lils2

עשרים שנים אחרי, מה נשתנה? – על הוצאת "לילסדה" כספר-תסריט

לפני שלושה חודשים יצא לחנויות הספרים הספר "ההגדה של לילסדה – רומן עם תסריט" – במרכזו תסריט הסרט "לילסדה" שכתב וביים שמי זרחין ויצא לבתי הקולנוע ב1995. בעוד שחלק גדול מן המחזות המקורים שעולים בתיאטראות בארץ יוצאים באופן טבעי גם במהדורה של ספר, הוצאת ספר של תסריט מקומי לקולנוע היא מקרה נדיר ביותר: בתחילת שנות ה90' יצאו כמה ספרי תסריטים ביוזמת ביה"ס לקולנוע ע"ש "סם שפיגל" [אז עוד נקרא "בית הספר לקולנוע בירושלים"], כאשר הבולט ביניהם היה "אוונטי פופולו". מאז ועד היום יצאו עוד ספרי תסריט בודדים – "שחור" של חנה אזולאי הספרי, "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי ו"מדורת השבט" של יוסף סידר הם האחרונים שבהם.

בספרים אלו בדרך כלל נוטים להוסיף לתסריט עצמו גם הקדמות מיוחדות ומאמרים נוספים, שנותנים ערך מוסף ייחודי לספר. זהו גם המקרה של "לילסדה": בבסיסו מופיע התסריט המקורי בגרסתו הראשונית [כולל סצנות שירדו לבסוף בעריכה], בה נכללים תיאורים 'ספרותיים' רבים של התסריטאי זרחין בניסיונו לתאר לקוראים את התחושות שהסרט מבקש לחולל בצופיו. בנוסף, מצורפים אל התסריט הקדמה ומאמרים בהשראתו.

בניגוד למרבית ספרי תסריט שמופיעים בדרך כלל סמוך ליציאת הסרט והצלחתו, במקרה של "לילסדה" מדובר על סרט שנכתב ויצא לפני מעל עשרים שנה ולכן ישנה כעת פרספקטיבה לגבי המקום שהסרט ובעיקר היוצר שלו תפסו בקולנוע הישראלי מאז. שמי זרחין של תקופת "לילסדה" הוא במאי צעיר כמעט נטול ניסיון שהתפקיד המרכזי בו לקח חלק עד אז הוא כתסריטאי-שותף בסרט "סיפורי תל אביב". כאשר אנו ניגשים לספר כיום, אנו יודעים שמדובר באחד היוצרים העקביים בקולנוע המקומי ולכן מעניין להיזכר דווקא בתחילת דרכו. ייחוד נוסף של הספר הספציפי הזה נובע מכך שהוא מכיל בתוכו אינספור הערות, אנקדוטות והבהרות של זרחין עצמו, רובן לקוחות מיומן ארוך ומפורט בו כתב את חוויותיו והגיגיו במשך שנתיים לכל אורך תהליך הפקת הסרט – משלב סיום כתיבת התסריט ועד לאחר צאתו. בזכות אותם קטעי יומן אנו מתוודעים אל מאחורי הקלעים של הפקת סרט ישראלי בשנות התשעים: תקופה שבה גורלו של סרט [האם יופק או לא] תלוי רק בידיהם של מנהלי קרן הקולנוע. ואכן, האנקדוטה המצמררת ביותר בספר מתייחסת לחוות דעת של מי שאמור לשמש כ'חונך' תסריט ותוך כדי ה'חונכות' מייעץ לזרחין הצעיר לשנות לחלוטין את כל עלילת הסרט; או הרצון של אנשי 'הקרן לקולנוע' לקבל הסבר מזרחין על מבנה התסריט שלטענתם 'חורג מהמקובל'.

 

עטיפת הספר שיצא לאחרונה

עטיפת הספר שיצא לאחרונה

 

"לילסדה" נתמך לבסוף גם על ידי "הקרן לעידוד קולנוע ישראלי" וגם על ידי "רשות השידור", בשנה בה הופקו בסך הכל 8 סרטים, כשהאפשרות לעשות סרט קולנוע עצמאי של ממש כמעט לא הייתה קיימת ["הכוכב הכחול" של גור בנטביץ' הוא דוגמה חריגה לסרט אנטי-מיינסטרימי מובהק שהופק באותה שנה, אך גם הוא נעזר בכספי ה'קרן']. תלאות נוספות המאפיינות את שנות התשעים קשורות לצד הטכני: צילום התבצע בפילם עם כמות מצומצמת של חומר גלם המאפשרת טייקים ספורים בלבד לכל שוט. העריכה התבצעה על מערכת עריכה רועשת שגם הייתה גורמת לשריטות בפילם. לאור השינויים הטכנולוגיים שקרו מאז, כמעט מגוחך להיזכר בקשיים מהסוג הזה כיום; וישנה גם המציאות הישראלית, שבאה לידי ביטוי בהתלבטות ההפקה לאחר רצח רבין האם להוציא את הסרט במועד המקורי או לדחות את צאתו.

פרט לכך, זרחין הצעיר מתאר בהערותיו בספר גם תלאות שגרתיות יותר של הפקת סרט: צוות שחקנים גדול, בו לעיתים מתחוללים קרבות אגו על זמן מסך; הרצון התמידי של מפיקי הסרט להסיר ימי צילום ועלילות משנה כדי שיוכלו לחסוך בתקציב; מזג אוויר קודר שעלול לשבש יום צילום ולדחות אותו למועד לא ידוע – וכל אלו על כתפיו של זרחין הצעיר, שיודע שהפקת הסרט היא בעצם הזדמנות חד-פעמית להוכיח את כישוריו ולמעשה גורל הצלחת "לילסדה" יקבע את המשך הקריירה שלו מכאן והלאה.

 

lilsade1

 

ממרחק הזמן ברור ש"לילסדה" סימן היטב אלמנטים רבים שיחזרו הלאה שוב ושוב בצורות שונות גם בסרטיו הבאים והמוכרים של זרחין: "הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי", "העולם מצחיק" ו"המילים הטובות". למעשה יוצא הדופן היחידי מבין סרטיו עד כה, הוא גם הסרט היחיד שלא זכה לאהדת הקהל – סרטו השני "מסוכנת" מ98'. מדובר על מותחן אפלולי מוזיקלי, קודר בתכניו משמעותית מסרטים אחרים של זרחין. במידה ובהוצאת "כתר" שוקלים בעתיד להוציא ספר תסריט נוסף של זרחין – חד משמעית, "מסוכנת" תהיה הבחירה המסקרנת והאמיצה מכולן.

 

[הצילומים מהסרט הם כמובן של צלם הסטילס יוני המנחם]

 

אורי ברד
שואף לצפות בכל פיצ'ר ישראלי שהופק

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק