mor2

יצירה נשית בעידן של אין כסף / חמש במאיות מחפשות פרויקט, על סדרת הרשת "בקרוב אצלך"

אני מודה. אני אוהבת יצירה נשית.
ולא רק כזו שנשים עשו, אלא גם כזו שהיא על נשים (אם היא מבינה אותן), ועם נשים. ואם אפשר אז גם וגם. זו מראה שמדברת אלי אחרת, הכי קרוב שיש לקול שלי. ולא שאני לא אוהבת להתחבר לקול הגברי שבי, לפעמים אני דווקא אוהבת וזה אפילו קל. כל מה שאני צריכה לעשות זה להדליק את הטלוויזיה ולבהות. את החלק הנשי צריך לחפש, לזפזפ עד אין סוף כדי למצוא אותו. בגלל זה ולא סתם ברוב שנות הילדות שלי הגיבור שהכי הזדהיתי איתו הוא אי.טי. (אבל אולי זה קשור גם לעובדה שאני לסבית).
אבל זה לא רק זה. אני אוהבת כשנשים עושות (ולא, זה לא קשור לעובדה שאני לסבית). כיוצרת קולנוע זה מפיח בי תקווה. למען האמת אני קודם כל נפעמת (פגם שוביניסטי שרובנו חולקים) אבל מיד אחר כך אני גאה. בהן, בי ובאובמה.
כששמעתי על סדרת הרשת "בקרוב אצלך" התרגשתי. במקרה הזה לא רק מהסיבות הרגילות אלא גם, ולמען הגילוי הנאות, כי אני מכירה את היוזמת של הרעיון מיכל הרשקו והיצירות שלה מצחיקות אותי (ממליצה בחום לעקוב אחרי הסרטונים שהיא מעלה לרשת).
הסדרה היא על חמש נשים בשנות השלושים שמתמודדות עם החיים. הייחודיות שלה היא שכל פרק מתמקד בגיבורה אחת ומבוים על ידי אחת אחרת מחמשת היוצרות, כך שכל פרק מתאפיין בסגנון של אותה במאית.
כששמעתי שיוצרות הסדרה – עינב גיאת, שני עזריה, שירי פרייס, מיכל הרשקו ויולה גדרון (שליהקו כל אחת ובהתאמה את אלמה דישי, תמר סגל, נעמה פרייס, נעמה אמית ומאיה קניג), עושות הקרנה של הסדרה ואחריה שיחה עם הקהל לא התאפקתי והלכתי לשמוע מה הן אומרות.
את הערב ארגנה המחלקה לקולנוע/ הפקולטה לאומנות "המדרשה", המכללה האקדמית בית ברל, בגלריה "הירקון 19", (שיולה גדרון ומאיה חן, שערכה את שני הפרקים הראשונים, הן בוגרות שלה)ומסתבר שזה כבר הרביעי בסדרה של ערבי קולנוע שהם עושים בכל יום חמישי במקום. את השיחה הנחתה שיר קליינמן, סטודנטית שנה ד במחלקה.

אז איך ומדוע החלטתן לעשות סדרת רשת?
מיכל- זה מאוד פשוט ומי שעושה קולנוע מכיר את העניין. הרשת היא במה ליצירה. כדי להגיע לקולנוע ולטלוויזיה דרושים המון קשרים וגם אם יש לך קשרים זה לוקח הרבה מאוד זמן. אנחנו יוצרות קולנוע, כולנו למדנו קולנוע ואנחנו שואפות לביים, והרעיון היה לעשות את זה הכי זול והכי מהר כשהרשת, בגלל הזמינות והנגישות שלה היא הבמה.
קריאה של מישהי מהקהל קוטעת את הדברים- "אתן מביימות כבר, דרך אגב".
ההערה של הצופה הייתה מעניינת בעיניי, בעיקר כי "שואפות לביים" יכול להתייחס לא רק למה שנעשה, אלא גם ובעיקר למה שעוד יעשה. אבל כשמדובר ביצירה נשית הסמנטיקה חשובה מאוד וגם היא נבחנת ברגישות נשית אופיינית.
יולה עונה לה בחיוך- לפני הפרויקט שאפנו לביים. עכשיו אנחנו מביימות. האמת היא שביימנו גם לפני הפרויקט, סרטים קצרים, קליפים, כל מה שמזדמן על הדרך לפיצ'ר הנכסף, שלוקח איזה 5,6 שנים במקרה הטוב.
עינב- עשר.
שירי- עשר אם בכלל.
כמה הנהונים נרשמים בקהל.
שירי- ועל הדרך יש המון תשוקה והמון רצון לעשות, ואיזשהו צורך שזה יהיה מיידי ונגיש, שאם אני עכשיו כותבת משהו אני לא אצטרך לחכות חמש שנים ואולי זה לא יהיה יותר רלוונטי לחיים שלי, ואולי אני אהיה במקום אחר ואולי אני בכלל לא ארצה לעשות את זה. ואז מיכל הגיעה עם הרעיון הזה. היא אספה אותנו, כל אחת ממקום אחר, ומה שאיגד אותנו זה קודם כל הרצון לעשות אבל גם זה שכולנו נשים. מהפגישה הראשונה הייתה שיחת נשים עם המון פתיחות למרות שלא הכרנו טוב אחת את השנייה, ומאז זה כמו כדור שלג שמתגלגל מעצמו.
יולה- אני השתתפתי בכל מיני קבוצות שניסו להרים פרויקטים לפני זה והרבה פעמים זה הולך לאיבוד. כי מספיק שמישהו לא עושה משהו והכל נתקע. זה קשה וצריך הרבה רצון ובאמת הלך לנו נורא בקלות בפגישות הראשונות. אחרי זה פחות… היה ממש כיף בהתחלה.
הן צוחקות.
שני- וזה הלך והתדרדר, כמו בכל משפחה.
תמר- הייתה אווירת עשייה כל כך נעימה וטובה וממלאת. גם לשחקניות קשה מאוד לקבל הזדמנויות לתפקידים מעניינים. כששני התקשרה אלי בדיוק ישבתי מחוץ לאולם חזרות של הצגת ילדים שאני צריכה לשחק בה קוסמת. והיא אומרת לי- תשמעי, את נורא יפה ואני רוצה ללהק אותך. ואני אמרתי לה- את בטוחה שאת יודעת עם מי את מדברת? והיא הציעה לי לשחק בסדרה על נשים שמתמודדת עם בעיות אמיתיות כמו שלי, על החיים שלי, ובצורה כל כך פשוטה ובלי פוליטיקה ושיווק וזה גורם לי להרגיש הרבה פעמים שזה ממש גם הפרויקט שלי.
שני- זה לגמרי. מבחינתי הדמות של מלכי זה הכלאה ביני לבין תמר. בהתחלה הרגשתי שזה נורא אני ושתמר צריכה להכיר אותי טוב כדי לעשות את הדמות הזו, אבל תוך כדי העבודה נוצרה איזו הכלאה ביני לבינה שהיא משהו חדש לגמרי ואני מרגישה שזה ככה אצל כל הדמויות. אולי כי כולן כל כך התמסרו, כולן עשו את זה בחינם, כולן הגיעו מתי שביקשנו מהן, בשבתות ובימי שישי ועד מאוחר. וכמו שנעמה אמית אומרת- טאצ' אפ אצלנו זה כשזורקים עליך נייר טואלט ואומרים לך תנגבי את עצמך את מזיעה. אלו התנאים שלנו על הסט פחות או יותר.
מיכל- האמת היא שחלק מהרעיון לסדרה נבע מהרצון שלי לעבוד עם נעמה. היא עשתה תפקיד קטן בסרט עצמאי שאני עושה והיא מאוד הצחיקה אותי ברגע האחד שהיא הופיעה בו. יש בה שילוב של הומור ועצב ומאוד סקרן אותי לעבוד איתה על תפקיד דרמטי. היא שחקנית מוכשרת ומעוררת בי השראה.
שני- כולן הביאו את עצמן וממש הפכו לחלק מהדבר הזה.
עינב- וגם ביניהן נוצרה דינמיקה מדהימה משלהן.
שני- נכון. סיפור הקאפקייק הוא דוגמה מעולה.
יולה- באנו לצילומים של הפרק של מיכל ושירי שבאה מבת מצווה הביאה שאריות של קאפקייק.
שני- ובגלל שהם היו נורא יפים החלטנו להשתמש בהם כארט, כדי שיהיה משהו צבעוני בפריים.
יולה- אבל אז חשבנו שזה לא יעבוד כי לאף אחת מהדמויות לא מתאים להיות חמודה ולאפות. זה לא באמת מתאים. ואז סתם ככה מאלתור של השחקניות נוצרה מזה סצנה בפארק שכולן נפגשות ואוכלות קאפקייק שנשאר על הספסל כי כל אחת חושבת שהשנייה הביאה אותם.
שירי- אני בכלל הבאתי את זה ככיבוד לנו. איכשהו זה זלג.
עינב- וגם היא לא אפתה את זה, חשוב להגיד.
שני- והעניין הוא שזה לגמרי בא מהן. הן חשבו על זה. זה לא משהו שכתבנו ולא משהו שחשבנו עליו. פשוט יצירה שלהן שנולדה תוך כדי.
יולה- וזו נהייתה הבדיחה הכי טובה שלנו.
שני- מבחינתי אנחנו עשירייה. באמת עשירייה של יוצרות.

איך זה עבד? כל אחת כתבה את הפרק שלה? היה שיתוף פעולה?
עינב- כל אחת כתבה את הפרק שלה, ובמהלך הדרך עשינו פינג פונג אחת עם השנייה וכולן ביקרו את התסריטים בכל השלבים.
שירי- בעונה הראשונה עשינו הצגה של כל דמות כשתמיד אחת מן הדמויות החברות הגיעה באיזושהי סצנה. החיבור היצירתי החזק הזה על הסט הוביל לכך שהשאיפה שלנו היא שבעונה הבאה, בנוסף להעמקת הקו העלילתי של כל דמות בסיפור שלה, אנחנו רוצות שתהיה העמקה של החברויות בין הדמויות עצמן ויותר מפגשים בין הדמויות בתוך הפרקים, שזה משהו שהרגשנו מהקהל שהוא מאוד שובה לב.

כשאת אומרת הקהל למה את מתכוונת? איך זה עובד בעצם בסדרת רשת?
שירי- זה קודם כל דרך הדבר הבלתי אמצעי הזה וזה הכי מפחיד בעולם. כי כשאתה מציג סרט באולם קולנוע, לרוב זה בפסטיבלים או בסינמטק, כשהוא נגמר אתה הולך הביתה והסרט לא נגיש יותר. ואם מישהו ניגש אליך אחרי ההקרנה אז יופי ואם לא אז לא. ובזה זה נגמר. האינטרנט הוא פרוץ, לטוב ולרע. כל אחד יכול לכתוב טוקבק או פידבק בכל רגע. בתחושה שלי זה משהו שהוא מאוד עצמתי בחוויה שלו. הפלטפורמה היא אחרת לגמרי.
עינב- זה גם היה חלק מהבחירה, יוטיוב זה היה מבחינתנו המקום הכי נכון כדי שכמה שיותר אנשים יראו את זה. אז זו הייתה החלטה.

כמה צפיות יש לכן עד עכשיו? אתן יודעות?
כולן צוחקות ועונות ביחד שהן יודעות.
יולה- ביום שאנחנו מעלות אז אנחנו לא זזות מהמחשב וכל שנייה עושות ריפרש.

אז כמה צפיות?
שני- כל פרק זה שונה.
יולה- זה הולך ויורד. את הראשון ראו הכי הרבה.
שני- שמונה עשרה אלף צפיות לפרק הראשון.
שירי- ואני אחרונה ואני בערך 4500 ובין לבין זה נע.
הרשקו- אבל זה גם סוג של ביה"ס הכי טוב.
יולה- אני חושבת שגם אולי זה… אני לא יודעת אם זה מעניין העניינים הטכניים של לעשות סדרה אבל… יכול להיות שאבדנו קצת מהקהל שלנו? זו הייתה תחושה כזו.
שני- כן, זו הייתה תחושה כזו.
שירי- העלינו את הפרקים בהפרשים גדולים, אני עליתי חצי שנה אחרי יולה.
שני- נכון. היה לנו מאוד קשה להביא את זה לשידור כי תוך כדי שאנחנו עורכות ומעלות אנחנו עדיין מצלמות וכל הזמן נתקלות בבעיות טכניות.
תמר- ואז התחילה מלחמה באמצע.
שני- ואז הייתה את המלחמה והמון דברים שהיו צריכים לקרות נפלו. ואז גם אחרי שנגמרה המלחמה הפרק לא היה מוכן וזה יצר חוסר סדירות בפרקים. וזה משהו שהיה מאוד מורגש בעשייה כיוצרות לבד ובלי כסף. פה הרגשנו כמה זה קשה יותר ליצור בקבוצה כל כך גדולה כי גם אם אחת רוצה שזה יצא היא תלויה בזה שהשנייה תהיה מוכנה. זו כמו מפלצת עם הרבה ראשים ואחת ההתמודדויות היותר קשות בלעבוד בחבורה כל כך גדולה. אבל זה בסדר, למדנו לעונה הבאה.
יולה- כן, העונה הבאה… (צוחקות). בבינץ.
שני- את העונה הבאה קודם נצלם. נוציא פרק כל שבועיים ואנשים יקבלו את העונה ברצף. אבל זה היה לימודים מבחינתנו. גם להבין שלמרות שאנחנו רוצות שהכל ילך חלק זה לא תמיד קורה ככה, וגם ללמוד לבלוע ולא להכניס את זה לבינינו.

אילו עוד קשיים אתן יכולות לחשוב עליהן שקשורות לעשייה של סדרת רשת לעומת טלוויזיה?
שני- נראה לי בעיקר הכסף.
שירי- כן, גם לא עשינו טלוויזיה אז אה…
יולה- אני חושבת שזה בעיקר זה שאנחנו עובדות לבד.
מיכל- אבל על המינוסים יש הרבה פלוסים כי מצד אחד אנחנו באמת קבוצה גדולה והכל בהתנדבות ודברים הם לא מושלמים וזה מורכב, אבל מצד שני זה הרבה יותר קרוב למשהו מכלום. והיום האינטרנט דווקא קורץ לי יותר מטלוויזיה ששם יש אולי תקציבים ואפשר לתאר דמויות יותר מורכבות וסיפורים יותר מורכבים אבל בשביל זה צריך לחכות אפילו 5 שנים. פה זה אמנם לא קל אבל אנחנו יכולות להוציא עונה של סדרה בלי לחכות לאף אחד וזה מדהים. לפני 10 שנים לא הייתה לזה במה.
יולה- אבל כסף זה דבר טוב. ואנחנו נשמח לעשות את הדברים שאנחנו אוהבות ו…
תמר- כסף.
יולה- אבל לחכות 3, 5 שנים?!
עינב- זה לא 5 שנים!
שירי- שמח אצלנו, שמח.
יולה- אינטרנט זה כיף כי אף אחד לא אומר לך מה לעשות. לטוב ולרע כי לפעמים זה נחמד שמישהו עובר על התסריטים ומייעץ, אבל יש משהו נורא חופשי בעבודה כזו ואז יוצאים דברים ממש מעניינים. הבעיה היא שהוא לא מפרנס.
עינב- אבל למרות הכל, השילוב של הבנות כאן, לי נתן חופש ובטחון לביים. אני צלמת, זה המקצוע שלי, והן הציעו לי לבוא ולעשות ואמרתי להן שלא, שאני אצלם ואעשה מה שהן רוצות, אבל לביים אני לא רוצה. אבל משהו בקבוצה כל כך חזק שבסוף אמרתי יאללה, מה כבר יכול להיות. זה נתן לי חופש שלא היה לי קודם, שאיבדתי בדרך. איתן זה היה נורא טבעי. היה סט של אושר. קרעתי את התחת על יומיים של צילומים וזה היה מדהים. זה פתח לי משהו.
מיכל- גם פתחת לכולן את התחת.
שירי- היה משהו מאוד לא שיפוטי על הסטים. בסטים אחרים ועם גברים לפעמים מרגישים את זה, זה יותר מורכב בכל מיני צורות וכאן היה משהו אחר שהיה מאוד תומך. היינו מאוד אחת בעד השנייה בכל המהלך היצירתי. ולא שלא היו גברים על הסט, אבל זה שאנחנו היינו חמישייה שתומכת בכל מחיר ובכל מצב זה נתן לנו המון כוח.
עינב- ויש לי משפט סיום. פשוט לעשות ולמצוא את השניים שלושה אנשים שטוב לך איתם ולעוף. לא לחשוב פעמיים, פשוט לעשות את זה. זה תענוג.
תמר- זה בכלל טוב לחיים.
עינב- כן.

מור יוגב
במאית יוצרת. מחפשת את ה51% בקולנוע הישראלי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק