fotorcreated

צופה לאופק – אסא מהאוזן השלישית על קולנוע ישראלי

לפני כמה שבועות פנו אלי מהאוזן השלישית בבקשה לחזור לתקופה קצרה של עבודה במקום כמה עובדים שנעדרו, סוג של מילואים (הרבה יותר מהנים ותורמים לחברה מאלו של הצבא). כמובן שעניתי בחיוב. שמחתי לחזור למקום שהיה מקדש בשבילי בתור ילד, נער וסטודנט לקולנוע ובהמשך בית שני (או שלישי) בתור עובד במחלקות השונות.
במהלך השיטוטים במסדרונות נתקלתי שוב בפוסטרים ובדי וי די של סרטים שהאוזן תרמה להפצתם ו/או יזמה הפקתם ונזכרתי שהאוזן, מעבר להיותה אחת מתחנות התרבות (הקשיחה) האחרונות בארץ, היא גם תומכת בלתי נלאה ביוצרים ישראליים מתחומי אמנות רבים ובעיקר מתחומי המוזיקה, הספרות, הקומיקס והקולנוע.
תפסתי את אסא אופק, אחד מהאנשים המזוהים ביותר עם המקום, לשיחה על קולנוע בעידן היוטיוב, יצירה מקומית וריחות פופקורן.

assa

ספר קצת על עצמך ועל תפקידך באוזן.

השלמתי לימודי קולנוע בקמרה אובסקורה בסוף שנות ה-90, תור הזהב של ביה"ס. למדתי ביחד עם ארז תדמור, שרון מימון, רואי רוט ואחרים בתחנה הכי מרכזית בת"א.
לספריית האוזן ברחוב שנקין נחשפתי כסטודנט שנדרש לכל האוצרות שהיו טמונים שם, ובין היתר לקחתי את סרט לילה של גור הלר. במהלך הצפיה בסרט הבנתי את חשיבות הקולנוע הישראלי וכוחו הרב, בעיקר מבחינה אמנותית.
איכשהו נשארתי כבול לאותה שרשרת סימבולית. בראיה לאחור אני מניח שזה מה שהסיט אותי מיצירה קולנועית ליצירה קמעונית. בין מכלול התפקידים אני מנהל את לייבל הדי וי די הישראלי, מעבה ככל יכולתי את מדפינו בתכנים ישראלים, ומוציא לאור סרטים שיקרם רב בעיניי. בניגוד לעבר, בו לכל סרט שהוצאנו או קנינו היה משמעות פרקטית וכמובן ביקוש רב, הרי היום הצורך הוא – איך לומר – אחר… אבל עדיין קיים, גם לנו וגם ללקוחותינו. וזו עובדה מוכחת, לא גחמה.

מה מקור המשיכה שלך לקולנוע המקומי?

המינוח משיכה קצת שגוי כאן. אני לא מגדיר עצמי כנמשך לקולנוע הישראלי. להפך, השפה העברית בקולנוע מהווה סוג של מכשול. מיד נחשדת אצלי כמבוימת, כמדוקלמת, כמושפעת ממבזקי חדשות ופרסומות לבנקים. האתגר כאן הוא מראש גבוה ונקודת הפתיחה היא כמעט תמיד לרעת יוצרי הסרטים. זה 'באג' פסיכולוגי שנדמה לי שאינני היחיד שלוקה בו. על היוצרים המקומיים להגיש קולנוע 'משוחרר' שיעבור בעצמות בלי שנרגיש אותו קודם בשיניים, וזו ממש לא משימה קלה. אבל כשזה מצליח – מדובר בניצחון, לא פחות. אני כמעט חש שותף ליצירה. אין דבר מרגש מסרט ישראלי שמצמיד אותך למשענת, שמבקיע אצלך נתיבים חדשים של תובנות או רגשות.
בכלל, אומנות מקומית מוצלחת, משפיעה ונוגעת, בהיותך צרכן ישראלי שהוא גם אזרח מודאג, מדוכא או נרדף. יש לה תפקיד ואני מחפש את היכולת שלה לשמש שליחה תרבותית ולא רק שגרירה של בידור.

ספר על עזרה שנתתם או על הפצה מקומית שלכם, מפרלוב ועד ליוצרים עכשוויים.

פרלוב הוא ממציא הגלגל הקולנועי. הוא לא צריך שום עזרה. ליעל פרלוב ולי יש דיאלוג ארוך שנים, רצוף אמוציות ושיגעון ומחויבות למורשת של פרלוב. הדיאלוג הזה, ובעיקר הנחישות של יעל ומשפחתה, הובילו להפצה מסודרת של סרטיו. אגב, המארז המלא יוצר בחו"ל. אין אף חברה או מפיץ בישראל שמסוגל להגיע לרמות כאלו של איכות ברמת הגימור, ההשקעה והדקויות. לפחות בשנים ההן כשיצא לאור (2007).
מעבר לכך, סרטים שאני, שאנחנו, אוהבים – אמנותית ו'כלכלית' – נעשה הרבה על מנת להכניס אותם לקופסא שתוצב על מדף.
ולשאלתך - לא מדובר כאן ב"עזרה". זה ביזנס שתואם היטב את האג'נדה שלנו. זה צורך. לעתים הוא הדדי, ולפעמים חד צדדי. העיקר שתשמר המורשת. אני מאוד גאה במארזי הדי וי די שהוצאנו. בין היתר לאבישי סיוון, הגר בן אשר, רם לוי, עמוס גוטמן, אתגר קרת, קרן ידעיה, אלעד קידן, ורבים אחרים.

מה המקום של היצירה הארוכה כיום, בעידן בו אנשים צורכים תוכן מהיר ומתחלף? אתה מרגיש שיש יוצרים שמחפשים את הביטוי שלהם בפורמטים קצרים וזמניים יותר?

לא. בתי הקולנוע הומים, התיאטראות גדושים, האצטדיונים מפוצצים, היצירה או תוכן שצולחים את רף ה-90 דקות לא זזים הצדה בגלל כל מיני טיובים, פושים או סקרולים. לכל פורמט יש את העיתוי והמרחב הראויים לו.
וכן, יש יוצרים, כמו גל מוג'ה למשל, שמתמקצעים בפורמטים כאלו אבל אני לא רואה באמת סתירה. אולי בהיבט הכלכלי אני מניח שבמאי יפזול גם למשהו קצר שיש בקצה שלו צ'ק שמן וזה טבעי. וזה היה וזה הווה וזה יהיה.

מה לגבי הפלטפורמה עצמה? יש איזה יתרון לצריכת התוכן מהבית ולאו דווקא בקולנוע?

מניח שזה אינדוודואלי, ברור שיש משקל לכאן או לכאן. אישית מעדיף להימנע מריחות פופקורן ושפיצים של מגפים שנתקעים לי בגב המשענת או רעם מתגלגל של שיעול חולני. קיצור… נראה לי בעצם שיש יתרון ביתי. אבל זה לא תמיד היה כך. כנראה שהגיל משחק פה פאקטור, בוא נודה בזה, יותר מכל מסך סינמסקופי תלת מיימד.

איפה אתה רואה את תעשיית הקולנוע הישראלית בעתיד?

ממשיכה לפעול ולבדר במלוא המרץ בחסות הזכייניות וערוצי הסטרימינג, הכבלים והלוויין. הטלוויזיה תהווה את עיקר האנרגיה וההתכוננות, בד בבד עם התעשיה המבורכת של האחים אדרי.
סרטי הארט האוס ימשיכו להיעשות במחשכים, עם כל הסאב טקסט של זה. אני מקווה שהאוזן השלישית תמשיך ותאחוז בפנסים ולפידים לטובתם.

מה הן היצירות הישראליות האהובות עליך?
אני נותן לעצמי 30 שניות לענות על זה אבל מבקש להבהיר שזו רשימה משתנה, עם מצבי רוח או מועדים משתנים, וכך אני חש כרגע:
לחם של רם לוי, תעלת בלואמיך של קישון, שפוי לא שפוי של תמי גרוס, שלאגר של אסי דיין, גט של רונית אלקבץ, המלחמה של גיורי של דניאל סיון, לוויה על פארק דה פראנס של אורן שטרן ול"ג בעומר של שרון עמרני ז"ל.

לסיום – חשוף אותנו לכמה יוצרים חדשים ומעניינים שכדאי להכיר.

מור לושי ודניאל סיון הם קולנוענים שעולים על בריקדות וזה הכרחי וטוב. אבישי סיוון עם סרטי ה'דוסומנטרים' המאופקים שלו. הגר בן אשר האניגמאטית אך הישירה. מיקה תימור, יותם גולדמן וארי פינס שהנחיתו עלינו לאחרונה את צל של אמת המחרפן, סדרת דוקו טהורה מאין כמוה, הגם אם שנויה במחלוקת בכל היבט שהוא. אני מאוד שלם עם המארז שהוצאנו לצל של אמת גם אם ההשקעה בו היתה גבוהה מהפוטנציאל המיידי המגולם בו. אני רואה בו חותמת חותכת לעוול נצחי שמתחולל בישראל, לאו דווקא בפרשת תאיר ראדה. המארז הזה חשוב, לא רק במובן ההנצחה אלא במובן ההתרסה. הסדרה הזו היא פעמון אזהרה בווליום של צופר-רכבת.

רועי ברגר
רועי ברגר הוא אזרח, מורה ליוגה, במאי, תסריטאי, כותב, שחקן, בן, חבר ואח. בזמן שהוא כותב שורות אלו הוא מתלבט מה יעביר את המסר בצורה הכי טובה וממליץ פשוט לקחת כמה נשימות והכול יסתדר.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק