_e9b0912

מלחמת 90 הדקות: קומדיה שנראית כמו הכדורגל הישראלי

נבחרות הכדורגל הישראלית והפלסטינית נפגשות למשחק גורלי שיקבע אם נישאר כאן או נגלה מהארץ. כמו הליגה הישראלית, זה לא תמיד עובד.

 

איך יודעים שבא אביב? מגיעים לשלבים המכריעים בליגת האלופות. צפייה בכדורגל התקפי וטקטיקות הגנה מרשימות, מתקנים ואצטדיונים מהטובים בעולם ותרבות כדורגל המקיפה את אירופה כולה, גורמים לכדורגל הישראלי להיראות עלוב במיוחד. הדבר מכמיר לב שבעתיים כאשר אנחנו נזכרים בערגה מידי יום עצמאות בימי התהילה של הספורט הישראלי – השער הישראלי היחיד במונדיאל, ההוא של שפיגלר במקסיקו 70', או הזכייה הראשונה של מכבי תל אביב באליפות אירופה בכדורסל ב-1977. אם זה לא מספיק, אפשר לחזור גם אל מכבי נתניה של עודד מכנס, אל הקריאה "ש-ע-ר!" של מאיר איינשטיין, אל ה-5-0 על אוסטריה ואל סטלמך ש"רבותיי, הוא עשה את זה".

אז זהו, שכבר הרבה זמן לא עשינו את זה. למעשה, אולי מלבד הפועל באר שבע, שממשיכה להמציא עצמה מחדש ולככב בפסגת ליגת העל, הכדורגל הישראלי, והספורט בכלל, עומדים במקום, אם לא חוזרים לאחור, באופן שמזכיר במידה מסויימת את ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני. והנה, שני הכשלונות חברו להם יחד בסרטו החדש של איל חלפון, "מלחמת 90 הדקות" (המבוסס על ספרו של איתי מאירסון בעל אותו השם), במרכזו עומדות ההכנות למשחק כדורגל שישנה את פני המזרח התיכון ויכריע אחת ולתמיד בשאלה למי ניתנה הארץ. נבחרות הכדורגל של ישראל ופלסטין יעלו על כר הדשא בפורטוגל, ועל כתפי השחקנים גורל עמיהם. ישראל תנצח? הפלסטינים יעזבו. ישראל תפסיד? אנחנו נעזוב, והפלסטינים יירשו את הארץ. כמה פשוט, ככה מלחיץ.

כמו לפני הסכם שלום. מלחמת 90 הדקות. צילום: יח"צ

כמו לפני הסכם שלום. מלחמת 90 הדקות. צילום: יח"צ

 

זוהי קומדיה מוקומנטרית, שבמרכזה עומדים יו"ר ההתאחדות הישראלית לכדורגל, בגילומו של משה איבגי, והקולגה הפלסטיני שלו, בגילומו של נורמן עיסא. שניהם מנסים ללכת בין הטיפות ולארגן את האירוע, שזוכה לכינוי "הקמפ דיוויד של הכדורגל", באופן שיהיה מוסכם על כולם. מסתבר, שכמו במשא ומתן מדיני, מדובר במשימה לא פשוטה: במצב בו כל החלטה, קטנה כגדולה, גוררת אחריה חשדנות באשר להטייה לטובת צד כזה או אחר, והמגיעה כמעט עד לכדי פיצוץ היוזמה כולה. הקריצה הסאטירית הזו לסכסוך המקומי באה לידי ביטוי גם בתחומים אחרים, כמו עצרות תמיכה, אמהות מודאגות וסיקור של התקשורת הזרה.

זהו לא סרטו הראשון של איל חלפון המתאר בצורה הומוריסטית מציאות אבסורדית המשלבת בין פוליטיקה וספורט. קדמו לו "האיטלקים באים" ו"גמר גביע" (גם בהשתתפות איבגי). סרטים אחרים עסקו בנפיצות של האזור, כמו "תיאום כוונות" (גם הוא אדפטציה לספר), אשר עסק בשכול בעקבות מלחמה, והסרט "קרקס פלשתינה", שעסק בסכסוך האזורי מנקודת מבט קומית, קוסטריצית-משהו. חלפון, שנולד בנתניה והחל את דרכו כעיתונאי הכותב בין היתר על כדורגל, מרכז בעבודותיו את הטראומות הלאומיות אל תוך קלחת של שיגעון מטורלל ובלתי אפשרי, בו הספורט והסחות הדעת מצליחים לעתים לגשר על הפערים. כמו בסדרה הדוקומנטרית של איציק לרנר, "מגידו", בה נראים סוהר ישראלי ואסיר בטחוני פלסטיני מנהלים דיון ער על רונאלדו וניימאר, או משחקי הידידות של מרכז פרס לשלום בהשתתפות ישראלים ופלסטיניים, גם הסרט "מלחמת 90 הדקות" גורם לנו להרגיש שאולי בכל זאת כדורגל יכול לעשות את מה שלא הצליחו לעשות המנהיגים. עיסוקיו של איל חלפון מתנקזים בסרט הזה לכדי תמהיל אחד, והביוגרפיה שלו אף מקבלת הדהוד בהצהרה של יו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל, שאומר שיעבור לגור בנתניה לאחר שהנבחרת שלו תנצח והישראלים יהגרו מכאן. המשפחה שלי מנתניה, אומר לו הבמאי בחרדה, והנה אנחנו מבינים שאחרי הכל זה יכול לקרות. זה כבר לא רק משחק.

אז אמנם זהו סרט על כדורגל, אבל המשחק עצמו נפקד מהסרט ואנחנו שבים לדוש בסוגיות מתישות של עסקנים ומנהלים הפועלים לטובת מחנותיהם. חבל, כי לכדורגל תפקיד מרכזי ברעיון שמאחורי העלילה. אך מי שקיווה לקבל את מאור מליקסון – קיבל את עופר עיני, או לפחות את בן דמותו הקולנועי. זהו סרט על פוליטיקה, לא על כדורגל. נפקדים השחקנים (מלבד שחקן אחד, ערבי נוצרי, החצוי בין המחנות), נפקדים האוהדים (מלבד ניצבים חסרי אפיון), נפקדים הפוליטיקאים (מלבד שיחת טלפון קצרה במיוחד), נפקד הרחוב הישראלי (מלבד דמויות פלקט הנועדו לשם גאג סאטירי, וניצבים ברקע) ונפקד הרחוב הפלסטיני (מלבד ניצבים שמנופפים בדגלים). הסרט מתואר מנקודת מבט ישראלית, אבל מתיימר להציג גישה דוקומנטרית רחבת היקף אשר תתאר את ההיסטוריה בהתהוותה. כך קורה שהסגנון המוקומנטרי מכתיב קו קולנועי שפוגע בסרט במידה מסוימת, ואינו מאפשר לו להציג את התמונה המלאה. בעוד המצלמה מתלווה אל הנבחרת הישראלית, הפלסטינים עצמם נוכחים-נפקדים. ממש כמו במציאות.

 

משה איבגי ונורמן עיסא בסרט "מלחמת 90 הדקות".

משה איבגי ונורמן עיסא בסרט "מלחמת 90 הדקות".

 

לא קל ליצור סרט ישראלי, בוודאי לא קומדיה, ההפקה עלולה לקחת זמן רב מן הרגיל. במקרה של הסרט הזה, התהליך שארך כשמונה שנים, הגיע לסיומת עגומה אף יותר. הסרט היה אמור לצאת לפני שנה, אולם הפצתו נדחתה מאחר וחודשיים לפני המועד המתוכנן פרצה פרשת ההטרדות המיניות של משה איבגי. עם כל הקושי והתלאות שבדרך, הסרט ייצא לבסוף אל האקרנים ב-20 באפריל, ועומד בפני עצמו כסרט קומדיה לכל דבר. אולם על אף התקציב הדל, היה נדמה שבחירות אחרות, חרף האילוצים המובנים, היו מיטיבות עם היצירה. המעמד ההיסטורי של משחק הכדורגל לא מרגיש דרמטי במיוחד, ומלבד כתבים עם מיקרופון העומדים על איזו גבעה סתמית בירושלים ומדווחים למצלמה, מהדורת ספורט עם מירי נבו, מספר ילדים עם דגלים ונהגים צופרים, לא ניתן להסיק דבר בנוגע לחשיבות האירוע. שמונה מיליון אנשים עלולים להתפנות מבתיהם ו… מירי נבו? אמין כמו החתמה של טל בן חיים בריאל מדריד. אם דני קושמרו יכול היה להצטלם באולפן חדשות לקליפ של וניה היימן, ניתן היה גם כאן להתייחס ביתר רצינות לחשיבות משחק הכדורגל.

אבל, כאמור, זהו לא סרט על כדורגל וגם לא על אירוע דרמטי מאין כמוהו. מדובר בסופו של דבר על זוג עסקנים בתרחיש של משא ומתן פוליטי בסאטירה שפורטת על נימי ההוויה הציונית. כמו תיאור ביקורים של השחקנים באתרי מורשת בניסיון להרביץ בהם קצת ציונות לפני המשחק הגורלי, הפגנה של אמהות מודאגות בסגנון "ארבע אמהות" ואפילו מחווה לטקס הדחיפות הקטן של ברק וערפאת בכניסה לחדר הישיבות בקמפ דיוויד. הקריצות בולטות, הפרפרזה ידועה, הספורט כמשל. המוזיקה הנהדרת של רן שם טוב תורמת להדגשת האבסורד, וכמו לוכדת את הקומי בסיטואציה. וזה נחוץ, מאחר שהסרט, למרות הגדרתו כקומדיה, לא גדוש ברגעים קומיים ונע בין הבנאלי לדרמטי. כאשר באות הברקות, הן מגיעות בצורת גאגים ולא כתפניות עלילתיות. שוב ושוב אנחנו חוזרים אל שולחן המשא ומתן של צמד העסקנים, וכשנדמה שסיימנו עם הפרק הזה וקפצנו שלב – אנחנו חוזרים אחורנית. אמנם מדובר בהתכתבות עם שם הסרט, אבל אורך הסרט (תשעים דקות) פוגע בו. הסרט, אפעס, מחזיק מעמד תשעים דקות כמו יוסי בניון עם שפעת.

ראוי לשבח משחקם של נורמן עיסא (שזכה על תפקידו בסרט זה בפרס אופיר) ומשה איבגי (שזכה עם עיסא בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה), וגם דאטלף באק, המשחק את המאמן הגרמני של הנבחרת הישראלית, מציג באמינות דמות בקונפליקט. מג'ד ביטר, שמגלם את דמותו של השחקן החצוי רגשית, בולט לטובה, ואת שאהיר כבהא המקסים, שמשחק שחקן בנבחרת הפלסטינית, תמיד כיף לראות על המסך. המשחק טוב, אבל הדמויות לא מורכבות במיוחד לבד משתי הדמויות המרכזיות שגם עוברות מפנה במהלך הסרט ומלמדות אותנו משהו על משאים ומתנים פוליטיים, ובמידה מסוימת גם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

מנגד, הסרט נגרר לסטיגמות ולקלישאות מעייפות. כך, למשל, עוצרים חיילי צה"ל את האוטובוס של הנבחרת הפלסטינית במחסום, ומשפילים אותם. אם לא היה מדובר בקופרודוקציה בינלאומית ובסרט שמיועד להקרנות בפסטיבלים בחו"ל, היה ניתן אולי להימנע מהקלישאה הזו. אבל הפקה כזו מתנה אפקט פאבלובי ביוצרי קולנוע ישראליים, ששוב ושוב חוזרים אל המקום המוכר והידוע: להציג את חיילי צה"ל כקלגסים חסרי חמלה שששים להתעמר בפלסטיני המושפל והכנוע, הקורבן הנצחי. הרי איך יידעו המפיצים מאירופה שאנחנו דווקא בעד שלום ונגד הכיבוש – כלומר, ראויים לעשיית סרט על הסכסוך – אם לא נוסיף בתסריט סצנה שלא קשורה לסרט במאום, המציגה את חיילי צה"ל משפילים פלסטינים? איך תדע הקליקה הקולנועית הסגורה שאנחנו חושבים כמותה ותצביע לנו באקדמיה? אין צורך בצעקות אוטומטיות על שרי תרבות, פשוט נחזור לסטיגמות של BDS על קלגסים לובשי חאקי ופלסטינים מושפלים חסרי פנים (וגיבור אחד שמתקומם ומוענש על כך), והא לנו סרט ישראלי כשר למהדרין היורק בפרצופו של הקהל הרחב על-מנת להתבשם ממחיאות הכפיים בסינמטק. מורכבות הסכסוך? הצגה מורכבת יותר של הצד הפלסטיני? איזון? תיאור פשוט של חייל בן 19 שעולה לאוטובוס ומבקש תעודות בלי לחקות קוזאק? הצחקתם את הקולנוע הישראלי, הוא רגיל לגלם את תפקיד האופוזיציונר המיוסר, ובמקביל להתעלם מזהויות של אוכלוסיות אחרות שאינן נמנות על המשפחה הבורגנית מהמרכז, ואת חלקן אף להעלים כליל. אבל היי, מירי רגב.

אז נשארנו עם חיילים מתעמרים וצד פלסטיני עלום שם, סרט על כדורגל בלי כדורגל, משחק ומוזיקה ראויים לציון, כמה גאגים לא רעים ותסריט נמרח, חסר מעוף ותפנית, שמסיים את הסרט באופן מעניין – כזה שמצד אחד מרוקן מאוויר את הבילד אפ בן 90 הדקות, אך גם מעורר גיחוך במובן החיובי. וכך, עם הרבה רצון טוב, אהבה לכדורגל, ניסיונות ראויים לציון והברקה במצבים בודדים, הסרט "מלחמת 90 הדקות" נראה כמו נבחרת ישראל בכדורגל. זה פשוט לא מספיק.

ערן רוסק
למד קולנוע וטלוויזיה, אבל מעדיף טלוויזיה על קולנוע. ביים מערכונים לאינטרנט ופשט לכולם את הרגל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק

תגובה אחת