The_81st_Blow post3

טכנולוגיות גוססות וסרטים בלתי נראים – סיפורו של הסרט "המכה ה-81"

בספריית "האוזן השלישית" יושבות על מדפים מאחורי הדלפק הראשי כמה קלטות וידאו מתוצרת ישראלית. ברוכים הבאים להוספיס של הקולנוע הישראלי. למדפים האלה סרטים מגיעים כדי למות. תחלופת טכנולוגיות והשפעתה על העשייה ועל הצריכה של קולנוע היא משהו שהתחום מתורגל בו מאז שהוא נולד, בין אם מדובר בכניסת הסאונד או הצבע, הטלוויזיה או מצלמות הוידאו. יש אמנם מסורות ששורדות את רוע הגזרה הטכנולוגית באלגנטיות. גם בעידננו הוירטואלי, הוצאות חשובות כמו קריטריון קולקשן וטכנולוגיית הבלו ריי האיכותית שומרות על הגחלת הקולנועית הפיזית. כך גם "האוזן השלישית" בעלת הפרסטיז'ה ממשיכה לזכות לנוכחות לקוחות נאה, למרות השינויים בהרגלי הצפיה שהביא עימו האינטרנט המבלבל ושופע תמונות החתולים. אבל אי אפשר להתעלם מהקלות הבלתי נסבלת שבה הדיוידיים על מדפי הספריה – שעד לפני לא כ"כ הרבה שנים עוד נראו לחלקנו זרים וחדשים – כבר הופכים כבדים ומיושנים מידי. והם כמובן כלום לעומת קלטות הוידאו. אם מגגלים קצת, ניתן לראות שכבר ב- 2002 כותב בפורום טכנולוגי שהתקשה למצוא את "מת לצעוק 2" על קלטת שאל את חבריו, "Is VHS dying out already?" מת לצעוק 2 כמובן שרד את היעלמות מכשירי הוידאו מהבתים. אבל סרטים אחרים, שעד עכשיו לא זכו לתהליך הדיגיטציה הארוך והיקר, עלולים למצוא את עצמם במדרון העצוב אל תהום הנשיה.

מבט חטוף ב"אוזן" על הסרטים הישראלים שנותרו בינתיים מאחור על גבי הטכנולוגיה בתרדמת, מגלה פיסות תרבות בעלות ערך שנוי במחלוקת כמו "חייך, אכלת אותה" ו"המתיחה הגדולה", כמה תכניות טלוויזיה, וביניהן ספיישל נשכח על שייקה אופיר, סרטים זכורים יותר כמו "אהבה אסורה", וסרט אחד שהנוכחות שלו על המדף היא באמת מפתיעה – "המכה ה-81".

אני את הסרט לא היכרתי. כך גם רבים מחבריי, אנשי תעשייה, בוגרי חוגים לקולנוע בארץ. וזאת למרות שהסרט נוצר ע"י המשורר הנודע חיים גורי. ולמרות שהוא היה מועמד לפרס, ולא סתם פרס. הסרט התחרה בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר באוסקר של שנת 74.

"המכה ה81" נעשה כחלק מטרילוגייה בנושא שואת היהודים, שבוימה ע"י גורי, ז'אקו ארליך ודוד ברגמן בשנות ה70 וה80. הסרט, שזכה לכמה גרסאות באורכים משתנים, מביא עדויות, צילומים וחומרי וידאו המתעדים את מאורעות אירופה מעליית הנאצים לשלטון ועד להשמדה במחנות הריכוז. השם "המכה ה81" מקורו בעדות שנמסרה במשפט אייכמן על ניצול השואה מיכאל גולדמן-גלעד, שנענש ע" הנאצים ב80 מלקות. גולדמן-גלעד אמר שכשסיפר את קורותיו לאחר שהגיע לארץ וזכה לפיקפוק באמיתות סיפורו מצד כמה מהמאזינים, חש כי אותו ספק היה בשבילו המכה ה81.

המצאותו של הסרט דווקא על מדף קלטות הוידאו הנשכח היתה מפתיעה כמעט כמו הנוכחות המשונה שלו באינטרנט. אף קליפ, קטע או תמונה אינם בנמצא, מלבד אותה תמונה של עטיפה מודפסת בשחור לבן הנמצאת גם על קלטת הוידאו שב"אוזן". ועם זאת, הסתמנה מודעות ענפה לסרט, בעברית וגם באנגלית, בין אם בוויקיפדיה, בIMDB, או בכתבה בנענע 10 בה יוצרי הסרט נזכרים במסעם לטקס האוסקר.

The_81st_Blow

המכה ה 81 עטיפת קלטת הוידאו

השם "המכה ה81" לא נבחר במקרה, וכך גם אף אלמנט אסתטי אחר ביצירה המהודקת והמזעזעת הזו, שמוקדשת כל כולה לשאלת התיעוד והזכרון. גורי רקח כאן שפה קולנועית שונה ממה שנוכל לראות היום, בקולנוע התיעודי המקובל בכלל ובסרטים העוסקים באימת השואה האבסורדית בפרט. הסרט נפתח בבלדה המזומרת ע"י שולי נתן, ושילובה עם נופי כנסיות וגלי מצבות שחורים-לבנים מקפיא דם. מייד בסיום הפתיחה מכה בצופה רצף מקוטע ומהיר של צילומי ארכיון, סטילס ווידאו. המונטאז' הקצבי והמרשים מעורר ברגע קצר חיי עיר וכפר אירופאים, פני יהודי ועוד אחד ועוד, רוכל, איש דת, ילדים ונשים, קהילות שלמות המתחלפות ברגע אחד בבליל אלים של קטעי נאומים של היטלר. שורה מנאום אחד נקטעת ע"י שורה מנאום אחר, ושוטים של קהל וגל זרועות ימין מורמות מהדהדים ביחד קריאות הערצה בהמולה אחידה ובלתי מנוצחת.

העריכה האוונגרדית, המשולבת בהקלטות של עדויות ניצולי שואה, נמשכת לאורך חלק נכבד מהסרט שבזריזותו כאילו דוחף אותך בעל כורחך מהמערב אל המזרח, אל הגטו, אל הרכבות, אל המחנה, אל המקלחות. ההימנעות הבוטה, המכוונת והחכמה מקריינות, או מחשיפת שמות נותני העדות או פניהם, מותירה את הצופה אבוד עוד יותר בפרגמנטים המונוכרומטים. השימוש הקיצוני בחומרי הארכיון מרגיש כמו בולמוס מטורף, כמו ניסיון נואש להחיות חומרי ארכיון מצהיבים, לייצר עם כמה שיותר דימויים תחליף לקהילות שלמות שנמחקו, להבנות איזהשהי תמונה של מציאות, כזו שאי אפשר יהיה להכחיש כפי שהוכחש סיפור המלקות של גולדמן-גלעד.

כמו יוצרים רבים שהקדישו את יצירתם לנושא השואה – בין השאר קלוד לנצמן ביצירתו "שואה" או ספילברג בפרויקט העדויות שלו – חיים גורי יוצא למלחמה נגד מחיקת הזכרון כשבידו נשק המצלמה הידוע. אובססיית התיעוד עולה אף בסרט עצמו, כשגורי דואג לשלב בו צילום של חייל גרמני המכוון את מצלמתו הגדולה ישירות אל היהודים קרבנותיו (רבים מהחומרים שבהם גורי השתמש בסרט לקוחים מיומני המלחמה של הצבא הגרמני). אך נדמה שגורי בוחר להצהיר במודע ובחוכמה על אוזלת היד המתעדת אל מול מעשה ההכחדה הנאצי. בשיא הסרט, המתרחש במקלחות הגזים, נשמעת עדותו של ניצול המתאר את רגעיו הראשונים במחנה. אם במרבית הסרט מוצף המסך על ידי מראות של בני אדם, בסצנה זו החללים המתועדים מתרוקנים. החיתוך המהיר שחווינו קודם מוחלף בשוטים איטיים של קרמטריום ומקלחות שוממים, סימנים חלולים של השמדה. הניצול מספר כיצד הובל, יחד עם אסירים אחרים, אל חדר חשוך, ובעודו צולל בסיפורו אל תוך אפלת החדר, מכבה גורי עצמו את האור על המסך, והצופה מוצא את עצמו יושב בחשכה מוחלטת יחד עם אותו ניצול. האם גורי אינו תוהה ברגע אפל זה על מצולות השכחה האינסופיים והבלתי מנוצחים שבהם קיימים כל אלה שלא זכו לתיעוד? האם הוא לא נותן למסך המושחר להתמלא בפניהם ובסיפוריהם של אלה שאבדו, ושקולם אינו נשמע?

ודווקא הרהורים חשובים אלה על טכנולוגיית הצילום והזכרון, דווקא המונטאז'ים הנרעשים, יושבים בשקט מנומס על מדף קלטות הוידאו המאובקות. הסרט עצמו, יש לציין, עבר תהליך רסטורציה בן כמה שנים, עד שלבסוף יצא לאור ב2013 בהוצאת דיוידי מהודרת יחד עם שני אחיו למה שקרויה "הטרילוגיה התיעודית". חיים גורי עצמו ערך את הסרט מחדש לכדי גרסה בת 60 דקות, בשונה מהגרסה המקורית בת 114 דקות שאותה ניתן למצוא בארכיון החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב ובארכיון יד ושם. הדיוידי הושק בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים ב2013, ונחגג כ"מבצע שימור רחב היקף".

אבל המהדורה היפה מעולם לא מצאה את דרכה לאוזן השלישית, או לתו השמיני, או למקום אחר. בהחלטה משותפת של הארכיון הישראלי לסרטים ושל בית לוחמי הגטאות האחראים להוצאת הסרט המחודשת, אריזת הדיוידי לא הופצה עד היום דרך אחד הערוצים המקובלים. מנהל הארכיון הישראלי לסרטים מאיר רוסו, אשר לקח חלק אקטיבי בשימור הסרט, מצהיר על העדפה מובהקת להמנע מהפצה שתעלה את מחירי המארז החדש. מסיבה זו את הדיוידי ניתן לרכוש רק דרך בית לוחמי הגטאות, ובסרטים אפשר לצפות בארכיונים השונים בארץ – בסינמטק ירושלים ותל אביב, ביד ושם וכיוצא בזה.

בחירה זו של הארכיון הישראלי ובית לוחמי הגטאות, נעלה לכל הדעות, לוקחת אותנו ממחוזות הטכנולוגיה הישר אל מחוזות ההפצה האכזריים, גם הם אחראים לשרירותיות המוחלטת השולטת בחייהן של יצירות אמנות, שעצם קיומן עלול להיות מוטל בספק, אם אין מי שיהיה בסביבה כדי לשמוע אותן נופלות. אין ספק שגם הרבה לפני בעיית ההפצה הנוכחית של הסרט, הוא סבל מהזנחה מסוימת שהעלימה אותו מעיני הקהל הפוטנציאלי. מי אחראי להזנחה ולמה, לא נדע. אבל אי אפשר להתעלם מהאירוניה האכזרית שבה סרט שבחר במפגיע להחיות את הדימויים הנבלעים בארכיון, מוצא את עצמו מוצע לצפיה בעיקר בארכיונים.

תמי ליברמן
עורכת וידאו. במאית סרטים אתנוגרפים. תושבת חוזרת טריה, החלב והדבש עוד לא יבשו מהשפתיים.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק