380

חיים בלה לה לנד: האם מחזות הזמר יחזרו לקולנוע הישראלי?

בשביל כבוד צריך לעבוד, אמר קזבלן, ויוצרי הקולנוע בישראל הרפו ממושכות המיוזיקלס. מאז קמו גרסאות כאלה ואחרות במרוצת השנים. האם בקרוב נראה על המסך מחזמר כחול לבן?

 

פארק הירקון הוא איזור שליו סך הכל: מדשאות, עצים, נחל מזוהם – כל מה שצריך בשביל טיול קטן על האופניים או ריצה קלה להפגת המתח היומיומי. אבל מספר פעמים בשנה – יודעים עובדי הניקיון שנאלצים לפנות את הררי הזבל – הדשא בפארק נרמס מתחת לאלפי זוגות נעליים של מבלים, לא רק בין המנגלים של יום העצמאות, אלא גם, ובעיקר, אחרי הופעות ענק. אז למרות שהדיסק עדיין חי, חובבי המוזיקה מבינים שלהקות מציגות את התיאטרון הכי טוב בעיר. רוק מתקדם, פופ או רוק רך, לא משנה מי מופיע, אנחנו תמיד משלימים את התמונה בראשינו ומדמיינים מה הולך מאחורי הקלעים. ראינו את זה בעשרות סרטים והצגות, אין סיבה שזה לא יהיה כך גם במציאות. אבל מעבר לאינטריגות בין חברי הלהקה, יש משהו בלהקות שהוא מאוד תיאטרלי גם על הבמה.

מי שמכיר את זה ממקור ראשון הוא אמיר פרישר גוטמן, סולן להקת "היי פייב", שהייתה אמורה לחזור לבמה בשנה שעברה. אלא שלגוף האנושי תוכניות משלו. בזמן שהוא סובל מכאבים עזים בשל מחלתו, החל גוטמן לכתוב מחזמר בימתי שייקרא "הוספיטל – דה מיוזיקל" (בשבוע הבא ייחלו האודישנים), ובו מוצגות שלל חוויותיו הטובות,הרעות והאבסורדיות מתקופת האשפוז בבית החולים. לפניו הייתה שם ענת גוב, שכתבה עם המוזיקה של שלומי שבן את המחזמר, "סוף טוב", שהוצג לפני מותה בתיאטרון הקאמרי. לא ספר, לא סרט דוקומנטרי וגם לא סרט או סדרה דרמטיים. מחזמר. מיוזיקל. קומי… למה בעצם? ואם כן, למה הקהל מגיע בהמוניו לתיאטרון אבל בקולנוע ובטלוויזיה כבר לא רואים היום מחזות זמר? האם מדובר רק בחוסר תקציב או גם בהעדר ביקוש? אולי, דווקא עכשיו, ביום בו "לה לה לנד" מככב בטקס גולבוס הזהב, הקאמבק מבליח מעבר לפינה.

 

"פעם לקחו מחזות זמר מהבמה לקולנוע. היום זה הפוך": הפריחה בתיאטרון

כמו כל אמנות אחרת גם הקולנוע עובר שינויים וחווה מעברים בסגנונות ובז'אנרים. מחזות הזמר הקולנועיים הגדולים, שהיו פופולריים מאוד בשנות החמישים של המאה הקודמת, נראים תמימים וקיטשיים מידי אפילו בעידן של "וונדרוומן" ו"באטמן נגד סופרמן". על נימי הנוסטלגיה פרטו השנה דמיאן שאזל והאחים כהן ב"לה לה לנד" ובסרט "יחי הקיסר", שהציגו מיוזיקלס של פעם, והזכירו את ימי "שיר אשיר בגשם" ו"סיפור הפרברים".

 

"פעם מיוזיקל היה הרבה יותר פופולרי," אומר הבמאי אלון גור אריה, "בעבר היו לוקחים מהבמה מחזות זמר ועושים מהם סרטים, והיום זה הפוך: לוקחים סרטים ישנים, מפיקים להם שירים ושמים אותם על הבמה. כמו מל ברוקס עם 'המפיקים'. בישראל עשו את זה אפילו לפני, עם 'סלאח שבתי'. אפרים קישון לקח את הסרט שלו, הביא אותו לבמה עם שירים שלו שהוא הלביש." בסרט "סלאח שבתי" שולבו שני שירים, וניתן לשייך אותו לז'אנר המיוזיקל הקלאסי, ביחד עם "קזבלן", "חמש חמש", "שני קונילמל" ו"מוישה ונטילטור". אולם בעוד בקולנוע די נדיר למצוא מחזות זמר, על במת התיאטרון הגבולות מתרחבים, וניתן חופש פעולה כלכלי, עיצובי וסגנוני למחזות מסוג זה.

 

 

בתיאטרון הישראלי, גם כעת, הז'אנר פורח. די להציץ ברשימת מחזות הזמר שעלו בשנים האחרונות על הבמה כדי להיווכח שמדובר בסיפור הצלחה: מחזות זמר מקוריים כמו "בילי שוורץ" ו"סוף טוב", וכאלה שחזרו לבמה בגרסאות אחרות כמו "קזבלן", "סלאח שבתי", בוסתן ספרדי", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "שאול" ו"איש חסיד היה"; מחזות זמר שעברו גיור, כמו "מצחיקונת", "שיקגו", "קברט", "שיער", "אביב מתעורר", "גבירתי הנאווה", "אוויטה", "עלובי החיים" ו"סיפור הפרברים".  ולא נזכיר את מחזות הזמר לילדים שצצים בחגים כפטריות אחרי הגשם.

 

כל ההפקות הללו – היקרות ומורכבות הפקתית – שואבות השראה מבימות ברודווי. גם שם הבינו שאם כל הכבוד לז'אן ולז'אן, להקת "אבבא" תסחף אולי קהל גדול יותר עם "מאמא מיה", שגם עובד לקולנוע. בישראל הבינו את הפוטנציאל, ורקמו מחזות סביב שירים מוכרים של מבצעים ידועים. הרשימה כוללת את "לילה לא שקט" על פי שיריו של שלמה ארצי, "נתתי לה חיי" (דני סנדרסון), "מרי לו" (צביקה פיק), "זוהר" ו"המלך" (זהר ארגוב), "מייק" (מייק ברנט), "סיגל" (אריס סאן), "פרח השכונות" (טיפקס) ו"פשוט לאהוב אותך (אריק איינשטיין) שטרם עלה. חלקם הצליחו יותר, חלקם פחות, מה שבלט בכולם הוא הנכונות של מנהלי התיאטרון לפשט את העלילה לטובת שילובם של שירים אהובים שיביאו קהל. לא תמיד זה מצליח: תיאטרון הקאמרי נכשל עם "לילה לא שקט" וציפי פינס עדיין מתעוררת לעתים בלילה בבעתה מחלומות על הפקות גרנדיוזיות כושלות בבית ליסין. בתיאטרון גם יכולים לגבות מחיר אסטרונומי עבור כרטיס ואילו בבית הקולנוע מחיר הכרטיס עולה רק אם מדובר בסרט בתלת מימד, וללא קשר לעלויות הפקת הסרט. עם כל המורכבות שבהפקת מחזמר בימתי, בקולנוע ובטלוויזיה האתגר גדול פי כמה.

 

"דרך מוזיקה והומור אפשר להגיד דברים איומים": הסרטים הפרודיים

 

"אני פנאט של מיוזיקלס," מודה אלון גור אריה. "הרבה פעמים המיוזיקלס הישנים, כל מיני 'גבירתי הנאווה' וכאלה, אי אפשר לעשות אותם. לא עושים אותם כבר היום. אבל זה קצת מגוחך היום לפעמים שאנשים נהיים נורא תמימים ופתאום פוצחים בשיר בלי שום סיבה, ואז השיר נגמר והם ממשיכים לחיות כאילו כלום לא קרה." מגוחך או לא, מחזות הזמר נתנו לאלון גור אריה ולחבורה שעבדה איתו בתחילת המילניום("היפופוטם"),כמות חומרים בלתי מבוטלת לפרודיות והשראה לרגעים קומיים רבים. "ממונטי פייתון, למשל, יצרתי פרודיות על מיוזיקל," הוא אומר. "או 'המפיקים', 'ההיסטוריה המטורפת של העולם'. יש כמה יוצרים מעולים שאפשר ללמוד מהם איך עושים מצחיק."

 

את ההשראה הזו תיעלה חבורת "היפופטם" לכמה פרקים ששילבו מוזיקה, ולכמה שהציגו פרודיה של הז'אנר. "זה התחיל ברדיו תל אביב, שם היה חלום לעשות מחזמר, והיה פרק שזה היה תוכנית שלמה שעשינו מיוזיקל. לגמרי, מהתחלה ועד הסוף, עם כל הדמויות. זה היה אדיר, זה היה מטומטם נורא. אז תמיד היינו מוזיקליים ותמיד עשינו את השירים האלה. נגיד, בית נקי' או 'מי שלא רוקד דפוק' או 'שיר השכונה'. אבל באמת, 'מי שלא רוקד דפוק' ו'בית נקי' זה הכי מיוזיקל. הרעיון היה לעשות את זה כזה… להפתיע. לבוא ולהחמיר ולהגדיל. אז זה מזכיר את 'טעם החיים'. גם 'טעם החיים'… בסוף אתה מגיע למיוזיקלס האמיתיים שמהם לקחו את כל הרעיונות."

 

 

מונטי פייתון נמנו עם היוצרים, שרובם קומיקאים, ששילבו שירים בסרטיהם כמחווה למיוזקלס של פעם. ביחד איתם גם מל ברוקס וסאות'פארק, אומר גור אריה, יצרו מחזות זמר קומיים. חבורת "היפופטם" גם-כן שילבה שירים במערכונים דוגמת "המועדון של שועלי", סדרת מערכונים בסגנון תוכנית ילדים ששילבה בובות ושירים בעלי אפיון של שירי ילדים עם מילים שאינן מתאימות לילדים, בלשון המעטה. "זה נורא כיף, כי כאילו דרך הומור אני יכול להגיד דברים איומים. דרך מוזיקה, אני יכול להגיד דברים איומים שהיו שוחטים אותי אם הייתי עושה את זה בסתם דיבור. גם דרך בובות."

 

גם תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" עשתה לעתים שימוש בשירים כאמצעי הגחכה, עם להקת "אפליקציה" והכתב המזמר בן עפרוני. בסרט "זוהי סדום", שביימו מולי שגב ואדם סנדרסון עם חבורת התוכנית ואשר אותו חנך במאי "הלהקה" אבי נשר, רוחה של מונטי פייתון חגה מעל עם "בריאן כוכב עליון". ניתן האות לשחרר את הרסן בקומדיה ולשחק עם הז'אנרים. על אף שלא היה לכך צידוק עלילתי והסרט לא מוגדר כמיוזיקל, שרו אסי כהן ועלמה זק באמצע הסרט שיר בסגנון סרטי דיסני כפרודיה על האוהבים הצעירים בסרטים. הדבר מזכיר את הסרט "500 ימים עם סאמר" ואת הסדרה "Skins", אשר הציגו סצנות קצרות בסגנון מיוזיקל ושברו בכך את הרצף הז'אנרי באפקט פארודי.

 

 

"'השיר שלנו' משמר משהו מרוח הסרט המוזיקלי": הסרטים המוזיקליים

 

כשהיינו ילדים עשינו תזמורת של ממש, כמאמר "הופה היי", וצפינו בהופעות גם בטלוויזיה. מה גדולה הייתה סקרנותנו במעקב אחר עלילותיה של שלישיית "הופה היי" בדרכה להופעות ברחבי הארץ. מעבר לריתוק אל הרפתקאותיה של העיזה לילוש, קיבלנו הופעה חינם. היה זה בתקופה בה בפסטיגלים מרכז תשומת הלב ניתנה לשירים ופחות לשואו, וכוכבי הילדים היו גידי גוב וירדנה ארזי. מצד שני, למרות שבידור לילדים הסתכם בזמרים שרים, או בילדים שרים (כמו בתוכנית "'ריץ' רץ'", בה פצחו הילדים בזמר במבט ישיר למצלמה, ולא כדמויות), להקות הנוער הפליאו בהצגת קטעי שיר ומשחק. לשילוב הקדוש של שירים ומערכונים קיימים שורשים בישראל עוד מימי להקת הנח"ל והגששים (שגם השתתפו במספר סרטים מוזיקליים), ואפילו סרטי להקות כמו אלה שעשו הביטלס בשנות השישים עשו עלייה עם שבלול ולול, בסרטים ששילבו קטעי משחק ושירה מול מצלמה. גם במחזות הזמר הקלאסיים, "קזבלן" ו"חמש חמש", השחקנים חוטאים בפנייה למצלמה במהלך השירה. בשנות התשעים שרו צעירי תל אביב כדמויות אותן גילמו, בין קטע משחק אחד לשני, בתוכניות "לא כולל שירות" ו"תופסים ראש".

 

 

להקות הנוער לא פסו מן העולם, הן עברו מטאמורפוזה יחד עם הסרטים המוזיקליים. לא עוד דמויות שפוצחות בשירה סתם כך, בליווי אנסמבל שחקנים למוד כוריאוגרפיה מסוגננת – מכאן והלאה הגיע תורן של דמויות זמרים, ששרות באמצע הסרט לקהל. אם בעבר רק בוגרי תלמה ילין נחשפו לאור הזרקורים, היום כל אחד רוצה להיות זמר. אם לא זמר אז שחקן, אם לא שחקן אז כוכב ריאליטי או גם וגם וגם. החל מן המילניום החדש, העם פנה לערוץ 2 וחיפש סיפורים מרגשים, צעירים מהפריפריה, מזרחיים, דתיים, וכל מי שלא ניתן לו ייצוג בצעירי תל אביב. כעם שאוהב לשיר, התיישבנו מול המרקע והצבענו בשלט, ולאחר מכן במסרונים ובאפליקציות. קבענו מי יהיה הכוכב הבא של "לא נפסיק לשיר" ואז "כוכב נולד" ו"הכוכב הבא" ו"הכוכב הבא לאירווזיון", וגם "בית ספר למוסיקה", "דה וויס" ו"אקס פקטור". לא המציאו כאן את הגלגל: כל העולם עקב אחר אודישנים לקולות חדשים והכיר את "תהילה". טדי הפקות לדוגמה, מיהרו לקחת את הכוכבת הנולדת הראשונה של ישראל, ולבנות סביבה תוכנית טלוויזיה לבני הנוער המציגה קבוצת זמרים בבית ספר למוסיקה. שאר השחקנים לא היו זמרים גדולים, אך השירים לא היו העיקר, הם הגיעו רק כקטעי קישור במהלך חזרות או הופעות ונועדו לספר את הסיפור דרכם, בסאבטקסט.

 

 

בעקבות ההצלחה עברו סדרות הנוער מהפך, בעיקר הודות לגיורא חמיצר, עם שלל סדרות איכותיות בהן השתתפו מי שלימים יהפכו לכוכבים מוכרים בכל בית. עם זאת, מלבד לשירי הנושא והופעות בהיכלים מול ילדים נרגשים, תוכניות אלו לרוב לא עשו שימוש במוזיקה למטרות עלילתיות(מלבד במספר פעמים בודדות במהלך הסדרה, דוגמת סצנת היציאה מהארון ב"פלאשבק"). יוצאת דופן היא הסדרה "Oboy" שעלתה לאחרונה בערוץ הילדים, ועוקבת אחר קורותיה של להקת בנים. ואם בעבר הגיעו צעירי תל אביב מתיכון תלמה ילין, בסדרה הזו מגיעים חברי הלהקה מתיכון בעל שם דומה, ברטה לוין. כאן מציגות הדמויות משהו מושג עבור הצופים: לשיר ולהתפרסם בשל כך. פחות "לא כולל שירות", יותר "הלהקה". הילדים, שגדלו לתוך עולם של ריאליטי, יודעים שאין צורך בבית ספר לאמנויות. הנה, שניים מהשחקנים המגלמים את חברי הלהקה, טום באום ולי בירן, התפרסמו בריאליטי, האחרון ב"כוכב נולד" של טדי הפקות. את הסדרה הזו יצרו אורי גרוס, יואב צפיר וטמירה ירדני – שחתומים גם על "השיר שלנו" – והיא משרתת היטב את הרעיונות המרכזיים עליהם מושתתים "כוכב נולד" ו"הכוכב הבא" – סיפורים מרגשים ופשוטים עם ערכים, הכרה מחודשת של שירים ישראליים ישנים לקהל צעיר וטיפוח כוכבי נוער.

 

"יש כמה וכמה סרטים שהם דמויי מיוזיקל," אומר מבקר הקולנוע יאיר רווה (סינמסקופ). "זה ניסיון להכניס את אווירת המיוזיקל באופן ריאליסטי, או בפשטות – סרט עם שירים, כשלשירים יש צידוק עלילתי. גם באמריקה: המיוזיקלס נדחקו לסרטים של דיסני ול"היי סקול מיוזיקל", אבל אווירת המיוזיקל נשמרה באופן ריאליסטי בסדרות כמו 'Glee'"… סדרות כמו 'השיר שלנו' ו-'Oboy' זה לא מיוזיקל טהור, אבל זה משמר משהו מרוח הסרט המוזיקלי."

 

 

עם כל הכבוד ללי בירן ולנינט, מי שיצא מהתוכנית כשהוא מפזז בנעלי זהב על בימת האירוויזיון הוא דווקא נדב גדג'. 15 שנה לפני כן, הייתה שם להקת "פינג פונג", שעשתה שמח לחאפז אל אסד וקיבלה קיתונות של בוז בישראל. את הלהקה ליווה הבמאי איתן פוקס כמנהל אמנותי, תואר שהוצמד לו מאחר וללהקה לא היה מושג קלוש במוזיקה. היו אלה חברים עיתונאים שלו, ששלחו את השיר כבדיחה – והתקבלו. מהמקרה הזה נולד הסרט "בננות", המספר על משלחת ישראלית לאירוויזיון. סרט נוסף עליו עבד פוקס ולא ראה אור נכתב בשיתוף עם צבי ברנד, אחיו של מייק ברנט, ומספר על עלייתו ונפילתו של הזמר. למרות העבודה המשותפת, התנגד ברנד להפקת הסרט מאחר ולדבריו התסריט לא תאם למציאות.

 

"איתן פוקס באמת מנסה להשאיר משהו מעולם המיוזיקלס בסרטיו," אומר יאיר רווה, "'בננות' הוא מבחינתי מיוזיקל. הוא גם יצר את 'בעל בעל לב' לטלוויזיה ב-1997, שהיה מיוזיקל ממש." מעבר לסרטים האלה, פוקס גם עשה שימוש במוזיקה בסרט "ללכת על המים" ובסדרת הדרמה "משפחה טובה", בהם הציג דמויות אשר שרות על הבמה מול קהל. אין מדובר במיוזיקל, אבל האתנחתא המוזיקלית משמשת היטב את היצירות האלו בהקללת האווירה והעברת תחושותיהם של הגיבורים.

 

 

בקולנוע הישראלי ניתן למצוא בהקשר הזה סרטים בהם שובץ שיר אחד או שניים דוגמת "שוברים", "גבעת חלפון אינה עונה", "החיים על פי אגפא", "מאחורי הסורגים" ו"שתי אצבעות מצידון"  וסרטים שהציגו דמויות של זמרים דוגמת "נערת הפרברים", "שלאגר", "טיפת מזל", "זהר", "מישהו לרוץ איתו", "הלהקה" ו"מסוכנת". בטלוויזיה נמצא סדרות כמו "תעשה לי ילד", "רד בנד" ו"אטלנטיקה". גם בהוליווד זנחו בשנים האחרונות את מחזות הזמר, מלבד הבלחות כמו "עלובי החיים", "רנט", "מאמא מיה", "שיקגו" ו"סוויני טוד", ועברו להציג סרטים מוזיקליים שמספרים על זמרים ולהקות שגם שרים במהלך הסרט. אם בסרט "יחי הקיסר" התייחסו האחים כהן לסצנות המיוזיקל בנימה פרודית, בסרטם הקודם, "בתוך לואין דיוויס", שולבה המוזיקה בפן ריאליסטי כאשר היה לכך צידוק עלילתי. זאת בדומה לסרטו של קלינט איסטווד, "ג'רזי בויז", אשר תיאר את קורותיה של להקה ושילב קטעי שירה.

 

"כל דבר היה פרוייקט": ההפקות היקרות

 

עידן כוכב נולד הביא אל קדמת הבמה סיפורים פשוטים על להקות וזמרים, אמיתיים ובדיוניים, שמתמודדים עם הצלחה וכשלון, אהבה ואכזבה, ובאמצע גם שרים משהו מול מיקרופון. מחזות הזמר הקלאסיים, לעומת זאת, ירדו מהמסך בארץ ובעולם משנות השבעים ואילך, למעט מספר הבלחות פה ושם. מלבד השינויים בטעם הקהל, הסיבה העיקרית שמרתיעה כל מפיק עברי היא עניין המזומנים. לא קל להפיק מחזמר קולנועי, גם אם לא חסרים במאים ותסריטאים שמעוניינים לקחת חלק בפרוייקט מהסוג הזה. "יש תמיד יותר רעיונות מכסף," אומר אלון גור אריה, שבעצמו עבד על מחזמר קולנועי שטרם יצא אל הפועל מטעמי תקציב. לאחר ש"היפופוטם" סיימה לשדר ברדיו, עברה החבורה להפיק מערכוני וידאו באתר Flix ולאחר מכן ב-nana10. אלא שגם עם התקציב שקיבלו, את הניצבים לסרטוני המיוזיקל גייסו מקרב מעריצי התוכנית. "כל מי שרוקד בסוף 'בית נקי', אתה רואה את קבוצת הפייסבוק של 'היפופוטם'," הוא אומר, "ב'מי שלא רוקד דפוק' יש איזה שמונים איש שיכלו לבוא לחוף נתניה. אבל היה תקציב לעשות את זה. מחזמר זה תמיד נורא יקר כי צריכים להיות מעולים. כאילו, זה גדול על הקולנוע: צריך גם זמר וגם שחקן וגם כוריאוגרפיה, והכל צריך להיות מעולה. והרבה פעמים בגלל זה בהמון מחזות זמר קלאסיים זה לא באמת השחקן שר. זה מישהו עושה לו טאבים. ויש מקרים של זמרת שעושה דואט עם עצמה, כי שתי השחקניות על המסך לא יודעות לשיר."

 

יאיר רווה (מימין) ואלון גור אריה. "אני מת לעשות מחזמר". צילומים: אנטולי מיכאלוב וראובן קסטרו.

יאיר רווה (מימין) ואלון גור אריה. "אני מת לעשות מחזמר". צילומים: אנטולי מיכאלוב וראובן קסטרו.

 

בסרטו "המוסד הסגור" אמנם לא משתתפות זמרות ואף שחקן לא פוצח בשירה, אבל מיקי קם שרה את שיר הנושא במה שיכול היה לפתוח את הסרט או לצאת כקליפ מיוזיקלי, אולם בסרט שהופק כולו בהתנדבות – גם אלה מותרות. "מאוד רצינו לעשות קליפ, אבל לא היה תקציב. הסרט הזה הופק בארבע שנים – ארבעים דקות בארבע שנים. כולם עבדו על זה בהתנדבות, האמינו שאפשר לעשות את השטות הזאת, שזה יצליח. אז כל דבר היה פרוייקט. כאילו, עשינו את זה בשלבים. עצרנו לצלם סצנה, חיכינו כמה חודשים לסצנה הבאה בתור."

 

את השיר, שהפך לשיר הנושא של הסרט, הלחין אלון גור אריה וניגנה אותו תזמורת חובבים בת חמישים נגנים בניצוחו של גיא פדר. "הוא נדלק על הרעיון ולקח את הדבר הזה כפרוייקט. התזמורת הזאת ניגנה שני שירים לפסקול ואחד לשיר הנושא. הקלטנו בקומה ראשונה של בית אבות. אני חושב שהכנרים גרו למעלה," הוא צוחק, "אבל זה היה מטורף לראות איך כאילו זה על אמת."

 

למרות שמיקי קם שוחה בז'אנר מחזות הזמר והשיר עצמו מתכתב עם הז'אנר, הסרט נמנע משירים וממוזיקה. "הייתה שאלה אם לעשות את זה מחזמר או לא, כי נורא רציתי. אבל בז'אנר הזה זה לא נכון. אנחנו עושים פרודיה סטייל 'האקדח מת מצחוק'. אבל הרעיון היה באמת לעשות את זה הכי אמיתי שיש. אמרנו, נעשה שיר פתיחה כמו ג'יימס בונד. אם לא נספיק, זה יהיה השיר שיסגור את הסרט. וזה נמצא בסוף הסרט, על הכתוביות. שרה את זה מיקי קם, כמו בסרטי ג'יימס בונד. תמיד לוקחים את מדונה או טינה טרנר, מישהו שכששומעים אותו אז… וואלה, יודעים מי זה. וזה היה מדהים."

 

 

"אולי זה יחזור": כל דבר בעיתו

 

יש משהו במיוזיקל שמשרה אווירה כיפית וקלילה גם על מחזות דרמטיים לכאורה. זו הסיבה שבחרו ענת גוב ז"ל ואמיר פרישר גוטמן יבדל"א, לתאר את סיפור מחלתם באמצעות מחזמר. דרך מוזיקה וחיוך, כמו שאומר גור אריה, אפשר גם להגיד דברים שבאופן אחר יתפרשו בפחות סובלנות. אלא שעל אף הפוטנציאל הגלום במחזות זמר, הז'אנר בתיאטרון פורח הודות לשיקולים מסחריים ולתנאים הנוחים שמאפשרת הבמה הקטנה, זאת לעומת הקולנוע, שם לקחו את המושכות סרטי ילדים של דיסני וסרטי קומדיה פרודיים. "מחזות זמר בישראל, ממש כמו באמריקה, יצאו מהאופנה בשנות השבעים," אומר יאיר רווה. "אבל אני חושב שהמיוזיקלס בישראל זוכים לעדנה בתיאטרון, אז אולי זה חוזר."

 

לא קל לביים מחזמר, ולא פשוט להפיק אותו. הדבר מצריך משאבים יקרים, אינספור זוויות צילום, ניצבים רבים, תזמורות, הקלטות באולפנים, ורגע… זה בכלל מה שהקהל רוצה? למרות ההצלחה של 'לה לה לנד', מדובר בטיפה בים, מעין סרט חד פעמי שמעורר בהוליווד נוסטלגיה נעימה. בניסוחו של אלון גור אריה, ייקח עוד שנה-שנתיים כדי לראות מה צמח כתוצאה מהסרט הזה, בהוליווד ואולי גם בישראל: "זה נורא גדול עלינו. אבל שוב, זה גדול להיות אלה שעושים את זה. כמו שאמרו פעם שאי אפשר לעשות פה אימה ואי אפשר לעשות מדע בדיוני ואי אפשר לעשות קומדיה. לאט לאט אנחנו נמצא את הדרך לעשות את זה."

 

בינתיים, הקולנוע והטלוויזיה מספרים סיפורי להקות וזמרים, כוכבים נולדים וכאלה שצומחים מלמטה ושרים על במות. מיוזיקלס קלאסי, לעומת זאת, קיים אך בקושי, אבל אלון גור אריה מוכן להרים את הכפפה. "אני מת לעשות מחזמר," הוא אומר. "אם יש לך מיליון דולר, אני אעשה לך מחזמר מדהים שיושב לי על המדף. סרט מוזיקלי מדהים שאני מת לעשות… אני גם יכול לפרוס לך את זה לתשלומים."

ערן רוסק
למד קולנוע וטלוויזיה, אבל מעדיף טלוויזיה על קולנוע. ביים מערכונים לאינטרנט ופשט לכולם את הרגל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק