינו האנושית. לפני-כן הוא גם מקפיד להצטמק בזמן שלהיט ויראלי חדש מסמן לנו שוב – כמו קרן מור בתפקיד המנחה של תכנית תרבות במערכון האלמותי של החמישיה הקמארית – "שלום רב, זמננו תם".

בתרבות בה מי שצועק הכי חזק בדרך-כלל זוכה להקשבה והקולות החלשים יותר מתפוגגים חשוב לפנות זמן ולהקשיב לאידה פינק. חשוב להקשיב לה דווקא משום שקולה חלש. לא כסופרת, אלא כפיגורה תרבותית, שכן על-אף זכייתה של אידה פינק בפרס ישראל לסיפורת בשנת 2008 כמו גם זכייתה בהכרה בעיני הביקורת, איני מצליח להתנער מן התחושה שעודנה בלתי מוכרת, לפחות לדורינו, בימינו.

אני חושב שכדאי להכיר את אידה פינק. כדאי לראות בסרט כיצד היא מחייכת בשמחה אל חבורת ילדים שנקלעה אל מול עדשת המצלמה ומברכת אותם לשלום על אף שהם עסוקים בעיקר בנפנופים וקריאות אל המצלמה. כדאי לשמוע אותה מדברת עברית עם מבטא פולני כבד שמזכירה את העמדה הספרותית הייחודית שלה כסופרת שכתבה בפולנית שתורגמה לעברית בישראל, וכדאי, בהחלט כדאי, להקשיב לה מדברת על חייה, על בני-אדם, ועל אומנות הכתיבה.

זה מה שנפלא כל-כך בסרט בעיני שכן הוא מציע פגישה מתמשכת, כזו שמזמינה שאלות נוספות ואינה בהכרח מספקת תשובות. ישנם גם נושאים כאלה, הדיון הוא העיקר. הניסיון לתאר במילים עולם שאבד, לנווט בין זיכרונות, ולהרוויח כמה רגעים עם אישה מיוחדת בעלת קסם צנוע ומרתק הרי הם בבחינת מאמץ נושא פרי – שווה לשהות בחברתה של אידה פינק.

איתי גינת
תלמיד החוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב. מתעניין בקולנוע, קומיקס, תרגום וכתיבה. מאמין בכוחם של חיוכים וחלומות.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק