31563988_1803201129988745_7969074598094307328_n

מבט על 21 סרטי הקולנוע המתמודדים על פרס אופיר 2018

בימים אלה מסתיימת הקרנת 21 סרטים קולנוע ישראלים שהופקו השנה, עבור חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, במסגרת ההצבעה לתחרות פרסי אופיר 2018. סרטים אלה יתחרו על פרסים ב15 קטגוריות שונות, בטקס שייערך בתחילת ספטמבר.

מתוך 21 הסרטים ברשימה, רק שניים יצאו עד כה לבתי הקולנוע: "האופה מברלין" של אופיר ראול גרייצר ו"מונטנה" של לימור שמילה. הרשמים והמחשבות בעקבות הצפייה בכל 21 הסרטים, עלולות להעיד על מגמות מסוימות בקולנוע הישראלי העכשווי.

ראשית, השנה התחרו פחות סרטים מבעבר [4 סרטים נוספים נרשמו אך פרשו ברגע האחרון]. זהו מספר המתחרים הנמוך ביותר מאז 2010. הכמות הפחותה קשורה בוודאי גם לכך שזמן ההרשמה לתחרות השנה היה קצר בחודש וחצי מאשתקד, אבל עושה רושם שיותר ויותר מפיקים ויוצרים מעדיפים לוותר על ההשתתפות בתחרות אופיר, דבר שצריך להדליק נורה אדומה אצל מארגני הטקס. בין הסרטים שהוקרנו השנה ולא נרשמו לתחרות: "אלסקה", "מות המשוררת", "מוצא אל הים", "מצב רוח טוב" וסרט האנימציה "אגדת המלך שלמה".

 

מנואל אלקסלסי, ג'וי ריגר, "אין בתולות בקריות", צילום: רפי דלויה

מנואל אלקסלסי, ג'וי ריגר, "אין בתולות בקריות", צילום: רפי דלויה

 

המכנה המשותף הבולט ביותר לאחר צפייה מרוכזת בסרטים הוא העיסוק החוזר בבני נוער, לרוב על רקע יחסים בין בני נוער להוריהם ולגילויי מיניות ראשונים של הנערים והנערות. "אין בתולות בקריות" של קרן בן רפאל, "הנשף" שביימו שרון מימון וטל גרניט, "הסוסיתא של הרצל" של דודו קריינר, "מראות שבורות" של אמרי מטלון ואביעד גבעון, "עירום" שביים ירון שני, "עץ תאנה" שביימה אלמורק מרשה דוידאן, "פרא אציל" שביים מרקו כרמל, "פרה אדומה" שביימה ציביה יעקב ברקאי ובמידה מסוימת גם "הד" של עמיקם קובנר ואסף שניר מציבים במרכזם בני נוער בהתמודדות מול הוריהם, על רקע ניסיונות אהבה ראשונים. הסרטים הללו ממשיכים גל משמעותי של סרטים ישראליים המלווים תהליכי התבגרות של בני נוער מהשנים האחרונות ["שש פעמים", "ברש", "הנוער", "סופת חול", "עמק", "הקפות" וגם שני סרטים בולטים מהשנה החולפת –  "פיגומים" ו"מוטלים בספק"].

יחסים סבוכים בין בני משפחה, לרבות בין הורים לילדיהם מופיעים גם ב"שרוכים" שביים ינקול גולדווסר ו"סדקים" שביים אריק לובצקי. כך שבאופן כללי יש נקודות השקה רבות בין הסרטים מבחינת התכנים.

לחיוב, כפי שכבר ציינתי כאן בהזדמנויות אחרות, הקולנוע המקומי מגוון מאוד ומשתנה בכל הקשור לז'אנרים, ייצוגים וסדרי גודל הפקתיים. לדוגמא, בטווח של ימים בודדים הוקרנו בתחרות "עץ תאנה", קופרודוקציה קודרת ומוקפדת שצולמה באתיופיה, דוברת אמהרית ומתרחשת בשנות השמונים; "קריאה לחלומות" של האמן הרב תחומי רן סלווין, אשר הופק במימון פרטי וחלק משמעותי מעלילתו מתרחש בטוקיו, בירת יפן; ו"ליצנים בצללים" שהוא סרט אילם לחלוטין, בבימויה של ג'וזי מונט. אינני זוכר מתי בפעם האחרונה הופק בישראל סרט אילם, בוודאי לא בעשורים האחרונים – והנה, שלושה סרטים שונים זה מזה כמעט בכל אספקט כשבנוסף הם רחוקים מאוד מהקולנוע המיינסטרימי.

 

דב גליקמן, נבו קמחי, "שרוכים". צילום: ורד אדיר

דב גליקמן, נבו קמחי, "שרוכים". צילום: ורד אדיר

 

בניגוד אולי לתחושות שעולות לעיתים בדיונים על הקולנוע הישראלי, נעשים מעט מאוד סרטים פוליטיים, לרבות סרטים העוסקים באופן ישיר בסכסוך היהודי – ערבי. למעשה רק סרט אחד, "המלחינה" שביים אלון נוימן, המוגדר כקומדיה, הוא היחידי שעוסק בסכסוך באופן ישיר; ביקורת כלפי המערכת הצבאית ישנה ב"אנתרקס" דרמת מתח בסגנון פאונד-פוטג' שביים שי שרף. שני הסרטים נתמכו על ידי קרנות הקולנוע הציבוריות רק במסלולים משניים – פיתוח תסריט או השלמת הפקה, כך שניתן למוסס כאן מיתוס לגבי גודל המקום שתופסות אמירות פוליטיות בקולנוע הישראלי והתקציבים הציבוריים המועברים להפקתם, מול הנתונים היבשים בפועל.

גם לגבי הלוקיישנים – אזורי הצילום ואתרי ההתרחשויות של עלילות הסרטים – ישנו היצע מגוון. טבריה, שדרות, קיבוץ, קריית ים, בית שמש, אשדוד, עכו, ירושלים וגם כאמור אתיופיה ויפן – עלילות מרבית הסרטים נעות הרחק הרחק ממרכז תל אביב ומתפזרות לכל הכיוונים. ישנם כמובן סרטים המתרחשים בתל אביב, אבל גם כאן לא מדובר על איזו מראה חד-גונית – אחד הסרטים הבולטים השנה בתחרות הוא "פרא אציל" המתרחש כולו בשכונה בדרום העיר שאיננה נחשבת לשכונת יוקרה, בלשון המעטה.

 

אסי לוי, סתיו סטרשקו, "הנשף". צילום: אתיאל ציון

אסי לוי, סתיו סטרשקו, "הנשף". צילום: אתיאל ציון

 

כעת לסרטים עצמם: קשה לומר שזאת הייתה שנה טובה. יש בהחלט כמה וכמה סרטים ראויים ומענייינים, אך כמות הסרטים הבעייתים גדולה יחסית, כולל יצירות רבות שספק אם יוכלו לרתק את הקהל הרחב. בעיה נוספת היא שחלק מהסרטים מסתיימים בתחושת אנטי-קליימקס: או שישנו פתרון מופרך המגיע משום מקום; או שבמקרים אחרים סרטים הסתיימו באופן שרירותי, ללא פתרון כלשהו או רמז לבאות בנוגע לדמויות איתן בילינו במשך שעה וחצי. באופן כללי, סרטים רבים התעסקו בנושאים כבדים בצורה קודרת וחמורת סבר. סרטים שטיפלו בנושאים רציניים אך השכילו לשלב הפוגות הומוריסטיות באופן אינטגרלי, עושה רושם שהצליחו יותר לעורר הזדהות עם הצופים מול סרטים נטולי הפוגות, שבדרך כלל גם מלווים במוזיקה דרמטית בווליום בלתי סביר. לכן הורגש שינוי מרענן כאשר במהלך ההקרנות הפציע פתאום הסרט "התשיעית של אסי" [בימוי: שחר צפניה וויקטור בראון] שעל הנייר לא סומן כמבטיח במיוחד – אך התגלה כקומדיה קלילה עם הרבה מודעות עצמית ונטולת פומפוזיות שאפיינה סרטים אחרים השנה. בכלל, הורגש מחסור בקומדיות ["ליידי טיטי" שביימה אסתי עלמו וקסלר היא קומדיה נוספת שמשתתפת בתחרות].

מבין הסרטים בהם צפיתי "עירום" של ירון שני הוא ללא ספק המרתק ביותר. ירון שני זכה בעבר בפרס אופיר ואף היה מועמד לאוסקר כשותף לבימוי "עג'מי" ב2009 – בעיני סרטו החדש טוב ואפקטיבי משמעותית מקודמו. כצופה נותרתי סקרן לכל אורכו למרות המבנה הלא שגרתי והמאתגר. גם הסצנות שאינן מקדמות באופן ישיר את העלילה מעניקות אווירה שיש בה מימד של אמינות, בה אנחנו רואים פיסת חיים של ממש ולא עוד סרט מהונדס. סצנות אווירה כאלו ניתן למצוא בקולנוע העצמאי האמריקאי ולהבדיל, בקולנוע אירופאי ["בין הקירות" לדוגמא] – בקולנוע המקומי הן אינן שכיחות. זהו סרט ראשון בטרילוגיה ובמידה וחלקיו הבאים ישמרו על הרמה הקולנועית כמו בסרט הנוכחי, יהיה מדובר על הישג של ממש. אחרי המחמאות, מגיעה ההסתייגות – מדובר בסרט קשה במיוחד לצפייה ובחוויה שרחוקה מאוד מלהיות מהנה או מבדרת. אינני יודע האם חברי האקדמיה יתמסרו לסרט מאתגר כזה – מצד אחד, בהחלט קיימות זכיות עבר לסרטים מאתגרים [כולל "פוקסטרוט" של השנה שעברה] ומאידך היו סרטים טובים ומאתגרים שלא קיבלו מהאקדמיה יחס הולם [כמו "הגננת" של נדב לפיד].

 

יורם טולדנו, "הד". צילום: ענר גרין

יורם טולדנו, "הד". צילום: ענר גרין

 

בקטגוריות השחקנית הראשית יש מבחר הופעות ראויות – שירה האס ב"מראות שבורות" וג'וי ריגר ב"אין בתולות בקריות" בראשן. נציין לחיוב גם את השחקניות המוכרות שרה אדלר ב"האופה מברלין" ויעל אבקסיס ב"הד". בנוסף, היו כמה תגליות מרשימות השנה בראשן סתיו סטרשקו ב"הנשף" וגם לליב סיוון ב"עירום", בית לחם אסמאמאווה ב"עץ תאנה" ונועה אסתנג'לוב ב"הסוסיתא של הרצל".

בקטגוריית השחקן הראשי בולט נוה צור מ"פרא אציל" שמבצע בהצלחה רבה תפקיד לא פשוט למרות שמסביבו אנסמבל שחקנים חזק. שני שחקני תיאטרון וטלוויזיה מוכרים ורבי ניסיון קיבלו השנה סוף סוף תפקיד קולנועי ראוי ומורכב – יורם טולדנו ב"הד" ומיקי ליאון ב"הסוסיתא של הרצל". בר גוטפריד ב"עירום" הוא תגלית של ממש, גל תורן מפתיע עם תפקיד שונה מהטייפקאסט הרגיל ב"פרה אדומה" ונבו קמחי צולח בגבורה את "שרוכים".

דב גליקמן, שמגלם את אביו של קמחי ב"שרוכים" מבצע תפקיד נפלא ומרגש שמציב אותו כמועמד מוביל בקטגוריית שחקן המשנה. מיכאל אלוני [שמגלם את בנו של גליקמן בסדרה "שטיסל"] הרשים גם הוא השנה בסרט "אין בתולות בקריות". שחקני משנה נוספים שבלטו הם זורה קרטולישבילי מעורר האמפתיה, שאחראי לכמה מהסצנות היפות ב"כאן ועכשיו" שביים רומן שומונוב, אלון אבוטבול ב"פרא אציל", מיכה סלקטר ב"הנשף", גורי אלפי ב"הד" וגיא לואל המשעשע ב"התשיעית של אסי".

יבגניה דודינה מבצעת תפקיד מפתיע ומרשים ב"אין בתולות בקריות" עליו מתמודדת בקטגוריית שחקנית המשנה. חמש פעמים בעבר דודינה הייתה מועמדת לפרס אופיר [בין השאר על "שבוע ויום" ו"קרקס פלשתינה"], אך טרם זכתה עד כה. מתמודדות ראויות נוספות בקטגוריית שחקנית המשנה השנה הן אילנית בן יעקב ב"הד", אוולין הגואל ב"הסוסיתא של הרצל", מורן רוזנבלט ב"פרה אדומה", שוב שירה האס, הפעם ב"פרא אציל" [ולאור הרזומה הארוך בתפקידים תובעניים, נאחל לה בהמשך גם תפקידים קלילים ומשעשעים] ותמרה קלינגון ב"ילדי הסתיו" שביים איתן גפני.

 

אביגיל קובארי, גל תורן, "פרה אדומה". צילום: בועז יהונתן יעקב

אביגיל קובארי, גל תורן, "פרה אדומה". צילום: בועז יהונתן יעקב

 

לרשימה המצומצמת [והאיכותית] של צלמי הקולנוע המקומיים הצטרף דניאל מילר, שצילם עד כה סרטים קצרים וסדרות טלוויזיה והשנה לקח חלק בצילומי שלושה סרטי קולנוע, כאשר עבודתו ב"עץ תאנה" היא המרשימה ביותר לדעתי מבין כלל הסרטים המשתתפים בתחרות. אדם נוסף שעבד השנה בשלושה סרטים שונים הוא המלחין אשר גולדשמידט, שעבודתו ב"הד" היא, לדעתי, הטובה מכולן.

מלבד סרטי הקולנוע ישנן קטגוריות לסרטים תיעודיים ולסרטים עלילתיים קצרים. בקטגוריית סרט עלילתי קצר משתתפים 14 סרטים, של יוצרים מוכרים לצד סטודנטים והפקות עצמאיות. מבין ה14, אהבתי במיוחד את "הכלב הראשון שלי" המרגש של מושון סלמונה ["וסרמיל", "שקופים"] במיוחד בגלל התסריט המדויק והמשחק של כל משתתפיו.

בלטו לטובה גם שני סרטים שהופקו במסגרת המיזם "קצר במדבר": "קילומטר 147" שביים בועז פרנקל ו"בדרך חזרה" של משה רוזנטל; וגם "מכתב אהבה למ"מ שלי" שביימה עטרה פריש וסרטו של אמרי דקל קדוש "תמונת משפחתי בשנת הי"ג".

[מידע מלא על כל הסרטים ניתן למצוא באתר האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה; התמונה בראש הפוסט היא של בר גוטפריד בסרט "עירום",  צילום:ניצן לוטם, שי סקיף]
אורי ברד
שואף לצפות בכל פיצ'ר ישראלי שהופק

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק