withe

הרגישות העוד יותר חדשה: סקירה בעקבות ספרו של ד"ר אריאל שוייצר, "קולנוע ישראלי חדש"

אל מדף הספרים המצומצם שעוסק בניתוח ומחקר של קולנוע ישראלי, מתווסף החודש ספרו של ד"ר אריאל שוייצר, "קולנוע ישראלי חדש" [בהוצאת "כרמל – ירושלים" ובתמיכת "קרן הקולנוע הישראלי"]. כשמו, הספר סוקר מגמות מרכזיות בסרטים הישראלים מן השנים האחרונות, בדגש על כמה תמות מסוימות וייצוגים שונים של קבוצות בחברה הישראלית, כפי שבאו לידי ביטוי בסרטים המקומיים החל משנת 2000 ועד כיום. מן הספר בכללותו עולה תמונת מצב אופטימית למדי של הקולנוע הישראלי העכשווי. שוייצר סוקר בתחילתו שינויים שהתבצעו במקביל בתחילת שנות האלפיים, ושהביאו יחדיו להתקדמות משמעותית ביחסם של קהלים בארץ ובעולם כלפי סרטים ישראליים [כניסתו לתוקף של 'חוק הקולנוע' הוא השינוי המרכזי מביניהם].

בהקשר הזה, מעניין להיזכר בספרו הקודם של שוייצר – "הרגישות החדשה" [בהוצאת "בבל"] מ-2003, במסגרתו סקר וניתח קבוצת סרטים ישראליים שהופקה בשנות השישים והשבעים, בעלי גוון אישי ודרמטי, שהושפעו ישירות מתנועת 'הגל הצרפתי החדש'. כקורא, אני זוכר את התסכול בקריאת הספר ההוא – שאמנם היה מסקרן לכל אורכו ותיאר מגמה מרתקת – אך סבל מחסרון משמעותי: הסרטים אותם ניתח בפירוט שוייצר, היו ברובם לא מוכרים ולא זמינים לצפייה, כיוון שלא יצאו בפורמט DVD ואינם נמנים על הסרטים הישראליים המשודרים מדי פעם בטלוויזיה. באופן כללי, בסרטי "הרגישות החדשה" צפו מעט מאוד צופים גם בזמן אמת, והשפעתם על הציבור הרחב, למעשה, נותרה מועטה, גם מפרספקטיבה של עשרות שנים.

לא כך הדבר לגבי הסרטים הנסקרים בספר החדש – בחלקם הגדול מדובר בסרטים שקיבלו תהודה, זכו בפרסים ברחבי העולם, ובמקביל נצפו על ידי עשרות ומאות אלפי צופים בבתי הקולנוע בישראל, בזמן אמת. התוצאה של השינויים החיוביים בשנים האחרונות הובילה להפקתם של הרבה יותר סרטים בשנה [כמעט פי 3] – והכמות משפיעה באופן ישיר על האיכות.

 

ד"ר אריאל שוויצר. צילום: דניאל צ'ציק

ד"ר אריאל שוייצר. צילום: דניאל צ'צ'יק

 

בספר עוסק שוייצר בייצוגים שונים של קבוצות בחברה הישראלית – דתיים, נשים, הקהילה הלהט"בית ועוד – ומעודד לגלות עד כמה התרחש שינוי משמעותי בנושאים אלו בטווח של שנים ספורות. אף מבלי להידרש לאיכות הסרטים עצמם, מספיק רק לעיין ברשימת הסרטים שהופקו בשנה זאת בלבד, כמו "לא פה, לא שם", "לעבור את הקיר", "סופת חול" ו"ברש" – בכדי להתמלא באופטימיות על כך שהדמויות בסרטים מייצגות מגוון רחב של אוכלוסיות שונות, כולל כאלו שלא מצאו ביטוי של ממש עד כה בקולנוע הישראלי. אפילו בסרטים 'מיינסטרימיים' מובהקים מן השנה האחרונה, כמו "ישמח חתני" ו"הלהקה האחרונה בלבנון" ישנם מסרים חתרניים במידה מסויימת, בוודאי לעומת סרטים העוסקים בנושאים דומים שהופקו בעבר. יתרונו הבולט של הספר טמון בכך שהוא מעודכן במתרחש עד לרגע זה וסוקר את הסרטים החדשים ביותר, חלקם אפילו עודם מוצגים על האקרנים.

אם בשנות התשעים נוצרה תחושה שחלק גדול מהסרטים עוסקים בהווי פנימי תל אביבי, סרטים רבים מן השנים האחרונות מתרחשים בפריפריה, כאשר לערים והיישובים המתוארים בהם ישנה חשיבות מבחינה תסריטאית ["מנתק המים","ההר" ו"בן זקן" הן כמה דוגמאות כאלו]; יש יותר סרטים המבויימים על ידי נשים וכפועל יוצא מכך ישנן יותר דמויות נשיות מרכזיות; יש יותר סרטים המותאמים לקהל הדתי, שיתאימו באותה מידה גם עבור הציבור החילוני ומבלי להתפשר על איכות קולנועית ["ההסדר" ו"האושפיזין" הן דוגמאות מובהקות] ולעומת זאת נעשים פחות סרטים העוסקים באופן ישיר בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

"לא פה, לא שם". צילום: איתי גרוס

"לא פה, לא שם". צילום: איתי גרוס

 

לכל אורך הספר  מחלק שוייצר שבחים לסרטים רבים. בהתאם לכך, הופתעתי לקרוא שדווקא את שני סרטיה של רמה בורשטיין, "למלא את החלל" ו"לעבור את הקיר", הוא ראה כבעייתים במיוחד. עם העמדה המוצגת בספר, לפיה ב"למלא את החלל" אין ביקורת כלפי מנהגיו של העולם הדתי, אינני מסכים. בעיני דווקא נראה שחלק מן הדמויות המרכזיות ביצירה מבינות שנקלעו לסיטואציה שנויה במחלוקת, שיש להחליט כיצד להתמודד עימה אך לא בכל מחיר – כך ברור לבני המשפחה שהשידוך בין שירה ליוחאי [הגבר שהתאלמן מנישואיו לאחותה הגדולה] לא צריך להתבצע ואף יגרום לנזק גדול. לאחר ששירה נשאלת לדעתה כלפי רעיון השידוך והיא מגיבה בקורקטיות – "יש לי משימה ואני אבצע אותה לשביעות רצונם של כולם", תחת לספק תגובה רגשית יותר. בסרט מופיעה גם דמותה של הדודה, שלא התחתנה ומצהירה על כך שהיה לה שידוך, אך היא בחרה שלא להינשא. כששירה שואלת אותה: "למה את עם כיסוי ראש?" היא עונה "כדי שאנשים לא ישאלו שאלות". כלומר, הדודה שלמה עם בחירותיה ודווקא החברה מסביב נתפסת כשמרנית ומטרידה. בקשר ל-"לעבור את הקיר", שוייצר מגדיר אותו כסרט אנטי-פמינסטי. אני יכול להבין מאין מגיעה הקביעה, כיוון שאכן טקס החתונה הוא היעד הנכסף המוביל את הגיבורה – ובהצבת יעד זה ישנה מידה לא מבוטלת של שמרנות. אך לדעתי תהיה זו פרשנות צרה המתמקדת רק בפן אחד בסרט, שכן הגיבורה היא אישה דעתנית, עצמאית ובררנית. כזו שדווקא לא נכנעת לתכתיבי החברה כפי שהם – אחרת הייתה נישאת לשידוך הראשון בסרט – אלא בעלת דרך ייחודית אך ורק לה להגיע לתוצאה, גם אם התוצאה היא אותו טקס שמרני של נישואין. כפי שאני רואה את הדברים ומתוך המסגרת בה יוצרת בורשטיין, מדובר בסרטים שהמעטפת שלהם אמנם מתיישבת עם ערכים שמרניים, אך בתוכה [לעיתים בצורה מתונה] ישנה בהחלט ביקורת לצד קריאת תיגר על מנהגים ודפוסים הרווחים בעולם הדתי.

חלקו הראשון של הספר, כאמור, מנתח כמה תמות ומגמות בסרטים העכשווים [את אחד הפרקים המרכזיים בו, "רב תרבותיות פצועה" ניתן לקרוא במלואו דרך אתר "סריטה" בקישור זה]. כמו בספרו הקודם של שוייצר "הרגישות החדשה", גם במקרה זה הקריאה בספר קולחת, מהנה ואף נוצרת התחושה שעל כל נושא ונושא היה ניתן להרחיב יותר. לדוגמא, הקולנוע התיעודי מוזכר ממש באופן תמציתי [לצד ניתוח מעמיק של סרטי הבמאי אבי מוגרבי], למרות שבשנים אלו נעשו יצירות חשובות רבות בתחום. חלקו השני של הספר שונה לחלוטין והוא מביא ראיונות שבוצעו לאורך השנים עם 11 יוצרים ובמאים [כגון שמואל מעוז, נדב לפיד וקרן ידעיה]. למרות שפה ושם ישנן כמה אמירות ואנקדוטות עם ערך מוסף לסרטים הרלוונטיים, המקום שתופסים הראיונות בספר גדול מדי – שכן אותם יוצרים התראיינו אינספור פעמים סמוך ליציאת סרטיהם והחשיבות של פרסומם כעת, קטנה יחסית.

 

"למלא את החלל". צילום: קארין בר

"למלא את החלל". צילום: קארין בר

 

לבסוף, הספר מסתיים באחרית דבר של הבמאי ארי פולמן, בן מחזורו של שוייצר בלימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בשנות השמונים. פולמן מחזיר אותנו לקרקע המציאות ומסיים את הספר באווירה פסימית למדי, כאשר הוא מצביע על העובדה שבני מחזורו הצליחו במיוחד בתחום הקולנוע והטלוויזיה לא רק בגלל כשרונם והמוטיבציה שהייתה להם, אלא גם בגלל התזמון. שכן, במקביל לסיום לימודיהם הוקמו הערוץ השני וערוצי הטלוויזיה בכבלים, בהם התחילו להפיק סדרות דרמה וסרטים תיעודיים. מגמה שאפשרה לבוגרי החוג את ההזדמנות הראשונה ליצור ביתר קלות ובכך להיכנס למסלול של עשייה מקצועית, כמעט מיד לאחר תום לימודיהם.

לא אוכל להתאפק מלציין שתי טעויות עובדתיות קלות המופיעות בספר: הסרט "לבנון" מוזכר בו כסרט שהיה מועמד לפרס האוסקר האמריקאי בקטגוריית הסרט הזר. בפועל, הסרט לא זכה בפרס אופיר ולכן לא נשלח מלכתחילה כנציג ישראל לתחרות באותה שנה. בראיון עם ארי פולמן, כחלק מההסבר על עבודת האנימציה בסרט "ואלס עם בשיר" [תמונה מהסרט מופיעה בראש הפוסט], מוזכרת על ידי פולמן עבודת האנימציה בסרט "פאסט פוד ניישן" של ריצ'רד לינקלייטר. סרט זה הינו סרט קולנוע סטנדרטי, המצולם עם שחקנים, ללא אנימציה. היו ללינקלייטר סרטים אחרים – Waking Life  ו A Scanner Darkly, בהם היה שימוש באנימציה והכוונה בוודאי הייתה לאחד מהם.

למרות טעויות אלו, אין ספק שהספר "קולנוע ישראלי חדש" מסקרן, קולח והוצאתו בישראל [לאחר שיצא לראשונה בצרפת לפני כמה שנים] הינה ראויה ומבורכת.

אורי ברד
שואף לצפות בכל פיצ'ר ישראלי שהופק

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק