mutalim-besafek-2final

מחשבות ורשמים לקראת טקס פרסי אופיר 2017

בימים אלו חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע מצביעים לבחירתם עבור 'פרסי אופיר' – הטקס השנתי בו מחולקים פרסים ב-15 קטגוריות לסרטי הקולנוע שהופקו השנה. הסרט שיבחר בקטגוריית הסרט הטוב הוא גם זה שייצג את ישראל בטקס האוסקר האמריקני.

במשך קרוב לחודשיים הוקרנו 31 הסרטים המתחרים השנה בקרב חברי האקדמיה. כמו בכל שנה, ישנו מצב אבסורדי בו מרבית הסרטים המשתתפים טרם יצאו לבתי הקולנוע ולחלק גדול מהם אין אפילו תאריך הפצה משוער.

לאחר שלב ההצבעה הראשוני, יוכרזו בעוד מספר ימים העולים לגמר בקטגוריות השונות [5 מועמדים בכל קטגוריה] ואז ייתקים סבב הצבעה נוסף, בו יבחרו הזוכים, שיוכרזו לבסוף בטקס בספטמבר.

מבין 31 הסרטים המתחרים, הצלחתי לצפות ב-23* [חלק מהסרטים שהחמצתי מדוברים מאוד, כולל 'פיגומים', זוכה פסטיבל ירושלים, המסומן כפייבוריט של רבים]. הנה כמה רשמים ומחשבות בעקבות הצפייה בסרטים השונים:

סרטי השנה הנוכחית מחזקים את התחושה החיובית שבישראל מופקים סרטים מגוונים מאוד, גם בז'אנרים וגם מבחינת קהל היעד – דרמות חברתיות, סרטי מתח, קומדיה רומנטית, סרט לילדים, סרטים תקופתיים. גם המינון בין יוצרים חדשים לוותיקים משביע רצון – ישנם 16 סרטי ביכורים, לעומת 15 סרטים של במאים שביימו לפחות סרט אחד בעבר.

בשנים האחרונות, כמו גם בשנה זו, מורגשת פריצת דרך בכל מה שקשור בשימוש האמצעים הוויזואלים בסרטים. ניכרת הקפדה בעיצוב האומנותי, הצילום ועיצוב הסאונד. שני סרטים בלטו במיוחד ביצירת עולם קולנועי ויזואלי עשיר: "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" המרשים שביים גלעד (אמיליו) שנקר והוא ודאי יקבל שורה של מועמדויות בקטגוריות ה'טכניות' [צילום, מוזיקה, עיצוב אומנותי, תלבושות]; ו"פוקסטרוט" של שמואל מעוז, עליו ארחיב בהמשך.

יפתח קליין וקרן מור, "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה". צילום: יוסי מאירי

יפתח קליין וקרן מור, "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה". צילום: יוסי מאירי

דומני שהבעיה המרכזית בסרטים המקומיים של השנים האחרונות הייתה ועודנה התסריטים. במקרים רבים התסריטים מציעים התפתחות עלילתית דלה, שלא מצדיקה אורך של פיצ'ר. הדבר צורם עוד יותר, כשמבחינים בכך שמרבית הסרטים קצרים יחסית – לא חוצים את רף 90 הדקות – ועדיין מעניקים תחושה שהם נמשכים הרבה יותר.

כאשר סיפור העלילה דל, היוצרים נוטים למצוא כל מיני תחבולות בכדי 'למתוח' את הסרט לאורך הדרוש להקרנה בבתי קולנוע: הוספת דמויות משנה, פלאשבקים, או המשך הסרט הרבה לאחר השיא הדרמטי. לפחות שליש מהסרטים בהם צפיתי מכילים את אחת התחבולות האלה, שלא לצורך.

עניין נוסף שמעיב על היבול הנוכחי היא התחושה שסרטים רבים אינם בעלי פוטנציאל להגיע לקהל רחב של ממש. לעיתים בגלל תכניהם הקודרים, לעיתים בגלל הקצב האיטי. בשנה שעברה היו כמה הצלחות מסחריות רצופות של סרטים שהתמודדו על פרס אופיר [כולן יצאו בטווח של 3 חודשים]. השנה אני פסימי לגבי הסיכויים לשחזר את ההישג, אם כי כמובן לאופן השיווק של הסרטים תהיה השפעה מכרעת על מידת הצלחתם.

במבט אופטימי – כמעט בכל שנה ישנו סרט ראשון של במאי צעיר, שמגיח כמעט משום מקום ומעורר התפעלות. עבורי, "מוטלים בספק", שביים אלירן אליה, הוא הסרט המפתיע של השנה. למרות שבבסיסו של הסרט ישנו סיפור מעט בנאלי של מדריך תל אביבי הנשלח להעביר חוג קולנוע לנוער במצוקה ובינו לאחד הנערים הבעייתים נוצרת ידידות – מצליח אליה לרענן את התבנית המוכרת בשני היבטים לפחות: ראשית מבחינת התסריט, בו דמותו של המדריך [אותו מגלם רן דנקר] לא מגיעה למפגש עם הנערים באיזו תחושה של פטרונות או התנשאות, אלא מיד מנסה להכיל אותם, עם ההפרעות והרעיונות שלהם. שנית מבחינת הבימוי, שכן אליה ליהק והדריך בצורה מוצלחת חבורה של נערים ונערות המשדרים אותנטיות כבר מדקותיו הראשונות של הסרט, שמצליח לשמור על איזון מוצלח בין סצנות טעונות מאוד ללא מעט רגעי הומור.

002629_3

שי אביבי ב"געגוע". צילום: איתן ריקליס

כשהתפרסמה רשימת 31 הסרטים המשתתפים השנה, שני סרטים מיד בלטו כמסקרנים במיוחד: "געגוע" של שבי גביזון ו"פוקסטרוט" של שמואל מעוז. במקרה של גביזון, זהו יוצר ותיק, עטור פרסים והצלחות שמשגר סרט בתום שתיקה קולנועית של עשור; במקרה של מעוז, מדובר אמנם רק בסרטו השני כבמאי – אך סרטו הקודם "לבנון" יצר תהודה רבה, שהעלתה באופן טבעי את רף הציפיות לקראת סרטו השני.

גביזון ומעוז, שככל הנראה יתחרו זה בזה השנה בפרסי אופיר בכמה קטגוריות מרכזיות, שיתפו פעולה בינהם בתחילת הקריירה: שמואל מעוז החל את דרכו כמעצב אומנותי בסרטים והיה איש הארט בסרט "שורו" [1990] – שהוא הסרט הראשון שכתב וביים שבי גביזון, עליו גם זכה בפרסי אופיר [אז עוד נקראו 'האוסקר הישראלי'] בטקס שהיה למעשה הראשון שהתקיים במתכונתו הנוכחית.

"געגוע" ממשיך את הקו של שבי גביזון מסרטיו הקודמים הנע בזיגזוג תמידי בין ריאליזם לסוריאליזם, המתובלים בהומור שחור. יש רגעים יפים רבים בסרט הזה והוא בהחלט ראוי להערכה, אך לתחושתי חלקו הראשון חזק יותר מאשר חלקו השני, שמעט מאבד מהסיפור הדרמטי והולך הרחק אל מחוזות הסוריאליזם. הסרט עתיד לצאת לבתי הקולנוע כבר בשבועות הקרובים.

ב"פוקסטרוט" המרשים כשלעצמו, תחושתי הייתה דווקא הפוכה – הוא מתחיל ברצף סצנות קודרות שמבויימות בצורה שהקשתה עליי להתחבר לסרט. כאשר סוף סוף עוברים אל החלק השני, המתרחש במוצב צבאי, ישנה תחושת הקלה כשהתוכן הופך קליל יותר. בחלק זה של הסרט מצויות ככל הנראה כמה מן הסצנות המרשימות ביותר שבויימו השנה בקולנוע הישראלי – גם מבחינה חזותית וגם מבחינה רעיונית. בסופו של דבר מדובר בסרט שמצליח להותיר חותם על הצופה, תוך כדי לא מעט בחירות בימוי מקוריות.

גביזון ומעוז, כל אחד בדרכו, מחזקים בסרטים שביימו השנה את תפיסת עולמם כפי שבאה לידי ביטוי בסרטיהם הקודמים – למעשה, בשני המקרים נראה שהיוצרים מתכתבים באופן ישיר עם עצמם: "געגוע" מתכתב במידה מסויימת עם "חולה אהבה בשיכון ג'" של גביזון; ו"פוקסטרוט" בחלק הצבאי שלו מזכיר מאוד התרחשויות שהופיעו גם ב"לבנון".

ל"געגוע" ו"פוקסטרוט" יש גם מכנה משותף עלילתי-תמטי מובהק דרך העיסוק ביחסי אבות ובנים ובהתמודדות עם מוות. שני הסרטים מוקפדים ויזואלית [אני חייב להודות שלא תמיד התחברתי לעבודותיו של הצלם אסף סודרי, אך ב"געגוע" עבודתו המאופקת יחסית של סודרי, עושה חסד עם הסרט] ומוכיחים שמדובר בבמאים שאינם מתפשרים בדרכם להעביר את החזון הקולנועי שלהם, גם אם הוא מאתגר במידה רבה את הצופים.

"פוקסטרוט". צילום: גיורא ביח

"פוקסטרוט". צילום: גיורא ביח

מבין הופעות המשחק, בקטגוריית השחקן הראשי שי אביבי הוא מבחינתי המועמד המוביל. בשנה שעברה היה אביבי מועמד לפרס השחקן על "שבוע ויום" אך לא זכה והשנה זאת ההזדמנות טובה להעניק לו את הפרס, הפעם על "געגוע". בלטו השנה בקטגורייה זו גם רן דנקר ["מוטלים בספק"], ליאור אשכנזי ["פוקסטרוט"], יפתח קליין ["אזימוט"] ואבי קושניר ["אווה"].

בקטגוריית השחקנית הראשית היו לא מעט הופעות מרשימות, בראשן נועה קולר ["בית בגליל"] שזכתה בשנה שעברה בפרס השחקנית על "לעבור את הקיר". עוד בלטו לטובה: הילה סורג'ון פישר ["מוטלים בספק"], מון שביט ["אל תשכחי אותי"], מאיה גסנר ["בין העולמות"], ג'וי ריגר ["החטאים"] ואדווה בולה ["הלומים"].

קטגוריית שחקנית המשנה היא אולי המסקרנת מכל קטגוריות המשחק, כאשר מתקבצות כאן הופעות ראויות של מונא חווה ["לא פה לא שם" – סרט שבוודאי יהיה מועמד בקטגוריות רבות], נטע ריסקין ["געגוע"], מאיה ורטהיימר ["סיפור אהבה ארץ ישראלי"], מריה זריק ["בין העולמות"] ורונה ליפז מיכאל ["אל תשכחי אותי"].

בקטגוריית שחקן המשנה, בלט מאוד לטובה הבמאי הוותיק משה מזרחי, שמבצע תפקיד מרגש בסרט "הדרך לאן" שכתבה וביימה רעייתו, מיכל בת אדם.

עוד בלטו: אדר חזאזי גרש ["מוטלים בספק"] וגיל פרנק ["אווה"].

* הסרטים המשתתפים בתחרות בהם טרם צפיתי: "העדות", "דרייבר", "אוויר קדוש", "מכתוב", "מבצע ביצה", "הבן דוד", "משפחה" וכאמור "פיגומים".

התמונה בראש הפוסט לקוחה מן הסרט "מוטלים בספק"

אורי ברד
שואף לצפות בכל פיצ'ר ישראלי שהופק

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק