חוף הים

מה ישראלי בעיניך?

איך בעצם נראית ישראל בקולנוע הישראלי? איפה היא נמצאת? האם אנו מסוגלים לזהות את המקומות בהם מצטלמים הסרטים, האם מישהו מאתנו ביקר אי פעם בישראל הקולנועית?

"מה ישראלי בעיניך?" הייתה שאלה שהיה שואל מנחה טלוויזיה ידוע עם חיבה לג'ל לשיער את כל מרואייניו. לכל אחד מן הסתם הייתה תשובה אחרת , זו כביכול שאלה אישית אך כזו שאמורה להמשיג משהו גדול, מופשט וקולקטיבי כמו ישראליות. זו שאלה שיכולה להיות רלוונטית רק במקום בו אין תשובה ברורה, רק בתוך אומה שעדיין נמצאת בתהליך חי של הגדרה עצמית. ארה"ב, אחותנו הגדולה, עדיין שואלת את עצמה מה אמריקאי בעיניה, אבל ישראל, שואלת את זה כמעט בהיסטריה, בכל מקום ובכל הזדמנות.

תחום הפרסום למשל נואש למצוא תשובה לשאלה הזאת, האם הישראלי צעיר או מבוגר, בלונדיני או שחום? מה יותר אהוב עליו: הצבא או המשפחה? עם מי הוא יעדיף להזדהות, מי ישכנע אותו לקנות מוצרים ביעילות רבה יותר.

בתחום הקולנוע הסיפור מעט שונה. סרטים עלילתיים, לא נעשים בכמויות כל-כך גדולות, הם אינם נסמכים על סקרי שוק ולכן כל סרט עונה על השאלה " מה ישראלי בעינך?" באופן שונה לחלוטין. ממבט על שני העשורים האחרונים של פריחה בקולנוע הישראלי קשה לגבש הגדרה על איזשהו לוק או תפישה קוהרנטית של מהי ישראל בראי הקולנוע. יוצרים ישראלים תמיד נראים כאילו אינם נסמכים על אלו שבאו לפניהם, כל יוצר ממציא מחדש את הקולנוע הישראלי, ממציא מחדש את איך שישראל נראית ומצטלמת. בעיקר קשה לדעת היכן ישראל הזאת נמצאת. הקולנוע הישראלי אמנם מציג משפחות ישראליות, קונפליקטים מקומיים ודובר את השפה שלנו, אך ברוב הסרטים אני מתקשה לדעת איפה בדיוק אני נמצא. היוצרים נוטים לטשטש את המקומיות ולחפש מראה כללי, כמעט מיתי, ונמנעים באובססיביות מהספציפי. כשאני צופה בסרט אמריקאי שמצטלם בניו יורק אני מקבל תפישה של העיר, גם אם מעולם לא ביקרתי בה. אני מזהה את המקומות והסביבה בה הגיבורים מתנהלים. בסרט ישראלי זה בלתי אפשרי. "ביקור התזמורת" מתרחש בשומקום, בעיירת פריפריה כללית, עם שם מומצא שאיש לא יכול לזהות בה דבר מעבר למראה כללי של שיכון. זו רק דוגמא אחת מני רבות, גם ירושלים נראית כמעט בלתי ניתנת לזיהוי בקולנוע הישראלי, כל הקיבוצים הם אותו קיבוץ מדומיין, מיתי וחסר שם, וכך גם כל בסיס צבאי. לו הייתי תייר שמנסה לטייל בארץ בעקבות נופים מהקולנוע הייתי מתייאש די מהר.

 

מנגל

תל אביב למשל, מודרת לחלוטין מנוף הקולנוע הישראלי. מדוע? קשה לומר. בכל זאת מדובר במטרופולין היחיד שיש למדינה הקטנה שלנו להציע. האם אין סיפורים ראויים המתרחשים בתל אביב? כשאני חושב על הסרטים של השנים האחרונות אני לא מצליח להזכר ולו בסצנה אחת המתרחשת על חוף הים, או אפילו מתייחסת לעובדה שישראל היא מדינה שנמצאת על חופו של הים התיכון. היוצר הישראלי קצת מפחד להסתכל לישראל בעיניים, הוא עושה כל מאמץ להלביש אותה בתחפושות, להסתיר אותה ולבנות אותו מחדש בצלמו.

ישנו רצון עז אצל כל יוצר קולנוע לעשות סרט "קולנועי", לתת את הלוק הזה שכולנו מורגלים בו מסרטים בינלאומיים, משהו נקי יותר או קיצוני יותר. לכן ישראל הקולנועית היא מקום קיצוני, של שיכוני עוני, או מדבר או מושבים ציוריים. ישנה ממש סלידה מהבנאליה של הפרברים, סרט ישראלי לעולם לא יצטלם בראשון לציון, היא לא מספיק "מיוחדת". בסרטו של ניר ברגמן "יונה" כשיונה וולך יוצאת לחצר ביתה אנו מגלים שהיא גרה במין מחסן מט לנפול באמצע שדות ירוקים אימפרסיוניסטיים המזכירים את טוסקנה הרבה יותר ממה שהם מזכירים לי את עיר הולדתי, קריית אונו. חירות אומנותית היא דבר נפלא, אך בתור אחד שגדל שני רחובות מביתה של יונה וולך לא הייתי מסוגל להזדהות עם ההמצאה הזאת.

מהבחינה הזאת סרט כמו "שש פעמים" הוא חריגה קיצונית מהנורמה. סרט ריאליסטי בכל מובן. הדיאלוגים והסיטואציות לא פחות ריאליסטים מהסביבה בה הם מצולמים. המחויבות של היוצרים להביט לדבר עצמו בעיניים מבלי להסתיר הופכת את הצפייה בו למטרידה. הדברים הקשים שמתרחשים בסרט אינם קורים במקום כללי ומטאפורי, אלא במקומות אמיתיים כמו סינמה סיטי והרצליה, זה רק הופך את הסרט למצמרר יותר ונותן תוקף של כנות לכל הדרמה.

יתכן ואנו פשוט צעירים ועוד יש לפנינו דרך ארוכה של התבגרות, אולי הקולנוע עוד צריך לצבור ביטחון עצמי כדי לא להיות נבוך מראשון לציון. יוצרי הקולנוע של שנות השבעים הצליחו להתחבב על הקהל המקומי דווקא מתוך המבט הישיר, בגל הנוכחי של הקולנוע הישראלי קשה לדמיין סרט עם שם כמו "דיזינגוף 99". אולי בגל הבא של הקולנוע הישראלי נוכל לראות את הים, או אנשים יושבים בפקקים באיילון, או פשוט לראות את הגיבורים שלנו מטיילים ברחובות העיר בה אנו מתגוררים.

יוסף כהן
תסריטאי, במאי, עורך, שחיין מוצלח

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק את יותם ישי בטל

3 תגובות

  1. יותם ישי

    אחרי שנים רבות שהקולנוע הישראלי התמקד רק בתל אביב הריחוק ממנה כמרכז נרטיבי נובע מביקורתיות גדולה שהופנתה כלפי יוצריו על בועתיות – התופעה מעודדת ע"י מענקי הפקה ליצירות שמתמקדות בפריפריה.
    אני חושב שתפיסת העיר שאתה מתייחס אליה בסרטים זרים בעיקר נובעת כי לא ביקרת בה. זו תופעה מעניינת.. לדוגמה, בעיני הסרט 'הבועה', ששמו מרמז גם על הלוקיישן המרכזי, של איתן פוקס לא מאפיין ת עיר אבל הסרט זכה להצלחה גדולה בחו"ל ומיצב ת מיתוס תל אביב בקרב הצופים.

    • יוסף כהן

      יוסף כהן

      עוד לפני הדיון על אופן הייצוג, צריך שיהיה ייצוג כלשהו. אם מישהו מציג את ת"א כעיר הדוניסטית, אז יבואו אחרים וירצו להציג את דרום ת"א, העובדים הזרים והנרקומנים. איך נראית ישראל זו עדיין שאלה פתוחה. ותל אביב, בתור עיר מרכזית, שמייצגת המון דברים עבור המון אנשים זוכה באמת ליחס מאוד צונן מצד הזרם המרכזי של הקולנוע . סרטים עצמאיים נוטים לצטלם בעיר די הרבה בעוד שסרטי קרנות בקושי מתקרבים אליה.
      תל אביב היא פשוט דוגמא מאוד קלה, כי יש בה יותר אתר "אייקוניים", מאשר בערים אחרות בישראל, קל לזהות את רוטשילד ואלנבי, הייתי שמח לראות בקולנוע ייצוג של מקומות ספיציפיים בכל מקום בארץ.