%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9f

נשלחתי למשימה להביא בני אדם – שיחה עם אורית אזולאי

האישה שמלהקת תפקידים בלתי נשכחים לקולנוע הישראלי מזה כעשרים וחמש שנה יושבת לשיחה על המקצוע. רכובה על משגרי הדמיון של במאים ובמאיות במסעות אינסופיים לחיפוש אחר אנשים, נראה שאורית אזולאי נמצאת בטריפ מתמשך של התבוננות, למידה ועשייה קולנועית שמביאים אותה להמשיך לעבוד גם כשהיא חולמת. מה עוד? היא עורכת תסריט, מורה, אם ואשת שיחה יוצאת מן הכלל. אהה כן, ומייסדת
להמשך הקריאה

ganenet

‫"הכניסני תחת כנפך, בן שרמוטה"

…ואם חרדת השכחה נכחה ב"המכה ה81" שבו עסקתי בפוסט הקודם שלי, הרי נראה שהיא תמה מרכזית גם בסרט חדש וכרגע נפוץ יותר – "הגננת" של נדב לפיד. וכמו "המכה ה81", שעשה זאת בשנות ה70, גם "הגננת" מתייחס לנושא השימור והתיעוד בשמץ של אמבילוונטיות, ומישיר מבט אל המאבק בין השאיפה לשמר ובין הקבלה של האובדן הבלתי נמנע. הסרט מספר את סיפורה
להמשך הקריאה

508E960C84

איפה מתחבא הקסם בקולנוע הישראלי ואיזה כובע צריך לשלוף מאיזה שפן כדי למצוא אותו?

כשאני מסתבכת ומתבלבלת עם עצמי, או לצורך העניין כשאני נהיית אובססיבית לגבי משהו, יש לי נטייה לעצור וללכת למקום רגוע. פחות חוף ים וצוקים מרפרפי רוח על פנים מודאגות ויותר מקומות שיש בהן רוגע וודאי. כזה שמגיע שחור על גבי לבן. פעם זה היה מילון חדש-ישן-קיץ-חורף-אבן-שושן, כי מה יותר מרגיע ממקום שמגדיר כל דבר במשפט וחצי? והיום זה גוגל, שאמנם
להמשך הקריאה