Noam_Pinhas (1)

במאי ומפיק – שני צדדים לאותו מטבע דוקומנטרי?

סרט דוקומנטרי הוא סרט, לא עלילתי, שמטרתו לתעד פיסות מציאות.

הקולנוע הדוקומנטרי בארץ מרתק. כמות הסיפורים פה היא אינסופית. הפוטנציאל אינו נגמר והיוצרים הדוקומנטריים בועטים ומממשים אותו וקולם נשמע למרחקים. בשנים האחרונות לא מעט סרטים דוקומנטרים הטביעו את חותמם על היצירה הישראלית.

מי לא שמע על "חמש מצלמות שבורות", סרטם של עימאד בורנאט וגיא דוידי (2012), "שומרי הסף" של דרור מורה (2012) או "הנסיך הירוק" של נדב שירמן (2014)? אלה הם סרטים דוקומנטרים שמוצאו את דרכם למסכי הקולנוע הגדול ולא רק בסינמטקים של עכברי הקולנוע.

הקרנות מעודדות עשייה דוקומנטרית. פרוייקטים נהדרים כמו "גרינהאוס" של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ו"Out of place" של קרן גשר מקדמים יוצרים תיעודיים לעשייה, לדיאלוג ולשיתופי פעולה חוצי יבשות. גם קרן רבינוביץ והמיזם לקולנוע בירושלים מועדדים את העשייה הדוקומנטרית ומכאן פועל יוצא המוליד לא מעט סרטים טובים ומתוקצבים. ערוץ 8, יס דוקו, הפסטיבל הנהדר דוק-אביב הולך וגדל ושולח זרועות לגליל, לנגב ולעוד פריפריות פיזיות ותרבותיות. השוק התיעודי "קו-פרו" המתקיים מדי שנה בחודש מאי מפרסם קטלוג ענק של סרטים חדשים ומרתקים ועורך ערבי פיצ'ינג, שוק- דוקומנטרי ומפגשים מעניינים עם בכירי תעשיית העולם. כמו כן, לא מעט יוצרים דוקומנטריים מגיעים עם סרטיהם לפסטיבלי קולנוע ענקיים כמו  IDFA  ואפילו לאוסקר.

הבמאי נועם פנחס הוא לדעתי, אחד מהיוצרים הדוקומנטריים המעניינים בארץ. הוא מביים, מפיק, עורך ובכלל הגיע מתחום המוסיקה והסאונד. את קשת תחומי העניין של נועם מרגישים בכל פרויקט שלו. מאחוריו שלושה פיצ'רים תיעודיים בתור במאי: "חומוס קארי" (2007), "ראיתי ג'ירפות בהודו"  (2010) ו"הנכה המאושר והבודהיסט המיוסר" (2012). בשנתיים האחרונות נועם עובד עם היוצרת טל ברדה, על סרט באורך מלא העוקב אחר משפחת אלייב המוסיקלית.

נועם, מה אתה? מפיק? במאי? עורך?

אני קודם כל במאי, גם מפיק וגם עורך אבל קודם כל במאי – יוצר. הכוח המניע אותי הוא היצירה. הגשמת חלום,חזון, מתוך זה נגזרים כל הדברים האחרים. גם כשהפקתי לשירלי (ברקוביץ') את הסרט "The Good Son"  הייתי מפיק יצירתי וגם ערכתי את הסרט. שירלי לא ישבה איתי בחדר אלא נתנה לי חופש אמנותי.

כיוצר דוקומנטרי בארץ אי אפשר לעשות רק דבר אחד בעיקר כשיש אישה וילדים. אז אתה עושה הכל. אתה מפיק, עושה סרטי תדמית, מכוון להפקות שיתאימו גם לשוק בחו"ל.

אז מה זה במאי דוקומנטרי?

אני לא באמת יודע מה ההבדל בין יוצר דוקומנטרי ליוצר עלילתי. אתה חולם על משהו, על סיפור, יש לך  אמירה חזקה ויש פער עצום בין החזון הזה לבין איפה שאתה נמצא– ואז אתה מתחיל לצמצם אותו. ההבדל הוא שבסרט דוקומנטרי אתה פחות נופל לקלישאות כי יש בחיים משהו יותר חד פעמי ומקורי מאשר בסרטים עלילתיים מתוסרטים.

ומפיק?

מפיק דוקומנטרי מכוון את הבמאי לעבר החלום שלו. בסרטים סטנדרטים בעיקר בארץ, הבמאי הוא היוצר ולכן המפיק צריך לדאוג למוטיבציה של הבמאי, הוא דואג שהיצירתית לא תעלם, דוחף אותו קדימה – וכמובן דואג לפרנס ולכלכל את שניהם כי זה גם מקצוע מעבר לרק הגשמת חלום. כמפיק אני בוחר עם איזה במאי לעבוד כמו שאני בוחר את כל שאר אנשי הצוות שלי – אני קודם כל בודק מי הבן אדם. אפילו לפני שאני בודק מה הפרוייקט. כשהשותף מוצלח – כל השאר מסתדר. צריך להיות לו דרייב כמו שלי, הוא צריך להיות רגיש, אינטיליגנט, חיובי ושונה ממני. אולי בעצם הדבר הראשון צריך להיות שהוא חייב לאהוב לצחוק. בקיצור, שיהיה לנו בסיס אנושי משותף.

לסקרנים – טעימה משניים מהסרטים שנועם הפיק

"שקרים בארון" (The Good Son) של הבמאית שירלי ברקוביץ' מספר את סיפורו של אור (22), שבדרכי עורמה מצליח למשוך מהוריו סכומי כסף גדולים כדי להגשים את חלומו. הוא מזייף מכתב קבלה ומספר להוריו שהתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת אוקספורד. במקום לטוס ללימודים באנגליה, אור טס לתאילנד ועובר ניתוח לשינוי מין. אור חוזרת לארץ כאישה ומתמודדת עם מציאות שאין ממנה דרך חזרה.

"להיות כמו אבי" סרטה של ענבל שפרינצק מספר את סיפור התבגרותם של שלושה חברים, שני נערים ונערה, פליטים שנמלטו מאפריקה, לומדים היום בישראל וחולמים להיות כמו אבי (לשעבר איברהים), הפליט האפריקאי היחידי שהצליח לקבל תעודת זהות ישראלית ולהתגייס לצה"ל.

כבמאי וגם כמפיק ההתחייבות היא עצומה. הסרט צריך לגעת בלב שלך, בבסיס הקיום האמנותי שלך.

נועם מספר ש"חומוס קארי" נולד מתוך הרצון לחזור לגסטהאוס שבו גר בהודו עם יוני ציגלר עמו ביים את הסרט. ההחלטה לחזור לשם עם מצלמה הולידה סרט רגיש ומעניין על התיירות הישראלית בהודו. הסרט גם מבחינה ויזואלית וגם עלילתית מציג שני עולמות נפרדים – הודו ללא ישראלים והודו של הישראלים.

בסופו של הסרט נועם נכנס לביקור היצ'קוקי קצר למסך אך הצופה שלא מכיר את פניו מפספס את הקריצה העדינה. עד אותו הרגע רק ראינו את נקודת מבטתם של  הבמאים אבל בעצם הם עצמם מהווים חלק מהסיפור הישראלי בהודו.

הסרט זמין לצפייה ברשת


"הנכה המאושר והבודהיסט המיוסר" מספר את סיפור שיקומו של צח, חבר ילדות. שנפגע בתאונת דרכים. "כבר בתור ילד" אומר נועם "רציתי לעשות עליו סרט… הרבה לפני התאונה. כבר אז ידעתי שהוא טיפוס מרתק. שמונה שנים חשבתי על לעזור לו אבל הנפש שלי כנראה לא היתה מספיק חזקה, טהורה. אז אמרתי לעצמי יאללה… אם אעשה סרט יהיה קל יותר. זה בעצם היה קצת אינטרסנטי."

את הסרט נועם התחיל לעשות בזמן סגירת "ראיתי ג'ירפות בהודו"  והוא מספר שהסגירה היתה קשה. "היה צריך לג'נגל אבל ככה זה… אתה כבר בתהליך ואז הדברים פשוט קורים. יש משהו בעשייה דוקומנטרית שגורם לך להתמודד עם פילים כאלה גדולים… ואתה מתמודד". הסרט רגיש, ומלא הומור עצמי. זהו סיפור על שיקום, חברות ואמונה.

 

איך התחיל הרומן עם הג'ירפות?

את החבר'ה הכרתי בכל מיני נסיבות. רוסו (גיטריסט הלהקה) ואני הקמנו להקה, הקלטנו שירים והוא הכיר לי את כל שאר החבורה. למען האמת אני בעצם מוזיקאי בארון.
אחרי שיצא גג הם נתנו קפיצה קדימה והצלחנו עם "חומוס קארי" אז רונן, המפיק, ואני החלטנו לקחת אותם להודו. הקהל שם היה מוכן וגם הם. מוזיקאלית – זה היה מדהים!!!
בסיבוב הודו הראשון שלי הסתובבתי עם מכשיר הקלטה וכל הזמן הקלטתי את הצלילים של הודו. כשחזרתי מתוך תחושת בודהיסטיות כזו פשוט חילקתי את כל הצלילים והמוסיקות. גם גילי (גלעד כהנא) לקח משהו שהקלטתי במקדש באודייפור והצלילים הללו הם הבסיס לשיר "לא יודע למה זה קורה לי" שהוא גם שיר הנושא לאלבום. במהלך המסע האלבום קרם אור וגידים והמוסיקה היתה ממש כמו טיול בהודו – צריך לאלתר כל הזמן, תפניות קורות לך באופן כל כך לא מתוכנן ואתה לומד לאוהב אותם.

את יודעת, זה חלום, אתה מתחיל ללכת לכיוון המטרה ואז אתה בעשייה וזה סבל אמיתי להגשים אותו. אבל זה החלום ואתה כבר שם. בתהליך.

בשנתיים האחרונות נועם והיוצרת טל ברדה עובדים על סרט על משפחת אלייב, הלא היא גם הלהקה הבוכרית המשפחתית. הם מספרים סיפור על משפחת אצולה בוכרית עם סבא , דמות בלתי נשכחת, המנהל את המשפחה ואת הלהקה שלו בכוח, נחישות ואהבה.

:"אחרי 10 שנים של עשייה, אלייב הוא הסרט הקשה ביותר. אני מצד אחד רגיל אבל עדיין… אני כל הזמן מופתע למה זה צריך להיות כל כך קשה… קשה טוב כמובן :) " אולי בגלל שאתה מחפש כל הזמן לגדול – ולגדול זה כואב!!! "

ואיך זה לביים ביחד?

"תענוג גדול לביים עם טל. יש לנו המון כבוד אחד לשני. זה סרט גדול, 90 דקות, קו-פרודוקציה ויש לנו שותפות טובה. אנחנו נותנים חופש יצירתי, לומדים איך לעבוד ביחד בלי להתפשר על הדברים החשובים. אנחנו נהנים אחד מהשני ובטח נעשה כל אחד פרוייקט לבד כדי להתגעגע ואז נחזור לעבוד יחד..היא פרטנרית מאוד מיוחדת" .

"אלייב אפשר לנו להתבטא בשפה דוקומנטרית מיוחדת ומלאת הומור. הסרט כמו המשפחה לא לוקח את עצמו ברצינות מידי. הדמויות הן קוסטריצה-יות, ססגוניות. יש המון הומור שמלווה במלודרמטיות. זאת הולכת להיות טרגדיה צבעונית עם המון כאב משפחתי (בלי קירות לבנים וריח מסריח של האוכל הפולני) שפמים ושטיחים צבעוניים. אנחנו באמת עושים כיף חיים בצילומים! מה עוד צריך? דרמה, הרבה צחוק, בלקניות, צבע ואנשים נפלאים".

ואני (אופיר) אגלה שראיתי טיזר שעדיין לא שוחרר לפרסום. למזלי הסרט פותח בפרוייקט גרינהאוס בשנה בה היה לי הכבוד להפיק אותו. אני לא יכולה לחכות לצאת הסרט  ואני בטוחה שיהיה מלא חן, רגש והומור – בדיוק כמו הבמאים שיוצרים אותו.

ולקינוח לכל מי שהדוקו זורם בדמו הנה כתבה פרקטית ונחמדה על  השלבים בעשיית סרט דוקומנטרי.

אופיר גולדמן
מפיקה יוצרת - קולנוע וטלויזיה. לומדת לתואר שני במחקר תרבות הילד והנוער. לא כותבת על עצמה בדרך כלל בגוף שלישי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק