מוטלים בספק

מוטלים בספק: לראות את הטוב גם ברע

עם בימוי קולח ושחקנים מהחיים, הסרט "מוטלים בספק" מוכיח לנו שכדאי להטיל ספק בשיפוטיות שלנו כלפי נערים מועדים לפורענות.

כשהייתי חונך פר"ח בשדרות, אצל משפחה מרובת קשיים אבל עומדת על הרגליים, נתתי לילד בן 8 מצלמה, שיראה אם יוכל להפיק ממנה תועלת. אומרים שלמצלמה יש כוח מרפא, שדרכה אפשר להוציא אגרסיות באמצעים אמנותיים, או סתם לספר סיפור. מה קרה בסוף? כמובן, שום דבר. הילד סיפר למצלמה בדיחה גרועה בלי פואנטה, ורץ לשחק בבקוגן. נו שוין, גם אני לא הייתי במאי גדול ולא חונך מצטיין. אבל אלה שכן – טוב שהם נמצאים במקום הנכון. אלירן אליה, במאי הסרט "מוטלים בספק" היה האיש הנכון במקום הנכון. ויצא לו מזה סרט מצוין.

הוא בוגר מגמת קולנוע בבית הספר "יובלים" באור יהודה, יוצא יחידת "צבר" בגבעתי ובוגר בית הספר לקולנוע קאמרה אובסקורה. לאחר הלימודים חזר לבית ספרו באור יהודה ללמד קולנוע (שם גם צולם הסרט). ואם המצלמה משמשת לעתים ככלי תרפויטי, את החוויות מהשירות הצבאי עיבד לסרט קצר ומשובח במיוחד, "קשת בענן" (כאן, לצפייה ישירה), אשר מערבב בין קולנוע מסוגנן לסצינות ריאליסטיות וצילומים ממצלמה ביתית, המשמשת את אחד מגיבוריה כתחליף לנשק, מגננה דרכה הוא מסוגל לחוש ביטחון בדרך זו או אחרת.

 

אותה מצלמה מופיעה שוב בסרט "מוטלים בספק", כנשק ומגן לנערים ונערות אשר מגיעים ממציאות חיים קשה. אסף, בן דמותו בסרט (בגילומו הנפלא של רן דנקר), מנסה לאסוף את השברים, שלהם ושל עצמו, לפני שהוא אוסף את הנערים אליו לחונכות. אסף הוא לא מורה סטנדרטי, הוא מדריך. קשוב, מכיל, מבין, סבלני ולא מתנשא. בדיוק מה שהנערים האלו צריכים, ומערכת החינוך לרוב מפספסת. ממש כפי שהיטב לתאר סרט אחר משנה זו, "פיגומים", מורה טוב לא רוצה רק להעביר את החומר הנלמד בכיתה דוממת וללכת הביתה. מורה טוב, במיוחד לתלמיד שאינו מאמין בעצמו, הוא גלגל הצלה. אבל אסף לא בא ממערכת החינוך, והנערים אינם תלמידים. הוא מרצה עבודות שירות על מעורבות בתאונת דרכים, והילדים גם הם כבר הסתבכו עם החוק ונמצאים במעצר בית. סביר להניח שמחר או מחרתיים יהיו מעורבים באיזו תגרה, והעתיד שלהם לא מבשר טובות. זה ברור לכל, ממש כמו שמחר תזרח השמש ותשקע במערב… ואולי לא?

 

כולנו מוטלים בספק

אדם נכנס למאפייה ומבקש לקנות עוגיות. "אבל מה עם העוגיות אינן טעימות?", הוא מתלבט. "בבקשה, אדוני, תטעם ותחליט בעצמך," מציע לו המוכר באדיבות. נוטל הברנש עוגיה בידו, ושם בפיו. "העוגיה טובה מאוד," הוא פוסק. "אבל מה אם העוגיה השנייה פחות טובה ממנה?" וכך, עוגיה אחר עוגיה, הוא מחסל אותן בזו אחר זו. "מה אתה עושה?" מזדעק המוכר, "כולן אותו דבר!", "נכון", מאשר האיש, "גם העוגיה הזו אכן טעימה… אבל מה אם זו פחות?", הוא תוהה ונוגס גם בה.

400 שנים של עוגיות נגוסות עברו מאז קם הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט, והטיל פצצה בחדר: מה אם, כך פתח ואמר, מה אם כל זה הוא בעצם חלום והחלום הינו מציאות? לדקארט לא היו תשובות, רק שאלות. הרבה שאלות. הוא נדמה אז לאנשים כמו ילד קטן ששואל את המבוגרים ללא הרף שאלות שקשה לענות עליהן, והוא אינו מסופק לעולם. למעשה, אצל דקארט הכל היה מוטל בספק. העץ שאני רואה עכשיו? אין לי אפשרות להיות בטוח שזוהי אינה רק הזיה שלי, שהעץ לא קיים ורק אני רואה אותו. הצבע של העלים? ייתכן וזוהי אשליה אופטית, שהמוח שלי מתעתע בי ורק אני רואה אותם בצבע ירוק, ואילו כל השאר רואים את העלים בצבע אחר. רחש הגלים? האוזן שלי שומעת את אדוות הגלים, אולם ייתכן שאין להם רעש כלל וכלל. השמש שוקעת? אין לי אפשרות לדעת אם מחר היא תחדל מלשקוע, שמדובר במחזה שרק המוח שלי קולט והעולם מסביבי שומם לחלוטין.

אם החושים מתעתעים בי, אזי הכל מוטל בספק. גם הקיום של האנשים מסביבי, גם אני עצמי. כמו ב"המופע של טרומן", ייתכן והעולם הזה הוא תפאורה. כמו ב"ווסטוורלד", ייתכן וגופי איננו ממשי והתודעה שלי מורכבת מזכרונות מושתלים. כמו ב"מטריקס", ייתכן ומה שאני תופס כמציאות הוא בעצם חלום, ואילו החלומות שאני חולם הם-הם המציאות עצמה. ומה בדבר המחשבה שלי? כאן, אומר דקארט, נגמר הספק. אני חושב – משמע, אני קיים. עצם החשיבה היא עובדה נוכחת, וגם אם מדובר בתוכנת מחשב מתוחכמת במיוחד, החשיבה קיימת. לעומת זאת, אין לי דרך לדעת אם גם יצורים אחרים – בני אדם, בעלי חיים או יצורים תבוניים אחרים – חושבים בעצמם. רק לגביי, מדובר באמת אבסולוטית. אבל כל השאר? כל השאר מוטל בספק.

 

אז מה אם הכל חלום? אצל אנשים שקיבלו בשורת איוב או חיים במציאות יומיומית מרה, כל יום הוא מאבק והחלום הוא מפלט. בבוקר, לאחר שמקיצים מהחלום, חוזרת התודעה אל המוח ונזכרים במציאות החיים אליה נקלענו. חבל שהחלום נגמר, אנחנו אומרים. חבל שאנחנו חיים במציאות הזו. להבדיל, כאשר אנחנו שקועים בסיוט ומתעוררים בבהלה, אנחנו נבהלים. טוב שזה רק חלום, אנחנו אומרים בהקלה. אבל האם אנחנו באמת יכולים לשנות את המציאות הזו, כפי שאנחנו תופסים אותה?

 

תסתכלו עליהם ותראו אותנו

מצלמה. זו הדרך שאסי מתווה לנערים כדי לבטא את עצמם, לעצמם. כמו ב"מחוברים", הם מספרים למצלמה על מה שעבר עליהם באותו היום, וגם פורקים אגרסיות, בכאילו, בהמחזת אירוע מומצא. אבל המצלמה היא רק כלי לביטוי, והיא לא תמיד נמצאת שם כדי לסוכך ולהגן עליהם. אחרי הכל, הם נערים שבאו מרקע קשה ונמצאים כעת במעצר בית, ואסי הוא רק במאי שמרצה עבודות שירות. למרות זאת, דרכיהם מצטלבות ואסי לומד להיקשר אליהם. בדרך הוא נחשף לבית בו האמא מתקשה להתמודד עם גידול בנה המתבגר, שבלית ברירה נאלץ גם לקחת על עצמו את תפקיד האבא של הבית. זאת, על אף שהוא בעצמו עדיין ילד, כזה שמבקש לחפש באסי דמות של אח גדול מציל ומגונן.

המצלמה רואה את מה שאחרים לא רואים. המצלמה ניצבת שם, על חצובה, ממתינה לסיפורים האישיים. בעוד שבכל המקומות האחרים מעדיפים לא לראות ולא לשמוע אותם, מול המצלמה של אסי – כמו גם מול המצלמה של הבמאי אלירן אליה – הנערים האלה קיימים ונוכחים ומשמיעים את קולם ואת סיפורם. כאן הם אינם מוטלים בספק, אלא נוכחים בהווייתם.

 

משמיעים את קולם. שחקני הסרט "מוטלים בספק". צילום מתוך הסרט

משמיעים את קולם. שחקני הסרט "מוטלים בספק". צילום מתוך הסרט

 

הנופך הריאליסטי בו מתהדר הסרט לקוח מחיי היומיום של מרבית משתתפיו. כסיפור אישי, כזה שמספר על חוויותיו של אליה עם הנערים אותם לימד קולנוע, המסכות מוסרות למן השוט הראשון, שוט אחד שמכניס את אסי אל תוך העולם הפרוע, התזזיתי והלא צפוי הזה (ומלווה במוזיקה גוברת כדפיקות ליבו) בו הנערים משחקים קצת את עצמם, חיים את הרגע. ובסרט, כמו בחיים, מדברים גם בשפה לא נקייה, מתפרצים איש לדברי רעהו, מתעצבנים משטויות ומאבדים סבלנות במהירות. בסרט אחר, עם שחקנים אחרים, אולי היו נעזרים בשיטת סטניסלבסקי, שמטרתה להיזכר בחוויות החיים על מנת להיכנס לדמות. אבל הדמות כל-כך קרובה לחיים עצמם, שלא נדרש מאמץ מיוחד מלבד לשחק את עצמך. ההכוונה של אלירן אליה לשחקנים ניכרת בכל פריים, וביד מיומנת הוא מחלץ משחקניו, שהם נון-אקטורס לחלוטין (מלבד דמויות המבוגרים), תצוגת משחק מפעימה ומרגשת ששואבת את הצופה לתוך עולמן של הדמויות, וגורמת להזדהות מוחלטת גם ברגעי משבר. בולט לטובה אדר חזאזי גרש, המשחק את עדן, הדמות המרכזית מקרב הנערים, אשר על אף גילו הצעיר מצליח בכישרון מעורר השראה ובדיוק משחקי לסחוב על גבו את הסרט וליצור דמות אמינה ומרגשת, חרף חסרונותיה. תצוגת משחק כמו זו של אדר לא רואים כל יום, ואין ספק שעוד נשמע עליו בעתיד. תורם לכך עיצוב הסט האמין והבימוי הקולח, כמו גם התסריט המציג דמויות עגולות אשר חגות במעגל בין קטבים של שפל וגאות רגשית.

 

אופטימיות זהירה

עבודה עם נון-אקטורס היא עבודה שרק מדריך אמיתי יכול לעשות, ואליה, עם נסיונו כמורה לנערים מרקע דומה, מעביר את החיים עצמם לתוך סרט קולנוע, בשינויים קלים, עד לרגע בו מוטחת עלינו ההבנה שיש דברים שייתכן והם בלתי נמנעים וישנם דברים שמציאות אחרת היתה אולי יכולה לפתור. כל אדם פועל אינסטינקטיבית מתוך שימור כבודו העצמי בהתחשב בלקחיו מהעבר (במודע או שלא במודע), ובכך יוצרות נסיבות החיים מציאות, ולהיפך. מכיוון שהכל מעורער ממילא, לא נותר אלא לנסח הגיון מוסרי פנימי. כאן נכנס אסי לתמונה ועוזר לנערים להביט אל תוך עצמם, כי אולי משם יבינו מאיפה הם מגיעים ולאן הם רוצים להגיע, ובאיזו דרך. ובמהלך הדרך הזו אנחנו והם מבינים שגורלו של אדם מוכתב על ידי הסביבה הקרובה אליו ועל ידי עבר-הווה-עתיד של זכרונות ותקוות לא ממומשות; שחוסר הערכה מוביל למדרון חלקלק; שהפשע עליו שמענו בחדשות הוא תולדה של רגע שבנסיבות אחרות יכול היה להימנע, אשר אחריו נותרים גם קורבנות נוספים – הפושע ומשפחתו; שלא הכל מוטל בספק.

אבל למרות שלא הכל מוטל בספק, עדיין אין אמת אחת אבסולוטית והגדרות ברורות של טוב ורע. ולכן, מי שיכול היה למצוא בסרט רק פסימיות יתקשה בכך. הסרט "מוטלים בספק" עטוף כולו באהבת אדם ובאמונה ביצר ההישרדות האנושי, בתמיכה הדדית ורצון לשיפור. אחד נפל, השני ניצל. ואת זה חשוב לראות, גם אם כל השאר די מוטל בספק.

 

ערן רוסק
למד קולנוע וטלוויזיה, אבל מעדיף טלוויזיה על קולנוע. ביים מערכונים לאינטרנט ופשט לכולם את הרגל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק