צילום: טליה גלאון

אילו הייתי נולדת פלסטינית: ראיון עם טובה אשר

במאית "נדיה שם זמני", מעורכות הוידאו הבכירות בארץ, מספרת על המעבר לכסא הבמאית עם צאת סרטה הראשון באורך מלא ועל התהליכים המחשבתיים שהובילו אותה ליצירתו.

השאלה הכי מעייפת ורפפטיבית שנשאלת טובה אשר בימים אלו, עם צאת סרטה הראשון, "נדיה שם זמני", היא מה גרם לה לנטוש את שרביט העורכת ולעבור לכסא הבמאית? הרצון, לדבריה, תמיד היה שם, אך עשיית סרטים היא מלאכה מורכבת השואבת זמן. עם זאת, אשר היא עורכת בכירה שמחזיקה רזומה של למעלה מ-50 סרטים וסדרות ("חירבת חיזעה", "אחד משלנו", "ההסדר", "טירונות", ו-"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הן כמה טעימות לדוגמה על קצה המזלג של נסיונה העשיר) וכעת ניכר מדבריה כי המעבר לבימוי הוא לא זמני. אין כאן שיגעון חולף או התנסות חד פעמית. לטובה אשר תמיד היה מה להגיד, כשזה בער בה כל כך, החליטה שרוותה ממלאכת העריכה והותירה אותה מאחור.

"אני מרגישה שיש כלפיי חשדנות כמי שבאה מעריכה ופתאום חוצה את הקווים, בפרט שאני אישה. יש את העניין שמה שמותר לגבר אסור לאישה. כאילו אישה צריכה לבקש רשות להתעסק בכל מיני דברים. קולנוע תמיד עניין אותי, נשים מעניינות אותי, יש לי אמירה ויש לי רצון ליצור, זה מה שחשוב. באמת ערכתי המון סרטים וקיבלתי את ההחלטה לביים. לכן אני לא אערוך בתקופה הזו של חיי, אני שבעה. אמרתי מה שיש לי להגיד בעריכה ועכשיו אני רוצה להגיד בחלקים נוספים", מסכמת אשר במילותיה את הנושא.

על הסרט הראשון שלך חתומים בעריכה את ובנך, הקולנוען יאיר אשר. כעורכת ותיקה, תוכלי לתת לעורכים שזרים לך את סרטך?

"תמיד אהיה מעורבת באופן כלשהו בעריכה כי כל במאי מעורב. אני בהחלט רואה מצב שמישהו אחר יקח את החומרים ויעמיד איזשהו ראף קאט. כשערכתי סרטים הייתי כל כולי בתוך זה ואף פעם לא עבדתי על שני פרויקטים במקביל. אני בהחלט רואה איתי עורך או עורכת אחרים כאשר אני מעורבת בתהליכים. כמובן שחייב להיות אמון הדדי. כשערכתי עם בני, זה היה מסע היכרות מחודש. בהתחלה היו עשרה ימים שהוא הקשיב לי ולאט לאט השתחרר ונתן את הטון. היו לנו דיונים רבים יחד, אני בכלל לא נגעתי בעכבר. ראיתי עבודות עריכה שלו וידעתי שאני סומכת עליו באופן מלא. הפרס שלי היה לעבוד עם בני".

שאלת השאלות – Avid או Premiere?

(צוחקת) "אני עורכת רק על Avid. אני יודעת שיש האומרים שזו תוכנה מרושעת. ערכתי בעבר קצת על פיינל קאט ולא הסתגלתי. אני אוהבת את Avid. כמובן שאני שייכת לדור שערך בפילם. כשרצו להעביר את הקולנוע בארץ לעריכה דיגיטלית קיבלתי הצעה מבית הספר ג'אמפ קאט, פנו אלי ללמוד קורס בחינם, כדי ללמד אצלהם בעתיד. כך למדתי Avid. כשערכתי את הסרט הראשון בתוכנה חזרתי כל יום הבייתה ובכיתי שגזלו לי את המקצוע ואני לא יודעת לערוך בלי החומר. כשהתרגלתי, מישהו שאל אותי אם אני רוצה לחזור לערוך בפילם וצחקתי צחוק גדול".

איך המעבר לעריכה דיגיטלית השפיע עליך ובכלל, לדעתך, על עולם הקולנוע?

"חשוב לי לומר שעריכה בסופו של דבר היא אקט מחשבתי שקורה בראש. הכלי הכי חשוב הוא המוח. בפילם היה משהו מיוחד, לחוש את החומר, להרגיש אותו. צורה קובעת תוכן וחשוב לומר את זה. העריכה הדיגיטלית השפיעה על עולם העריכה בקלות שבה מייצרים מבנים, מפרקים ובונים חדשים. זו פחות התעסקות פיזית ופינוי זמן למחשבה יצירתית, זו ברכה".

אם כבר דיברנו על בנך, הוא לא היחיד במשפחה שנדבק בחיידק הקולנוע כמובן. אחותך היא הבמאית והעורכת ערה לפיד, אחיינך הוא הבמאי נדב לפיד ובתך כתבה עמך את התסריט. בשל אי היציבות של התחום, לא היה לך חשש שגם ילדייך פנו לכיוון הזה?

"לא ממש. הבת שלי ינקה קולנוע כבר בחלב אמה. במקביל היא עושה דוקטורט בפילוסופיה. היא גם כתבה איתי סרט קצר שאני מאוד מעוניינת לעשות וגם את נדיה. יאיר הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אנחנו חולקים טעם דומה בסרטים ואני כמובן חושבת שהוא עושה דברים מופלאים. לא יכולתי להגביל ואני מאוד בעד שיממשו את רצונותיהם ליצור. נכון שבעשייה יצירתית יש קושי ויש מצוקה ולא הייתי רוצה שילדיי יחושו תחושות אלו, אך גם לא שירגישו פספוס והחמצה על משהו שרצו לעשות ומנעו מעצמם".

צילום: טליה גלאון

"אין דבר כזה יהיה בסדר"

אשר נולדה בנתניה לזוג הורים צ'כים ובהמשך למדה פילוסופיה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. לתחום העריכה הגיעה כאסיסטנטית של העורך דב הניג והתאהבה במלאכה עד שכאמור, שבעה ממנה. את "נדיה שם זמני" כתבה במשך כמה שנים עם בתה ענת. הסרט עוסק בצעירה פלסטינית (נטע שפיגלמן) בשם נדיה שנוסעת ללונדון בעקבות בעלה (עלי סולימאן), פעיל אש"פ, שנשלח לשם לצורך פעולה. בן הזוג נלכד ונדיה מוצאת עצמה בודדה וחסרת כל בארץ חדשה ומשוועת לחזור לישראל. היא מגלה שאם תעשה זאת, תחשב כמסייעת לפעולות טרור ותיכלא. היא מגיעה לאדם המסייע לאנשים במצבה להשיג תעודות מזויפות (ג'ון הארט), והוא מסייע לה לחזור לישראל בזהות יהודית של צעירה שאיבדה את משפחתה בתאונה. נדיה, שבה לארץ בתור מאיה, נישאת לעורך דין במשרד ממשלתי (עודד לאופולד) ולזוג נולדים שני ילדים. היא גם בונה לעצמה קריירה ככוריאוגרפית מצליחה, ומנהלת חיים אחרים לחלוטין עליהם איש אינו יודע מאומה, מלבד אמה, איתה היא מתראה בסתר (רובא בלאל-עספור). לקראת פרימיירה חשובה, מאיה מגלה סכנה שמאיימת על החיים החדשים שבנתה לעצמה, העלולה לחשוף את זהותה.

איך הגיע הסיפור של נדיה אליך?

"תמיד הייתי פעילה פוליטית. השתתפתי בהרבה הפגנות ופעילויות, בן זוגי (ההיסטוריון יוני אשר, מ.ק) מתנדב בהסעת פצועים וחולים פלסטינים לטיפול רפואי דרך עמותת 'בדרך להחלמה'. זה משהו שתמיד קיים ונוכח כאן בבית. עכשיו, אני לא אדם אופטימי. אני לא מפסיקה להרהר ולענות את עצמי אפילו בשאלות של מה היה קורה אילו. האמרה 'יהיה בסדר' היא לא חלק ממני ולצערי הפכנו למדינת יהיה בסדר. שום דבר לא יהיה בסדר. אין דבר כזה. אני לא הפסקתי לשאול את עצמי מה היה קורה אילו הייתי נולדת פלסטינית. לדעתי הייתי היום בבית סוהר כי לא הייתי מסוגלת לספוג את מה שהם צריכים לעבור. לא המחסומים ולא הבדיקות ולא ההשפלה והמניעה של כל כך הרבה דברים. מכיוון שכל הזמן אני עושה לעצמי בראש משחקי תפקידים השאלה הזו לא מרפה ממני. השאלה הזו הצמיחה את הדמות הזו של נדיה. זה פשוט כל כך הטריד אותי. לימים עשיתי תחקיר ומסתבר שיש אלפים במדינה הזו שמסתובבים בזהות בדויה. להיות יהודי כאן זה כל כך יותר קל. השאלה הזו הביאה אותי לייצר מן דמות כזו של פלסטינית שמורדת". 

במקביל לסרטך יצא "מעבר להרים ולגבעות" לערן קולירין. גם הוא עוסק בחלקו בסכסוך ובשאלות של זהות וגם בו יש דמות של נערה צעירה, כמו בתה של נדיה בסרט, שהיא פעילה מאוד פוליטית. יש משהו בניסיון המשותף שלכם להתמקד בדור השמאל, הבורגני הצעיר. אולי זו ביקורת גם עליו בעצם?

"קודם כל אני אוהבת את הסרט של ערן קולירין. לפחות אצלי, זה לא נבע מביקורת על השמאל אלא דווקא מתוך אמונה בדור הצעיר. בתום ובאותנטיות שלהם. הדמות של יעל, הבת של מאיה, היא המצפן והמוסר. אני ללא ספק אומרת גם משהו על פריווילגיה. אנשים שיש להם צריכים להיות מסוגלים לתת. כשאין לך אין מה לתת זה יותר קשה. אני כאדם שאכפת לו יוצאת להפגין מהיום שאני מכירה את עצמי, לא נולדתי עם כפית זהב בפה, ידעתי תקופות של מחסור כסטודנטית וכאם צעירה והלכתי לכל הפגנה, כל הזמן. חשתי את חוסר הצדק. אני בהחלט מרגישה שאנשים התעייפו ואולי המפתח הוא בדור החדש".

יש כאן גם אמירה על לקיחת אחריות, בעיקר נשית. מבלי לגלות יותר מידי, מאיה היא הנושאת העיקרית באחריות למה שקרה בניגוד לדמויות הגברים בסרט. 

"אני בהחלט מפנה ביקורת כלפי החברה על אנשים שמתחזים. כל מי שנוח לו לומר משהו על המצב אבל לא לעשות כלום או לעצום עיניים. נדיה היא דמות מורכבת ולא מושלמת. יש בה הרבה דברים טובים וגם רעים. היא מקבלת על עצמה אשמה ומשלמת מחיר. נשים יודעות לקחת על עצמן אחריות עד הסוף ולשלם את המחיר. גם הבת שלה מגלה אחריות גבוהה לסביבה שלה יותר מאביה. אני לא תמימה לחשוב שהסרט שלי ישנה את הדברים. מעטות הן יצירות האמנות שטלטלו את העולם. מבחינתי אני פרקתי משהו שישב עליי. הוצאתי אותו החוצה.שאלת הזהות הייתה חשובה לי וגם הישראליות. נדיה לא הייתה יכולה להיות הכיראוגרפית הבכירה שהיא בגלל ההגבלות שהיו עליה כאישה פלסטינית. הכיבוש הוא לא רק דבר נורא, הכיבוש הורס כל יום את המדינה הזו. כואב לי לומר את זה. אני לא מסוגלת לעכל את העובדה שזה הפך למובן מאליו. אני על סף ייאוש אבל אני אוהבת את המקום הזה, אני נולדתי בו ואין לי מקום אחר. זו השפה שלי והתרבות שגדלתי עליה".

עם התזוזה ימינה, היה לך חשש להגיש את התסריט? חשוב לזכור שיצאו כאן ממש לאחרונה שלושה סרטים שמשמיעים קולות חשובים ואחרים, הסרט שלך, של קולירין, "סופת חול" של עילית זקצר. 

"האמת היא שכשהגשתי את הסרט לא חששתי מהעניין הפוליטי כיוון שהסרט שלי מתעסק בסכסוך ובפער בין ההגמון לזה שתחתיו באופן עקיף. זו החלטה שהייתה לי מכיוון שאני מאוד לא אוהבת פלקטים. אין לי עניין לכתוב דברים שמקורם בסאבטקסט. רציתי שאנשים ישאלו שאלות כי ככל שאתה שואל בעקבות הסרט הזה מה רצו כאן להגיד לי אתה מגיע לתמצית הדברים. לספר סיפור של שונאים – אוהבים לא עניין אותי. קיבלתי גם ביקורת, על זה שלקחתי דברים חצי מופשטים או לא מובהרים. בתסריט היו הרבה יותר הבהרות. החלטתי בעריכה לוותר עליהם. לא מעניין אותי לענות על שאלות שנראות לי מיותרות או לתת אקסטרה אינפורמציה. הדברים שרציתי לעורר, מתגובות שקיבלתי מהקהל עולים וזה מה שהיה חשוב לי. הסרטים הנפלאים שיצאו השנה כמובן הוגשו עוד הרבה קודם והיו בעבודה שנים רבות. אני כן חוששת ממצב שבו בעתיד תהיה כאן צנזורה ובעיקר עצמית. שיוצרים יחששו להביע דעה או להתעסק בנושאים הללו מחשש שזה לא יקבל תמיכה". 

בחרת לקחת לתפקיד של נדיה\מאיה שחקנית יהודיה. למה בעצם לא שחקנית ערביה?

"אמרו לי  בהתחלה שאני צריכה לקחת שתי שחקניות, ואני כמי שעסקה בקולנוע ודימויים לא התחברתי לזה. אבל זו החלטה טכנית. מה שהניע אותי להבין שאני צריכה שחקנית אחת זו ההכרה שהשחקנית הזו תעבור את השינוי הזה. להפנים את הדמות של נדיה להשתחרר ממנה ולהפוך למאיה. רק כך היא תוכל לשכנע בחילוף. לא קיבלתי החלטה האם השחקנית תהיה ערביה או יהודיה. ידעתי דבר אחד, השחקנית שאבחר תהיה הכי מוכשרת והכי טובה. בחנתי כל שחקנית, כל זמרת, כל מי שמופיעה על המסך. ערביות ויהודיות ובאמת מכל המגזר בטווח הגילאים המתאים. נטע שפיגלמן היא שחקנית מחוננת והיא קיבלה את התפקיד בגלל זה. לא בגלל יהדותה. אילו נטע הייתה נולדת בעיר או כפר ערבי היא הייתה מקבלת את התפקיד משום שיש לה את הכישורים המתאימים. זו ההחלטה היחידה שהובילה אותי".

צילוף טליה גלאון

"אני פמיניסטית גאה"

הבית של אשר מוקף בספרים. הם בכל מקום. גן עדן אמיתי לחובבי שירה וספרות. הם במרכז הספריה הענקית שבסלון ואפילו בחדר השינה. היא מעלה לא מעט יצירות ספרותיות ושמות של סופרים במהלך השיחה שלנו, וניכר עד כמה המילה הכתובה והדיוק חשובים לה. גם בסרט, בו ניכרת תשומת הלב והרגישות הגדולה של אשר לפרטים ולעומק, חלק ניכר מהעבודה כלל ספרות, מחזאות, תרבות שהיא חלק בלתי נפרד משפה. נטע שפיגלמן צוותה לעבד נאטור, משורר ומחזאי ערבי שלימד אותה את השפה ואף נכח על הסט ועקב בדקדקנות אחרי כל פריים. שפיגלמן קראה שירה וספרות, במשך קרוב לחצי שנה הייתה צמודה לאוזניות עם מוזיקה ערבית. בהמשך הוצמדה לכריאוגרפית. גם את הצוות המקיף אותה, בחרה אשר בקפידה – צוות של נשים. בתה שכתבה עמה את התסריט, הצלמת טליה גלאון, המלהקת לימור שמילה ואשת הארט שונית אהרוני.

זו הייתה בחירה מכוונת, צוות שכולו נשים?

"אני פמיניסטית גאה. מאוד. כשניגשתי למלאכת הליהוק של הסרט שלי חשבתי רק על דבר אחד מי יעשה את זה הכי טוב. הנשים הללו עשו את זה הכי טוב. בעיניי טוליק היא מהצלמות והצלמים הכי מוכשרים בארץ ולכן היא בסרט שלי לא בגלל שהיא אישה. אני רק מחכה לסרט הבא כדי לעבוד איתה. החיבור עם לימור היה טבעי ואותנטי והכישרון של שונית היה ניכר אחרי שקיבלתי עליה המלצה והיה לי ברור שאחרי שיחה עמה על הצבעים והאווירה, זה ממש זה". 

מה דעתך על ההגדרה קולנוע נשי? אני מוצאת שיש בה טעם לפגם. 

"כשחשבתי לעצמי מה ישאלו אותי על הסרט והאם זה סרט נשי אני בליבי אמרתי שאני נגד קטלוג. אין דבר כזה קולנוע נשי או ספרות נשית, יש קולנוע שביימה אישה. בואי נלך על הדוגמא ההפוכה – קולנוע גברי. האם הקולנוע של ערן קולירין, שמי זרחין ואבי נשר הוא זהה, רק כי כולם גברים? ממש לא. לכל אחד סגנון משלו. מבחינתי כשאומרים קולנוע נשי זה להתייחס אל נשים באופן שטחי כמקשה אחת ואני נגד זה. אז אני לא תומכת בהגדרה".

הזכרת שכאישה, המעבר מעריכה לבימוי היה לא פשוט. מה היית מייעצת לעורכות, נשים, שרוצות לעשות את המעבר?

"אומץ, אמונה עצמית, ביטחון. להקשיב לעצמך, לבחון מה יש לך להגיד ואיך את אומרת אותו. ללכת על זה בכל הכוח וההתמדה. קל מאוד להתבלבל בתוך כל זה, כולם ירצו להסביר לך, להגיד לך דברים. אבל אם את עורכת שרוצה לביים את צריכה לזכור תמיד מה את רצית לעשות ומה מוביל אותך".

צילום תמונות: טליה גלאון

מור קומפני
מבקרת קולנוע ועיתונאית כבר יותר מעשור. מנהלת את האתר הפמיניסטי העצמאי "פוליטיקלי קוראת". בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. תסריטאית ובמאית. פוחדת מעגבניות וחשדנית גם כלפי בננות. צופה בשישה סרטים בממוצע בשבוע ובטוחה שזה לא מספיק.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק