2867548384-1

או"ם שמום – שלושים שנה לאוונטי פופולו

שני חיילים מצרים מתהלכים במדבר סיני. הם רוצים לשתות, הם רוצים לחיות, הם רוצים לאהוב את אלמנות חבריהם ולשחק את שיילוק על במה. הם מדברים ערבית פלסטינית ולא מצרית. מה ההבדל בעצם? אין הבדל. הם שרים באיטלקית, מגמגמים אנגלית, שותקים ומסתתרים, שותים ומשתכרים, צוהלים ובוכים, רוצחים וקוברים.

המלחמה של 'אוונטי פופולו', מלחמת 67, ששת הימים, משלחת בנו את חולות מדבר סיני – שהם חולות ראשון שם צולם הסרט, כמו שסיני של גבעת חלפון היה בכלל חוף ניצנים למרות שאת גבעת חלפון עוד אפשר היה לצלם בסיני. וכמו בגבעת חלפון גם כאן המצרים מתחפרים בחולות עם הג'יפ של האו"מניק המת, ובישראל של השבוע לא הפסיקו לצטט לנו את האו"ם שמום של בן גוריון כאילו שכחו איך אריק הציל את סרג'יו וג'ינג'י ברגע האחרון.

ואני רואה את סיני שהיא לא סיני וחושב על שארם א שייך שאף פעם לא הייתי בה כי נולדתי אחרי השלום. שארם שסבא נסע בה מטעם בזק, שהקימה שם כל מיני תשתיות תקשורת. הם היו קבוצה של גברים שנשלחו ועבדו בשיתוף פעולה עם הצבא אבל לא היה להם טבח שישרת אותם והם היו אמורים לבשל לעצמם במין תורנות מטבח, אז סבא שלי התנדב והפך להיות הטבח הקבוע שלהם. מידי פעם הוא היה מטיס לשם את סבתא שלי ואת הנכדים שהספיקו להיוולד לפני השלום והם היו יוצאים לנופש בשארם. הוא הסתובב בסיני כמו בעל בית בחסות הצבא, עושה קניות אצל הבדואים שנשארו בעיר וחי את החופש שרק כיבוש מוחלט ועצום יכול לספק.

למי שייכת האדמה בסיני של אוונטי פופולו? לצבא הישראלי יש את הריבונות, גם לכוחות הבינלאומיים בייצוגו של הכתב הבריטי יש כוח שבא לידי ביטוי בהתרפסות הצבא כלפיו. הבדוואים הם היחידים שישארו אחרי כל המלחמות אבל שני החיילים המצרים שמדברים פלסטינית הולכים להם מנקודה לנקודה ושרים אוונטי פופולו עם חיילים ישראלים, הם פוחדים ומסתתרים והאדמה בזה להם, מרעיבה ומצמיאה אותם.

את אופירה של שארם א שייך פינו ב-1982 ושברו את ליבו של סבא, לא כמטבע לשון שחוק אלא פיזית. הוא עבר ניתוח לב פתוח ומאז הוא בגעגועים לשארם. לא לאידיאולוגיה הוא מתגעגע, היא לא מעניינת אותו, הוא מתגעגע לחופש של אדמת סיני, למדבר האינסופי שמבקש להרוג אותך אבל בהחלט אפשר לחיות בו בשלווה. הוא מתגעגע למה שהמרחב הישראלי לא הצליח להעניק לו מאז שעזב את בצרה ב1951, לאפשרות של הרמוניה בין האדם לאדמה ולמרחב, ואולי לכזו שהיא לא תוצר של מלחמות ארורות.

החיילים המצרים פוגשים חיילים ישראלים. הם כבר לא חוששים מהם כי אין להם ברירה, הם חייבים לשתות. המלחמה מצחיקה אותם, את אלו שהרגו ונהרגו, המלחמה מצחיקה אותם עד דמעות, היא מצחיקה עד שנאה ואהבה. התפקידים מתהפכים, הפלסטיני משחק את המצרי שמשחק את שיילוק המבקש רחמים, המבקש שוויון, המבקש חיים. החייל אומר שהוא התבלבל קצת בתפקידים אבל החייל עצמו הוא זה שמתבלבל, הוא זה שלא מכיר בכך שעכשיו הוא והצבא הישראלי והעם הישראלי הם בעמדת כוח, הם כבר לא מיעוט, הם כבר לא שיילוק, הם הכובש והשטח שלהם והאחריות עליהם והריבונות שלהם. הישראלים מבקשים להיפטר מהמצרים שמדברים פלסטינית, "הם נטפלים אלינו", הם טוענים בקשר. הם לא יכולים להרוג אותם, הם לא יכולים להיפרד מהם. שיבואו איתנו, הם אומרים, שיבואו איתנו.

 

תומר חרוב
בן 33, נתנייתי שגר בתל אביב. מאסטרנט בספרות עברית, נאבק במדרגות סוראסקי, כותב, עוסק בחינוך בלתי פורמאלי. משוטט להנאתו במגרשי הליגה הלאומית וחושב שזה רומנטי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק