נשות החופש

אומץ אמיתי: ריאיון עם במאית "נשות החופש"

"כבוד המשפחה" הוא מושג שמכסה במשך שנים רבות את הירצחן של נשים רבות במגזר הערבי. כמעט מאה נשים בעשר השנים האחרונות נרצחו ומותן נקבע בהקשר למושג המעוות הזה. הרוצח, בחלק גדול מהמקרים, לא נתפס. המשטרה לא מצליחה למצוא אותו. לעיתים מדובר בחוסר אמצעים של ממש אך נדמה שגם חוסר אכפתיות  מלווה את הנושא.

הנושא הכאוב עומד במרכזו של הסרט "נשות החופש", הממשיך את עבודתה הקולנועית המרשימה של הבמאית עביר זיידק-חדד המתחקה אחר אלימות כלפי נשים בחברה הערבית. סרטה התיעודי הראשון "דומא" עסק בנשים ערביות שחוו אלימות ופגיעה מינית. "נשות החופש" שהוצג לראשונה בפסטיבל חיפה, ומאז נערך לגרסא נוספת, עוסק במושג החמקמק "כבוד המשפחה", בנשים שנרצחו ובמשפחות שאיבדו את יקירותיהן. זייבק-חדד צילמה ברחבי הארץ ובשטחי הרשות הפלסטינית שיחות ווידויים של נשים שחיות תחת איום לרצח, של נשים ששרדו נסיון רצח והצליחו להימלט; של רוצח שמביע חרטה על מעשיו ושל עובדות מוקד הסיוע לנשים מאויימות.

בניגוד לתפישה האסתטית הרווחת לעיתים קרובות בדוקו ישראלי, לפיה לתוכן מקום בלתי מתפשר על חשבון המבע, סרטה של זיידק-חדד הוא מלאכת מחשבת ויזואלית שהצילום בה מהווה נדבך חשוב ביותר. "מאוד חשוב לי העניין של הצורה ולא רק הנושא. אני משקיעה המון זמן באיך שהסרט יהיה, הרי זה קולנוע. הצד האמנותי של הסרט ממש חשוב לי גם כי אני באה מרקע של תיאטרון, אמנות ותיאטרון בובות", מספרת זיידק-חדד.

גם בסרט הזה כמו ב"דומא" בחרת לעבוד עם הצלמת איבון מיקלוש. ספרי קצת על הבחירה בה ועל תהליך העבודה המשותף.
"כמו אצל איבון, שהיא ממש אמנית של צילום, הצד האסתטי של הדברים מאוד מפותח אצלי.  מעניין אותי ליצור סרט קולנוע, לא כתבה לטלוויזיה. אז הדבר הראשון היה לשבת עם איבון ולחשוב. הייתה בסרט מחשבה ויזואלית משותפת שלי ושל איבון ולפני כל יום צילום חשבנו המון זמן ועבדנו וערכנו דיונים. במסגרת התהליך, וחיפשנו יחד לוקיישנים ובתוך הלוקיישנים מקומות מעניינים שישרתו את הסיפור. מכיוון שעם איבון עבדתי גם על הסרט הקודם שלי "דומא", לא רצינו לחזור על עצמנו אז חיפשנו דרכים אחרות שישרתו את הסיפור. אני ממשיכה לעבוד עם אותם אנשים, גם עם איבון וגם ערה לפיד העורכת עבדתי הרבה זמן והמשכתי".

הבחירה לעבוד עם צוות נשי הייתה במודע? זה עקרון שחשוב לך?
"בסרט הקודם זו הייתה ממש החלטה, שיהיה צוות נשי. עוזרת הצלם בו, הסאונדוומן – כולן נשים. בסרט הזה פחות התעקשתי. לפעמים היה עוזר צלם וסאונדמן גבר. אבל על איבון ועל ערה לפיד, שהיא עורכת מדהימה שעבדה איתי זמן רב, לא התפשרתי. אני כן ראיתי בזה חלק חשוב מהתהליך מאחר והסרט מביא סיפור של נשים. לא חושבת שהייתי עובדת עליו ספיציפית עם עורך שהוא גבר, למשל".

עביר זייבק-חדד

עביר זיידק-חדד

לפני יותר מ-40 שנה, שמעה הבמאית  בעיר הולדתה נצרת סיפור מצמרר: סבתא טפטפה לאוזן של נכדתה הצעירה כספית וכך הרגה אותה. הסיבה, כנאמר בסרט, הייתה כבוד המשפחה. אחרי עשרות שנים בהן הרגישה שהסיפור ממשיך לרדוף אותה, יצאה עביר לנסות ולהבין את המושג "רצח על כבוד המשפחה", שנותן כביכול לגיטימציה מוסרית למה שהוא, בפשטות, רצח. אלמנט הכספית ממשיך ומלווה את הסרט לכל אורכו בטפטופים זכים המזכירים גם כתמי דם שהוסתרו ונעלמו. "כל הסיפור של הכספית בתוך הסרט זה רעיון שפיתחתי עם איבון במשותף", היא מספרת. "בכלל בחירות שאני עושה והחלטות אמנותיות – לוקח לי המון זמן לעשות אותן. אני עובדת ממקום שהוא מאוד רגשי, אינטואיציות ותחושות בטן. זה צריך להיות משהו שאחוש אותו ואתרגש ממנו, שארגיש שהוא נכון לסרט. אני מגיעה לחדר עריכה לא עם המון חומר ולכן כמעט כל מה שאני מצלמת נכנס מתוך יום הצילום".

גם הפוליטיקה צפה ונמצאת בתוך הסרט, אזלת היד של המשטרה, הרוצחים שממשיכים להסתובב חופשיים. את צופה איזשהו שינוי בנושא?
"אני כן מאמינה או יותר נכון רוצה להאמין שזה יכול להשתנות. אם לא הייתה לי אמונה לא הייתי עושה את הסרט. כשאני מראה את הסרט אומרים לי שהתמונה המשתקפת ממנו מאוד שחורה, ללא תקווה, אבל אני ישר אומרת שאני מאמינה שהמצב ישתנה. חשוב לי לראות תגובה של צעירים לסרט הזה ואת המקום הרגשי שהסרט יותר אצלהם. הם מספרים שהסרט נשאר להם בראש ומהדהד, זה עושה את השינוי. או לפחות תחילתו של שינוי. אני מקרינה את הסרט מול אוכלוסיות שונות ומגוונות, גם לבעלי מקצוע בתחום הרווחה והם תמיד שואלים את עצמם מה אני יכול לעשות הלאה. זו חלק מהמטרה שלי".

את בקשר עם הנשים שצילמת? המשפחות?
"אני שומרת על קשר עם המשפחות ומזמינה להקרנות גם אם זה קשר לא מאוד קרוב. הייתה מרואיינת שמצולמת בסרט שלא ידעתי מה עלה בגורלה, ניסיתי למצוא אותה באמצעות הפייסבוק. אני לא יכולה לפרט את כל מה שקרה לה בהמשך וחלק אני גם לא יודעת אבל היה לי חשוב לנסות למצוא אותה".

למה בחרת להיות דמות בסרט ולא משקיפה מהצד?
"אני דווקא לא כל כך אוהבת להופיע ולהצטלם בסרט שאני ביימתי, זה לא תענוג מבחינתי. בסרט הזה הרגשתי, לא מתוך אגו, שאני חייבת להיות חלק מהסרט גם כדמות, בגלל שאני מתחילה את זה מסיפור הסבתא והכספית, זה כיוון שרציתי להמשיך איתו. הייתה גם סצנה עם המשפחה שלי, עם הדעות של אחי, רציתי להראות את המקום הפרטי שלי בתוך זה כחלק מהחברה הערבית. זו לא הייתה החלטה קלה".

הסרט הבא שלך ימשיך לעקוב אחר נשים בחברה הערבית?
"כולם אומרים לי להמשיך עם הנושא הזה, שתהיה לי טרילוגיה. אחרי דומא הרגשתי שאני רוצה להמשיך. אבל כעת קשה לי להמשיך עם הנושא. הסרט הבא שאני עובדת עליו הוא עלילתי. אני מאמינה שהוא יהיה פוליטי יותר ונשים עדיין יהיו במרכז. בתסריט שאני עובדת עליו הגיבורות הן נשים".

cover-1_900821

מתוך הסרט. צילום: איבון מיקלוש

 

 

 

 

 

מור קומפני
מבקרת קולנוע ועיתונאית כבר יותר מעשור. מנהלת את האתר הפמיניסטי העצמאי "פוליטיקלי קוראת". בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. תסריטאית ובמאית. פוחדת מעגבניות וחשדנית גם כלפי בננות. צופה בשישה סרטים בממוצע בשבוע ובטוחה שזה לא מספיק.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק