flickr_-_israel_defense_forces_-_mavi_marmara_passengers_attack_idf_soldiers_with_metal_rods

מצלמות במקום רובים – הקולנוע בשירות הצבא

השבוע העלה החמאס סרטון תעמולה, אבל אל דאגה: לנו יש את יחידת ההסרטה של דובר צה"ל. מה קורה כשהקולנוע פוגש את הצבא?

 

מלחמות כבר לא קורות בחורף, סבבים ומבצעים דווקא יושבים טוב על הקיץ. אז לקראת הסבב הנוסף (וביטול ההופעה של רדיוהד, על הדרך), ישראל וחמאס מתכתשות על גדר הרצועה. מצלמות מהדורות החדשות ממהרות לסקר את התחממות הגזרה. מלבד מצלמות של כתבים, גם אנשי קולנוע וטלוויזיה מוצאים עניין בסיקור כזה או אחר של המציאות המדממת באזורנו. כשהתותחים רועמים, המוזות עובדות שעות נוספות.

מן הצד השני של הגדר עבדו אנשי המדיה של החמאס במרץ על סרטון מאיים נוסף, הקליפ שילווה את המלחמה הנוכחית ויחליף את "קום, תעשה פיגועים!" האלמותי ממבצע "צוק איתן". ביום שלישי השבוע העלה הארגון קליפ חדש עם שלל איומים כמיטב המסורת, בלחן קליט ועיבוד מקפיץ. הפעם שוחררו החמאסניקים מן המטלה המעייפת של קיפוץ במדים אל מול המצלמות. הקליפ נעשה באמצעות אנימציה לא משוכללת במיוחד, אם כי אפקטיבית במידה (במידה ושוכחים מקיומה של כיפת ברזל).

הניסיון הזה אינו חדש לאף אחד, ולכן, בין היתר, גם אינו מאיים. עוד בימי רדיו "קול קהיר", ניסו המצרים להטיל אימה על בני ישראל עם דיווחים שקריים והגזמה פראית. המבטא הערבי הבולט, העברית העילגת, ההתעלמות מהמציאות בשטח וההגזמה הדרמטית המאפיינים עבודות אלו הביאו לכך שהסרטונים מתקבלים כיום בגיחוך בציבור בישראל. אירוני שגם לצה"ל יש סרטונים להכות בהם את האויב שוק על ירך. יחידת ההסרטה של דובר צה"ל מגייסת מידי שנה כעשרה נערים מוכשרים לאחר תהליך סינון קפדני, ויוצרת סרטים שלא מותירים את הצופה אדיש באשר לכוחו של צבא ההגנה לישראל. בין הסרטים ניתן למצוא סרטי תדמית, סרטי הדרכה, סרטי הסברה, קליפים, סרטים דוקומנטריים וסרטים עלילתיים  – "שתי אצבעות מצידון", שהופק בזמן מלחמת לבנון על ידי יחידת ההסרטה של דובר צה"ל, הוא אולי הבולט שבהם. הסרט נועד ללמד את צמרת הפיקוד בשטח כיצד ניתן להתמודד בעת לחימה בלבנון עם האוכלוסיה האזרחית. סצנה בולטת אחת בסרט מפגישה לוחמים עם משפחה תמימה ומסכנה למראה, שבמהרה מתברר כי היא מסתירה בביתה מחבלים. סצנה אחרת צולמה בעת היתקלות לוחמי גולני עם מחבלים בלבנון, כאשר התלווה אליהם צוות ההסרטה.

 

 

מגמות הקולנוע בבתי הספר התיכוניים מייצאות מידי שנה כשרונות צעירים שיודעים להחזיק מצלמה, כאלה שבימינו כבר מגיעים עם ידע מוקדם בעריכת וידאו ואפקטים ממוחשבים. למרות ההיצע הגבוה, רק מעטים מהם מתקבלים ליחידת ההסרטה של דובר צה"ל. למעשה, תהליך המיון כה קפדני עד שבסופו מתקבלים אליו רק כעשרה חיילים לאחר שהציגו תיק עבודות מרשים דיו ועברו מבחנים עיוניים ומעשיים וראיונות אישיים. כמו בקליפ ששחרר שלשום החמאס, גם ליחידת ההסרטה יש מחלקת אנימציה, אלא שהיא לא אמונה על הפחדות אלא בעיקר על סרטי הסברה. כמו כן, ביחידה עוסקים גם בכתיבת תסריטים לסרטוני וידאו, בעריכת תחקירים, בימוי, הפקה, עבודה מול ארכיון צה"ל, צילום וידאו וסטילס, עריכת וידאו וגרפיקה ממוחשבת. בין אלה ששירתו ביחידה זו ניתן למנות את השחקנית ג'וי ריגר, ששירתה כעורכת וידאו, ואת הבמאי ארי פולמן (ואלס עם באשיר), שאמנם לא שירת בה בשירות הסדיר, אך עבר אליה בשירות המילואים לאחר שכבר התפרסם כבמאי.

יחידת ההסרטה הצה"לית פועלת מאז קום המדינה, אולם רק הסרט "שתי אצבעות מצידון" הגיע לתפוצת הקהל הרחב. במחצית הראשונה של שנות החמישים הופקו שני סרטים עליליתיים, "חוד החנית" ו"הרקע האדום", אשר תיארו את קורותיהם של חיילי חי"ר. בשנת 2000 הופק סרט עלילתי בשם "הנעלם", בכיכובם של ליאור אשכנזי, נטלי עטיה, דן תורג'מן ומיטל דוהן, אשר כשמו כן הוא. הסרט, אשר הופק לבקשת קצין רפואה ראשי על מנת להאיר זרקור על תופעת ההתאבדויות בצה"ל, עלה כמיליון שקלים אך נגנז על ידי הרמטכ"ל דאז שאול מופז. הסיבות לגניזתו לא פורסמו, אולם הועלו תהיות בקרב אלה שצפו בו באשר לאיכותו ולמידת אחריותה של המערכת להתאבדויות החיילים, כפי שהיא מופיעה בסרט.

מעבר למשמרות עריכה וצילום תמרונים צבאיים, מעסיקה יחידת ההסרטה גם צלמים קרביים שיוצאים לאזורי קרב ומתלווים לכוחות בלחימה, זאת לאחר שעברו הכשרה מתאימה בגולני ושובצו למסלול התיעוד המבצעי. היחידה הוקמה לאחר מותו של הצלם הצבאי ליאור זיו באפריל 2003 בעת שליווה את כוחות גבעתי בפעילות ברפיח. ליאור זיו היה אחראי על מחשוב היחידה וסידור הארכיון, אולם התעקש לצאת לפעילות. הוא היה להרוג הראשון של יחידת ההסרטה. מאז, מלווים המתעדים הצבאיים את הלוחמים בפעילויות לוחמה, ומביאים תיעוד ישיר לכלי התקשורת בארץ ובעולם. כ-500 סרטוני וידאו שחרר דובר צה"ל לתקשורת בזמן מבצע "צוק איתן", מה שאמור לסייע גם בקרב על דעת הקהל העולמית מול גל הסילופים נגד פעילות צה"ל בעזה, וגם מול תביעות עתידיות של בית הדין הבינלאומי. כך נעזר הצבא בתיעוד שהביא מספינת המרמרה כדי להוכיח כי לוחמי הקומנדו הותקפו. וכך גם נעזר הצבא בתיעוד מצולם במשפטים פנימיים, בחקירות מצ"ח. סביר להניח כי אם היה צלם צבאי מצלם את אלאור אזריה יורה במחבל בחברון, הצבא לא היה מאפשר לסרטון לדלוף, אולם הצבא אינו גוף עיתונאי. כך או אחרת, סרטון מעין זה היה משמש אותו בבית המשפט ולא מול התקשורת.

למרות שלכאורה מדובר בצילום של התרחשות אמיתית, התיעוד הדוקומנטרי מגיע עם סינון ומנקודת מבט מסוימת. אמנם כל פריים שמשודר בטלוויזיה ובקולנוע, נבחר בקפידה ונערך בצורה מניפולטיבית – אולם אין להשוות תיעוד של עיתונאי לתיעוד של צלם צבאי, גם אם הצנזורה עשויה להטיל וטו על חומרים עיתונאיים העוסקים בצבא. שהרי, מלבד סרטים בהפקתו של צה"ל, אפשרה יחידת דובר צה"ל לעיתונאים לסקר את שדה הקרב במלחמות ובמבצעים שהיו. כך קרה למשל במלחמת לבנון השנייה, כאשר הצטרפו אל הלוחמים בלבנון כתבים מרשתות הטלוויזיה ודיווחו מהשטח, באדיבות דוברת צה"ל דאז, מירי רגב. התנועה החופשית של הכתבים אל ארץ הארזים עוררה ביקורת, שנלקחה לתשומת הלב של דובר צה"ל במבצעים הבאים בעזה. למרות העדשה החשופה, כל פריים ופריים נבדק בקפידה על-ידי הצנזור הצבאי. נדיר למצוא במחוזותינו ביקורת על צה"ל בזמן מלחמה, אולם קולות החיילים מקבלים מקום של כבוד בשעת לחימה, עוד לפני קולות המפקדים. אחרי הכל, הם משלנו, נלחמים בשמנו ואינם מונעים מאינטרסים אישיים. אלא שעם כל הרצון לומר איזו מילה לאומה – לחיילים אסור לדבר עם התקשורת, אלא אם כן קיבלו אישור על ידי דובר צה"ל. אז עיקר הציטוטים של החיילים מגיעים מ"קולה של אמא", אבל לעתים מצליחה המצלמה לקלוט גם קולות מחאה, כמו בכתבה הזו של דן סממה ממלחמת לבנון הראשונה.

צה"ל משתף פעולה גם עם אנשי קולנוע שמעוניינים להפיק סרטים או סדרות העוסקות בצבא. בין היתר, שיתף הצבא פעולה עם הסרטים "כל ממזר מלך" ו"מבצע יונתן", כפי שניתן לראות בתנועת הכוחות האדירה של טנקים ומטוסים שלא הייתה מתקבלת אלמלא שיתוף הפעולה הזה. לעומת זאת, היו יצירות קולנועיות שצה"ל סירב לאשר להן שימוש בכלים צבאיים, כמו הסדרה 'תאג"ד'. כאשר הוגש לצבא התסריט של הפרק הראשון, התחלחלו שם מן השימוש הבוטה בשפה, ממשחקי הפוקר של החיילים, מגניבת התרופות ומתחרויות ההיאבקות מול הבדואים – ופסלו את שיתוף הפעולה. אולם, לא מן הנמנע שהעונה השנייה כבר תזכה ליחס אחר: בעקבות שידור הסדרה חל ביקוש גבוה לשירות כחובשים קרביים, לאחר שנים בהן הביקוש היה נמוך. זאת בדומה לביקוש לשירות בחטיבת "גבעתי" בעקבות הסדרה "טירונות". תחילה רצו יוצרי "טירונות" לספר את קורותיה של חטיבת גולני, אולם צה"ל התנה את שיתוף הפעולה בכך שהסדרה תספר על חטיבת "גבעתי". ואכן, הביקוש לשירות ב"גבעתי" עלה.

היו גם סרטים איתם שיתף הצבא פעולה בתחילה אך הסיר את תמיכתו לאחר שראה את התוצאה. כך קרה עם הסרט הדוקומנטרי של נורית קידר, "אחת בודדת", המספר על צלפים בצה"ל, אשר הצנזורה הצבאית, בתקופת מירי רגב כדוברת, פסלה להקרנה בשל חשש לחיי הצלפים. קידר טענה שניגשה לעשיית סרט עם אישור להציג את פני החיילים, אך הצנזורה אסרה על הקרנת הגרסה המלאה. בתגובה של מחאה, כאשר הופיעו הצלפים על המסך, כוסו פניהם עם הכיתוב "צונזר."

 

אחת בודדת - כרזת הסרט

אחת בודדת – כרזת הסרט

 

סרטים עלילתיים, סרטים דוקמנטריים, ליווי כתבים, סרטי הסברה, סרטי הדרכה, תמיכה בסרטים עלילתיים ודוקומנטריים העוסקים בצה"ל וטיפוח כשרונות צעירים בתחום העשייה הקולנועית – על כל אלה ועוד מפקחים בדובר צה"ל, ועונים בתשובה די ניצחת לסרטוני התעמולה של חמאס ולסרטונים של יחידת ההסברה של חיזבאללה (ששחררה השבוע סרטון לגיוס תרומות לג'יהאד). אולם עם כל הכבוד לסרטים באורך מלא ולאיכות קולנועית, הקרב האמיתי נמצא בהסברה העולמית ובסרטונים שמופצים בפייסבוק – ושם, צה"ל מפסיד. זה לא ממש משנה: על אף שחסן נסראללה ממשיל את ישראל לקורי עכביש – בחזית הקולנועית, לפחות, צה"ל טווה קורים שמשרתים אותו בהווה וישרתו אותו גם בעתיד.

צילום תמונה בכותרת: צה"ל

ערן רוסק
למד קולנוע וטלוויזיה, אבל מעדיף טלוויזיה על קולנוע. ביים מערכונים לאינטרנט ופשט לכולם את הרגל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק