205113

עומדים נוח: הג'ובניקים בצבא כובשים את המסך

סדרות העוסקות בצבא היו כאן מאז ומעולם. אבל הסדרה 'תאג"ד' והסרטים "אפס ביחסי אנוש" ו"הלהקה האחרונה בלבנון" הגיעו בזמן המתאים, וזכו להצלחה מיוחדת.

 

"מילואים זה המקום שבו עם ישראל נפגש עם עם ישראל,"

אסי דיין

 

אפשר להכריז תאילנד על התובנה ההיא של אסי דיין – היא כבר לא נכונה היום כבעבר. כמי שחזר השבוע משירות מילואים שכלל אוהלים, מדי ב', מנות קרב ורובים מאובקים – אך גם הווי פלוגתי ורישול מסוים – אוכל להעיד כי אל המילואים כבר לא מגיע עם ישראל המגוון. לא כמו אל הצבא הסדיר. בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת במספר המשתמטים משירות מילואים, ובמספר המלש"בים שמסרבים להגיע לשירות קרבי. הן אך לאחרונה פורסם דו"ח אכ"א המצביע על ירידה במספר המתגייסים ועל ירידה במוטיבציה של בני הנוער לשרת שירות קרבי, ובשבוע שעבר סירבו 80 מתגייסים טריים לשרת בחיל השריון, גם במחיר של ישיבה בכלא. באותה עת נצבעה פייסבוק בפוסטים שמחו על העונש המגוחך שקיבל תא"ל אופק בוכריס, במחאה שבמרכזה סיפר איש איש על שירותו-הוא באצטלה של התנגדות לעסקת הטיעון המדוברת. דור הסלפי, המרוכז כל-כך בעצמו, מסרב להיות פראייר – מה שמתייג אוטומטית חיילים קרביים ומשרתי מילואים ככאלה, ומאיר את העונשים הצבאיים שקיבל כל אחד בעת שירותו הצבאי באור אחר, אל מול מה שנראה כקומבינה של הדרגים הגבוהים בעניינו של בוכריס. התעוררות חברתית זו, בשילוב קידוש העצמי הפרטי, מגיעה גם אל הקולנוע והטלוויזיה, שמתארים את רוח התקופה בייצוג של צה"ל על המסך.

 

יש לעשות הפרדה, כמובן, בין הצבא הסדיר למילואים. שירות צבאי סדיר נחשב עדיין כערך מקודש בחברה הישראלית. גם אם המוטיבציה לשירות יורדת, חיילי צה"ל נחשבים ראויים לכל שבח והגנה בשיח הישראלי – מגלעד שליט ועד אלאור אזריה. חייל לובש מדים הוא הילד של כולנו, האח של כולנו ובן דמותנו. הרי כולנו היינו שם פעם, באותם המדים והנעליים הצבאיות, ולכן קל לנו כל-כך להזדהות עם חיילי צה"ל ועם מה שעובר עליהם – הרבה יותר, למשל, מאשר עם שוטרים, כבאים ורופאים. בעקבות כך, נהר השנה עם ישראל אל בתי הקולנוע בכמויות אדירות, כדי לצפות בסרט "הלהקה האחרונה בלבנון", ובחברת הלוויין yes הכריזו בגאווה על נתון מרשים של 8 מיליון צופים בסדרה 'תאג"ד', וזאת מבלי להחשיב כמובן צפייה פיראטית. ההצלחות המרשימות האלו לא מפתיעות, בהתחשב במספר אלמנטים.

 

"אפס ביחסי אנוש". צילום: מתוך הסרט

"אפס ביחסי אנוש". צילום: מתוך הסרט

 

אם נציץ בדף הפייסבוק הפופולרי של "הצינור" – מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – נגלה כי פוסטים חיוביים על חיילי צה"ל זוכים לחשיפות גבוהות מהממוצע. מנהלי העמוד, אדם שפיר וגיא לרר, הבינו זאת מזמן והעלו את מספר הפוסטים העוסקים בצה"ל. דוגמה אחת מיני רבות ניתן לשייך לאמן הביטבוקס שגיא ברייטנר, שסרטונים שלו כחייל עלו בעמוד וזכו להצלחה רבה, מה שלמעשה פיתח אצלו קריירה לאחר השחרור. הסרטונים הקלילים האלה עומדים במקשה אחת עם הסגנון המעט ילדותי שמאפיין את הרשת החברתית, אשר לצד פוסטים ביקורתיים המעלים לדיון סוגיות חברתיות, ניתן למצוא בה ביתר שאת פוסטים הומוריסטיים המצביעים על רצון להתרחק מדאגות היומיום, לשים ת'ראש על דיונה ולגלול את הדף בחיוך מבדיחה לבדיחה. אולם לצד זה, לא נפקד מקומם של הפוסטים המרגשים. עם ישראל רוצה לשמוח ולהתרגש. בעת מבצע צוק איתן ניתן היה לראות שוב ושוב בעמוד "הצינור" סרטונים של חיילים החוזרים הביתה במפתיע להוריהם ההמומים והנרגשים. דוגמא נוספת, שהוזכרה קודם, נוגעת דווקא לאלאור אזריה. ההליכה של עם ישראל ימינה, בצירוף הסלידה מההתעמרות בחייל הפשוט מול הקומבינות אצל הדרגים הבכירים ובוז כלפי מערכת המשפט, ובצירוף סיפור החיים הקשה של אזריה – הובילו למצב בו קיבל החייל היורה תמיכה עצומה בקרב העם. כך שאם נעשה סיכום ביניים של המרכיבים שצוינו לעיל, נוכל להגיע למסקנה כי אלה המרכיבים שהכשירו את הקרקע להצלחת הסרט "הלהקה האחרונה בלבנון", הסדרה 'תאג"ד', וגם, באותו הז'אנר, הסרט "אפס ביחסי אנוש" מ-2014 (זהירות, ספוילרים):

 

מרכיבים בחברה     הלהקה האחרונה        בלבנון         תאג"ד      אפס ביחסי אנוש
אהדה לחיילי צה"ל /צעירים מבולבלים הנמצאים בסכנה/  /דמויות פופולריות, בראשן דניאל (תומר קפון)/ זדהות (כולנו סבלנו מהאטימות הצבאית)/
יותר ג'ובניקים, פחות קרביים /החיילים שרים בלהקה – ונלחמים באבנים בעת הצורך/ וחמי הפלס"ר "מורעלים" באופן מגוחך, בזמן שהחובשים נחים על ספות בפינת זולה/ /שיא הג'ובניקיות – האיום הגדול הוא מהדק סיכות/
תמיכה בחפ"שים והתנגדות לממסד /מפקד הבסיס מסכן חיילים וסוחר בסמים וחיילי הלהקה עורמים עליו; חוקרת מצ"ח לא מקבלת גיבוי ממפקדה/ /עסקה אפלה מערבת ניסויים בחיילים, ודניאל זומם לחשוף אותה; החובשים בזים למפקדים ה"צהובים" אברי ופרטוק/ /תפקידים צבאיים מיותרים; מערכת נוקשה; מפקדת שתלטנית, שלא זוכה לשבחים ממפקדה הזחוח/
מעורבות חברתית /חיילי הלהקה מצילים את חיילי צד"ל (תיקון למציאות); שרים את "שיר לשלום" מול חיזבאללה/ /חייל אתיופי מצהיר כי המדינה והחברה הישראלית ישכחו אותו בשבי; חייל ימני מתאהב בבדואית, שנרדפת ע"י אחיה; סיפור אהבה לסבי/ /חיילת מכוונת נשק לחייל שמבצע יחסי מין בכפייה בחיילת אחרת; מבט נשי; הגחכת הביורוקרטיה/
שטותניקיות וקלילות /נונסנס וסרט הרפתקאות מופרע/ /שירים ("הכל כלול"); דמויות משעשעות (מקרר, טטרו, בן לולו, בלטה); סדרה יומית קלילה/ /המון הומור – שחור ופרוע – מיריקות ונפילות ועד סאטירה חברתית/
מעורבות רגשית /הסתרה של רומן; גאוות אב בבנו לאחר אכזבה מתמשכת/ /סיפורי אהבה ואכזבה/ /התאבדות חיילת; חיפוש אהבה ופגיעה רגשית; קשיים וחוסר הבנה/

 

יש להדגיש כי אין בטבלה הזו כדי לשמש נוסחה בטוחה להצלחה של יצירה העוסקת בצבא: הצלחה תלויה במספר גורמים, ביניהם טיימינג נכון והכי חשוב – עשיית יצירה קולנועית מוצלחת, על שלל היבטיה, כזו העומדת בפני עצמה. אולם היא משקפת במידה מסוימת את התהליכים שעוברים על החברה הישראלית בעת הזו, ובעיקר על קהל היעד – חיילים וצעירים. לכך ניתן להוסיף אימג'ים זכירים (החיילים הרצים בתחתונים, נלי תגר והמהדק) ומשפטי מפתח, והרי לכם יצירה קולנועית עליה אומרים בעת שירות צבאי – "זה בדיוק כמו בסרט ההוא". ההוויה הישראלית כל-כך, הקיימת בסרטים אלה, אופיינית לאו דווקא לשירות מילואים, אלא יותר לשירות סדיר בו באמת ניתן לפגוש את כל עם ישראל על שלל גווניו. לא במקרה זכו שחקני היצירות האלו להצלחה מהירה ואהדה תקשורתית – רובם לא היו מוכרים לציבור הרחב לפני כן, והם משקפים בדמויותיהם את עצמנו, החייל הצעיר מעיר כלשהי מחוץ לגוש דן, המשרת שירות חובה, אשר עדתו ואמונותיו אינן אישיו כל עוד הוא על מדים, עם חבריו ליחידה.

 

אל המארג הזה מתווספים כמובן גם אלמנטים קולנועיים לא מבוטלים. הסדרה 'תאג"ד, למשל, שסיימה השבוע עונה ראשונה מוצלחת ב-yesAction, התאפיינה בקצב מוצלח, דרמה ומתח שמשולבים באופן הרמוני בסיפורי אהבה פשוטים של צעירים וצעירות פוטוגניים במיוחד. הצבעוניות של הסדרה שבתה את לבם של מבוגרים וילדים כאחד, וכמו "זגורי אימפריה", סיפרה סיפור מותח ורווי יצרים, שילבה ביקורת חברתית שכמעט לא נשמעה בטלוויזיה, והציגה דמויות מכל הגילאים ומכל גווני החברה, כך שכל אחד מצא לו דמות להזדהות עמה. למרות שעל המסך נראים יותר דוגמנים בני 30 מחיילים בני 20, תאג"ד מציגה חיילים לא מושלמים, שפועלים למען טובתם האישית בתוך שחיתות מוסרית ששוטפת את החברה הישראלית. למרות זאת, ברור כאן מי הטובים ומי הרעים. על אף פינת הזולה המפתה, החובשים לא מתמכרים לבטלה וממהרים להירתם למען טיפול בנפגעים ולטובת ליקוי כשלים. החיילים ב'תאג"ד' לא נעדרי מוטיבציה, ואפילו נדמה – אם זה בכלל אפשרי – שהם מעדיפים לסגור שבת מאשר לצאת הביתה. זאת לעומת העיניים הכבויות של גיבורות הסרט "אפס ביחסי אנוש".

 

את חוסר האונים שאפיין את דמותה בסרט "אפס ביחסי אנוש", לקחה נלי תגר גם לאזרחות בסדרה הקומית של yes "האחיות המוצלחות שלי" (2016), שם נאלצה אחותה הצעירה (טס השילוני) להתמודד עם טמטום צבאי, מפקד רודן ועבודה ג'ובניקית חסרת מעוף. קשה היה לפספס את חוסר החשק שלה לקום בבוקר לעוד יום במשרד. מנגד, במוצב מרוחק בצפון, התמודד חייל ג'ובניק אחר (איתי זבולון) עם בלבול וחוסר התמצאות בסרט האימה הקומי "מסווג חריג" (2015). לא עוד יניר האחמ"ש שנותן הכל במכון וזועק בתסכול "למה אני לא עמוס תמם?" – כאן דמותו של זבולון לא שואפת להיות כמו החיילים הקרביים שסביבה, אך בצר לה מגלה שחייו של ג'ובניק אינם קלים בסביבה לא מוכרת. למרות זאת, היהירות של החיילים – נוסח "החיים על פי אגפא (1992) – אינה בהכרח משחקת לטובתם. ניתן לציין את הסרט הזה באותה רשימה מצומצמת של סרטי אימה קומיים צבאיים ביחד עם "מורעלים" (2011) ו"בשר תותחים" (2012), העוסקים בחיילים זומבים. אם ההווי הפקידותי מוליד חיילים זומבים בתיאוריה שסופרים לאחור את זמנם עד השחרור, הרי שכאן מדובר על זומבים של ממש. ב"בשר תותחים" מסופר אמנם על לוחמים הנלחמים בלבנון, אבל כמו במשחק מחשב, האויבים הם זומבים. ארגון חיזבאללה, שאיים על ערי מרכז הארץ ומאות חיילים נפלו חלל בקרבות מולו, מפנה את מקומו לזומבים צמאי דם, ומורכבות תסריטאית מפנה את מקומה לקומדיה קלילה. האתוסים המקודשים שאפיינו את ישראל בעבר עורערו, ואת תפקידם של הלוחמים האמיצים תפסו נערים מבולבלים לובשי מדים. אם בסרט "האח של דריקס" (1994), גילם טל פרידמן חייל ג'ובניק אשר מתקשה להתמודד עם היהירות והשחצנות של החיילים בבסיס, בסרט "מורעלים" הוא מבליח בתפקיד קטן של גיבור צבאי מהולל, אביו של עובד רס"ר. בדומה לכך, מגלם תומר קפון בסדרה 'תאג"ד' בן של גיבור צבאי שנפל חלל, כאשר הוא בעצמו נפלט מהפלס"ר לשירות של רביצה על ספה ושינה בשמיכת פוך, בין הקפצת חובשים אחת לשנייה ובהשלמה עם הייאוש מול המהמערכת שסביבו, ממנה אין לו ציפיות גבוהות.

מסווג חריג. צילום: מתוך הסרט

מסווג חריג. צילום: מתוך הסרט

 

העבר הצבאי המאפיין את אבותיהם של גיבורי 'תאג"ד' ו"מורעלים", התבטא בסרטים מוקדמים יותר שעסקו במערכת הצבאית. סרטים דוגמת "כל ממזר מלך" (1968) ו"מבצע יונתן" (1977) הציגו את חיילי צה"ל בגבורתם ובשיא תפארתם. סרטים כמו "שתי אצבעות מצידון" (1986), "תיאום כוונות" (2003), "עונת הדובדבנים" (1991) ו"כיפור" (2000) הציגו את הצד הקרבי של חיילי צה"ל, גם אם הביעו ביקורת והציגו לבטים ופחדים של הדמויות. סרטים כמו  "מסע אלונקות" (1977), "התגנבות יחידים" (2010), "רוק בקסבה" (2012) וגם הסדרות "טירונות" (1998) ו"מילואים" (2005) וסדרת סרטי לבנון, "בופור" (2007), "ואלס עם באשיר" (2008) ו"לבנון" (2009), תיארו שירות רווי אירועים שעבר על חיילי צה"ל, אשר גרם להם ללבטים מוסריים ולהפרעות פוסט טראומטיות (בבחינת "יורים ובוכים"), ואף תיארו את הלחץ שעובר על החיילים בתוך המערכת הצבאית. לחץ זה אף התבטא בסרטים דוגמת "אחד משלנו" (1989), 'נשיקה במצ"ח' (1990) וגם  "יוסי וג'אגר" (2002). הסדרות והסרטים הללו לא חסכו בביקורת כלפי צה"ל עצמו והתנהלותו מול האויב ומול עצמו, כפי שבא לידי ביטוי גם בסרט "אוונטי פופולו" (1986), אשר הציג למעשה את חיילי צה"ל באופן מרוחק מנקודת מבטם של החיילים המצריים. גם סרטי הקומדיה עסקו בנושאים אלה ואחרים, כמו סרטיו של דרור שאול, "מבצע סבתא" (1999) ו"פלאפל אטומי" (2015), וסרט הקאלט של אבי נשר, "הלהקה" (1978). סרטים קומיים דוגמת סרטי "אסקימו לימון", "ספיחס" (1982) ו"סבבה" (1983), וסרט המילואים האולטימטיבי, "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), קלעו לתיאור החוויות הקלילות והפרטים הקטנים אשר אופייניים לצה"ל וזכורים לכל מי שהיה חייל אי פעם. מדובר למעשה בסרטים שייצגו למעשה את ישראל האמיתית, החפה מקלישאות, זו שקל לנו לצחוק עליה בחיבה ולהיזכר בערגה, גם אם במבט ביקורתי.

 

"גבעת חלפון" קיבלה בשעתו ביקורות צוננות מהמבקרים. לעניות דעתו של אסי דיין היה זה בגלל שהסרט הקדים את זמנו. במשך השנים הפך הסרט לקאלט בקרב עם ישראל ומשרתי המילואים, בין היתר בזכות הפצתו בקלטות וידאו ושידורו בטלוויזיה ביום העצמאות. לעומת זאת, הסרטים "אפס ביחסי אנוש" ו"הלהקה האחרונה בלבנון" והסדרה 'תאג"ד' זכו להצלחה רבה מייד לאחר יציאתם לאקרנים. זאת משום שלא הייתה כאן הקדמה של זמנם, אלא תזמון מדויק של יצירות המדברות על הדור הצעיר – אל הדור הצעיר – ועוסקות בנושאים המעסיקים אותו בעת הזו. אין זה אומר שהסרטים האלו יהפכו לקאלט בעוד 40 שנה, כמו "גבעת חלפון", אבל נכון לנקודה זו בזמן – היצירות האלו נכונות, ככאלו המשקפות את התהליכים העוברים על החברה הישראלית.

ערן רוסק
למד קולנוע וטלוויזיה, אבל מעדיף טלוויזיה על קולנוע. ביים מערכונים לאינטרנט ופשט לכולם את הרגל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק