236263

דו קרב בהמשכים: כך התפתח המאבק של בנימין נתניהו עם התקשורת

במהלך שלושים השנים האחרונות עבר בנימין נתניהו משברים עם התקשורת המקומית, שהפכו אותו מכישרון הסברתי מבריק המנצל את יתרונותיה – לפוליטיקאי רב עוצמה השואף לשליטה עליה. כתבת פרופיל.

 

פרולוג

קריית שמונה, 1993. מטות הליכוד ברחבי הארץ נערכים לפריימריז בעקבות פרישתו של יצחק שמיר מהנהגת המפלגה. בערי הפריפריה נערים נמרצים תולים כרזות של דוד לוי, חבר הכנסת המרוקאי מבית שאן. "הוא משלנו," הם אומרים, "סוף סוף אחד משלנו." פעיל ליכוד קולט בזווית העין את ראש העיר פרוספר אזרן, וממהר לפנות מהשולחן כוסות זכוכית עם שכבה עבה של קפה-בוץ ומאפרות גדושות בדלי סיגריות. ראש העיר תומך בדוד לוי, הניצחון בעיר מובטח. רעש מנוע מכונית מטרטר בקרבת מקום, וכבה. מתוך המכונית יוצא חבר הכנסת ביבי נתניהו, ומפזר חיוכים לכל עבר. תומכיו של דוד לוי מתפנים מעיסוקיהם, ונאספים סביבו במעגל. נתניהו סוחף. דיבורו ישיר, קולח, מעוטר בסיסמאות. ידיו מדברות ביחד איתו. הוא מדבר לליבם, מבין את נפשם, מצליח לגעת בעצב חשוף ולהדליק אותו, משלח אותם אל הקרב. כאילו בשבילם, בעצם בשבילו. "העיתונות נגדי, נגדכם," הוא אומר להם. "העיתונות לא אוהבת מצליחים ולא מפרגנת להם. היא רוצה להנציח את המצב הקיים, את הקיפוח, את העוני." תוך דקות ספורות מבטיח לעצמו נתניהו תומכים נלהבים ממחנהו של לוי. בקרוב יהיה יו"ר המפלגה. בקרוב יהיה ראש הממשלה.

 

פרק 1 – טראמפ נגד העולם

לאורך כל שנותיו הפוליטיות, ניהל בנימין נתניהו רומן עם התקשורת. רומן ארוך, יצרי, רצוף עלבונות ומאבקים. הוא לא יכול בלעדיה והוא לא מוכן לקבל אותה כמו שהיא. זהו אינו רומן אפלטוני: כלי התקשורת בארץ נעים בין הערצה לסלידה מהאישיות הזו, תלוי בעיתון ובערוץ ובמי שמנהל אותו, ותלוי בקשר של העיתונאים אליו. נתניהו לא ראש הממשלה הראשון להיעלב מהתקשורת, ולצפות שתסור למרותו. לכל אחד מהעומדים בראשות המדינה היה מה לומר בשלב כזה או אחר על סיקור לא מחמיא. אלא שבנימין נתניהו, בדומה לבן גוריון, לקח את המושכות אליו ומתכוון לפעול במלוא העוז על-מנת לגייס את כל כלי התקשורת בישראל למענו. למען סיקור אוהד של פעילותו ושל משפחתו, ולמען המשך ביצור שלטונו. כמו פוטין, כמו ארדואן, כמו טראמפ. אין פלא שנרקם קשר הזדהות בין טראמפ לפוטין, ובין נתניהו לטראמפ. לכולם יש אויב משותף.

כן, מערכת הבחירות המכוערת ביותר בתולדות ארצות הברית הסתיימה זה עתה, והותירה אחריה נפגעים בצד הדרך. גם התקשורת, שבתחילת המירוץ למפלגה הרפובליקנית סיקרה את התמודדותו של טראמפ בהתלהבות (כקוריוז המביא רייטינג), חטפה על הראש, מ-CNN הדמוקרטי ועד FOX NEWS הרפובליקני. "העיתונות נגדי, נגדכם," אמר טראמפ לתומכיו המשולהבים, "התקשורת עם קלינטון, אבל האמריקאי הפשוט איתנו." בעצרת אחרת הצביע על הצלמים בירכתי האולם, ואמר להמונים: "תשעים אחוזים מהם בעד הילרי… הם אוכלי נבלות, זוהמה." הוא שאל את הקהל בהתגרות, "אתם אוהבים את התקשורת?" והקהל שאג: "לא!" לעיתונאים שבאולם היה רגע של חשש אמיתי. הוא לא עצר שם: את המגישה מייגן קלי תקף מספר פעמים, בעיקר על רקע סקסיסטי ומיזוגני, וטען ש"דם ניגר מעיניה וממקומות אחרים"; את תוכנית הסאטירה "סאטרדיי נייט לייב" קרא להוריד מהמסך בעקבות ייצוג ביקורתי שלו; את ערוצי התקשורת והעיתונות הכתובה האשים בסיקור אוהד של קלינטון והטיית סקרים לטובתה, ובסיקור שלילי ומוגזם שלו. ביום הבחירות כינה את התקשורת "רמאים" והסית נגדה את תומכיו, שמיהרו לרשתות החברתיות להפיץ האשמות חריפות ובוטות נגד התקשורת הממסדית בארה"ב. בארצות הצבועות אדום ניתן היה לראות מפגינים נושאים שלטים בגנות התקשורת, ויחס עוין ואלים כלפי עיתונאים, צלמים, עורכים ומפיקים.

נתניהו וטראמפ. צילום: קובי גדעון, לע"מ

נתניהו וטראמפ. צילום: קובי גדעון, לע"מ

מי שהאזין לדיווחים ברשתות הגדולות והאמין לסקרים שצפו ניצחון לקלינטון, היה בטוח שטראמפ מתוסכל מהפסדו הקרוב ומשמיץ לשווא. אבל ברשתות החברתיות (גם בארץ, אגב) דונלד טראמפ גרף תמיכה עצומה וחסרת תקדים בהיקפה, וגם הניתוחים של חיפושי גוגל הראו זאת בבירור. תומכיה של הילרי קלינטון מקרב העיתונות הממסדית שאלו האחד את השני מי ייקח את הבחירות, וענו לעצמם פה אחד. הייתה זו משאלת לב יותר מאשר ניתוח מעמיק. בעלי הערוצים גם מקושרים למפלגה הדמוקרטית, ומתוגמלים כלכלית בקשרי הון-שלטון ובשיטת חבר מביא חבר. אלא ששם ראו את הדברים דרך פריזמה צרה: כאשר נמצאים רק בקרב מקורבים, ונשענים על סקרים שנערכים באתרים ליברליים דוגמת ABC או CNN, ועל סקרים טלפוניים בקרב אוכלוסייה מבוגרת (שעונה לסקרים) או כאלה שמשקרים בסקרים, מקבלים תמונת מצב רחוקה מהמציאות. בדומה להלם שהתקבל בישראל ב-18.3.15, הסקרים שציפו שקלינטון תיקח את האלקטורים של המדינות המתנדנדות התמוטטו כמגדל קלפים, והפרשנים הטלוויזיוניים נתפסו כמיושנים ומנותקים מהעם. ברשתות החברתיות חגגו את ניצחונו של טראמפ, אולם הטוויטר של הסלבריטאים הראה עד כמה מדובר בקליקה סגורה, רחוקה מאמריקה האמיתית. "זוהי המציאות, לא פרק בסדרה" הכריזו בטוויטר של סדרת המד"ב "מראה שחורה". ביונסה וג'יי זי, שערב הבחירות עלו לתמוך במועמדת שלהם, נראו עתה כבלון שהתפוצץ. ומה שהבינו כבר בישראל – מתחילים להבין כעת גם בארה"ב: הרשתות החברתיות הן אלו שמציגות תמונת מצב מהימנה, ולא הסקרים והפרשנויות. ואילו התקשורת הפכה להיות האוייבת החדשה של האמריקנים, ובעזרת שילהובי הבוחרים ערב הבחירות יצאו תומכיו של טראמפ להוכיח לתקשורת הליברלית-דמוקרטית שהיא לא חלק מהעם, שהיא חלק מאליטה ישנה, מושחתת ומתנשאת, וצבעו באדום מדינת מפתח אחת אחרי השנייה, גם כאלו שנחשבו דמוקרטיות בטוחות, בניגוד גמור לתחזיות של כל הערוצים. דונלד טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית בהצבעת המחאה הגדולה בהיסטוריה של ארה"ב, ובמהדורות החדשות בעולם המערבי הרכינו ראש בהלם מוחלט. מעניין יהיה לגלות כיצד יתפתחו היחסים של התקשורת עם טראמפ, ולהיפך. מה שבטוח: השנתיים האחרונות ייזכרו מבחינת יחסי פוליטיקה-תקשורת כשנות מפתח, הן בישראל והן בארה"ב, ויילמדו עוד שנים רבות בבתי הספר לתקשורת.

בסרטון: מגישת רשת MSNBC רייצ'ל מאדו מודיעה על תחושותיה לצופים, מייד עם היוודע תוצאות הבחירות.

 

פרק 2 – האויבת החדשה

שנאת התקשורת היא לא דבר חדש, לא בעולם ולא בישראל. האנשים שמביאים חדשות רעות לכל בית לא רצויים, ביקורת שמופנית נגד הממשל המכהן מתפרשת כרדיפה של האליטה נגד המצביעים עצמם, והזיהוי הפוליטי של גופי תקשורת ועיתונאים רק מחזק את ההרגשה הזו. אל הקלחת הזאת נכנס נתניהו כמנצח על תזמורת, והתחיל במחול של הסתה מתוכננת היטב, אשר מטרתה להשכיח ביקורת נגדו ונגד ממשלתו ולהסיט את תשומת הלב הציבורית אל אויבים חדשים. בהיעדר שמאל פוליטי מתפקד, מפנים ראש הממשלה וחברי הקואליציה אצבע מאשימה כלפי שמאל מדומה, הנשלט על ידי גופי תקשורת, ואחראי לכל הרעות החולות בארץ. הביטוי "תשקורת סמולנית" הפך לשם נרדף לכל התקשורת כולה, ועיתונאים רבים מוצאים את עצמם קורבן לרדיפה חסרת פרופורציות ומתוארים בכינוי "בוגדים". רביב דרוקר ואמנון אברמוביץ' הם רק הבולטים שביניהם: התקשורת כולה נמצאת תחת מתקפה, כל עוד היא לא מיישרת קו עם רצונו של ראש הממשלה -פירגון.

הרי מה בסך הכל הוא ביקש, קצת פרגון? בחודש האחרון ניתן היה לשמוע מכל עבר את ראש הממשלה מבקש – מתחנן –לקצת פרגון, להכרה בפועלו. בשבוע שעבר הגיע לטקס בקריית ים, לקבל תואר אזרחות כבוד. פעילת איכות הסביבה מיכל שוקרון התפרצה לדבריו, ומחתה על זיהום האוויר באזור המפרץ. בעוד היא מוצאת החוצה על-ידי הסדרנים באולם, אמר נתניהו "אני מודה שכשהגעתי לכאן, אמרתי: אולי ערב אחד של פירגון?" הקהל מחא כפיים, נתניהו חייך. הזיהום נמשך.

הזיהום נמשך החודש גם בחזיתות אחרות: תביעת הדיבה של ח"כ אורן חזן מול עמית סגל הסתיימה, והתישה את חדשות 2 בקרב על אמיתות הכתבה (ורק בזכות נכונותו של אחד העדים להגיע לארץ ברגע האחרון, פסק בית המשפט לטובתו של סגל); ח"כ שולי מועלם יזמה את חוק הפורנו, שפותח פתח לחסימת תכנים אחרים הנחשבים "בלתי הולמים", לצנזורה בחסות המדינה ולשאלה מה נחשב ראוי ומה לא; ובראש ובראשונה, הדיון על תאגיד השידור הציבורי נוהל בנחישות מעוררת דאגה של ראש הממשלה, ונדחה לבסוף במספר שבועות ע"י שר האוצר. אבל הקרב על התאגיד הוא רק קרב אחד במלחמה ארוכה ועקובה מדם שמנהל בנימין נתניהו עם התקשורת, מתחילת הקריירה הפוליטית שלו ועד היום. הנבט שצמח בשנות השמונים צמח בהדרגה עד לימינו אלה, וכמו בסרט "חנות קטנה ומטריפה", כל טיפת דם הגדילה את הצמח הטורף הזה, עד שצמח לממדים עצומים וכבר לא ניתן להשתלט עליו. במקרה הזה, מלבד מערכת המשפט, טיפות הדם היו של אנשי החדשות, ערוצי התקשורת, שדרני הרדיו, העיתונאים, הקולנוענים ויוצרי תוכניות הסאטירה.

 

פרק 3 – כוכב נולד

באמצע שנות השישים היה בנימין נתניהו חבר פעיל במועדון הדיבייט של בית הספר התיכון צ'לטנהאם בפנסילבניה, בו למד. הנער מישראל ידע להתווכח על כל נושא שבעולם בלהט ובכריזמה שהרשימו את שומעיו, ומדיבייט לדיבייט שכלל את אמנות הוויכוח. לאחר 20 שנה הזדמן לנתניהו להפגין את כישוריו בזירה הפוליטית בעת שכיהן כשגריר ישראל באו"ם. אחרי מבצע אנטבה, ולאחר שכתב ספר בנושא הטרור וערך הרצאות מרתקות בנושא, הפך בנימין נתניהו לבן בית בחוגי התקשורת האמריקנית. הוא יצר קשר עם עיתונאים ואנשי טלוויזיה, נפגש איתם לעתים קרובות לכוס קפה ולשיחה קולחת אשר נסבה סביב נושאים מדיניים וענייני המזרח התיכון, ובמהרה נקרא שוב ושוב להתארח בתוכניות אירוח ואקטואליה דוגמת "פגוש את העיתונות", "נייטליין" ועוד. עד מהרה שמו לב גם בארץ למעמדו של נתניהו באמריקה ולהופעותיו המרשימות. יותר משעשה שירות לעמו באמריקה, עשה ביבי נתניהו שירות לעצמו.

כך, על גלי האהדה, הגיע נתניהו לליכוד, מפלס את דרכו לצמרת בראיונות לתקשורת ובהופעות סוחפות בעלות ניחוח אמריקני, שנעמו לאוזני בוחריו. וכפי שבניו יורק היה מתבטא בניגוד להוראות הממשלה, גם בכנסת לא עשה נתניהו חיים קלים לסובביו. הוא שובץ כסגנו של שר החוץ דוד לוי, אך היחסים בין השניים על שרטון, ששיאם התבטא בפרשת "הקלטת הלוהטת" אשר הפלילה אותו כביכול ביחסים עם אישה אחרת, זמן קצר לאחר נישואיו בשלישית לשרה בן ארצי. הייתה או לא הייתה קלטת? עד היום אין לאיש תשובה לשאלה זו, אולם השמועה חזקה מהראייה.

ב-14.1.1993 התקשר ביבי למנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון, רפיק חלבי, וביקש שישמור לו זמן מסך של 12 דקות במהדורת "מבט לחדשות". "יש לי בשבילך סיפור גדול," הבטיח. כשהגיע לאולפן הטלוויזיה התיישב בחדר האיפור וערך עם עצמו סימולציה על שאלות ותשובות. נרגש במקצת התכונן לשידור, אך התכונן היטב. על כל מימיקה, על כל תנועת יד, על כל משפט. בכל זאת, מדובר בפרשה שיכולה להבטיח לו את הניצחון בפרמייריז. הוא ידע בדיוק איפה לקחת אוויר, איזו תנועה לעשות, איזה מבט, איזה משפט להגיד. באולפן התיישב מול הכתב אורי כהן אהרונוב. הקריין יעקב אחימאיר סירב להתעסק בפרשה בעלת גוון רכילותי והעדיף להשאיר את המלאכה לעמיתו, כאשר הוא מביט מהצד במחזה. כמרואיין מיומן, ענה ביבי על כל השאלות, בדרכו שלו, כשהוא מטיל פצצה פוליטית: בכיר במפלגה, אשר מוקף בחבורה של פושעים, מנסה לפגוע במועמדות הלגיטימית של נתניהו באמצעות פרסום קלטת מביכה שלו. אז הייתה קלטת? כנראה שלא הייתה מעולם, ולא היה ניסיון לפרסם אותה. לאחר שנתיים התנצל נתניהו בפני דוד לוי על עוגמת הנפש, כאשר הוא יושב על כיסא יו"ר המפלגה, במרוץ לראשות הממשלה מול שמעון פרס.

 

 

פרק 4 – דיבייט מכריע

"או ראש ממשלה או שר החוץ" – זו הייתה הדרישה של נתניהו לעימות אצל דן מרגלית בתוכנית "פופוליטיקה". למרות עברו המוצלח במועדון הדיבייט, נמנע נתניהו מהשתתפות בפאנלים אשר כללו פוליטיקאים אחרים, שאינם בכירים. לאחר דין ודברים, שוכנע לבסוף שר החוץ אהוד ברק להשתתף בתוכנית בעימות מולו, אלא שאז סירב נתניהו גם לכך. "רק מול פרס," אמר. העימות המיוחל הגיע לבסוף ב-26.5.1996, שלושה ימים לפני הבחירות. חמישה ימים לפני כן התקשר בנימין נתניהו למנחה העימות, דן מרגלית, שהיה אז גם עיתונאי בעיתון "הארץ", והבהיר לו שהוא מצפה להגינות על אף שעמדותיו מנוגדות למדיניותו. מרגלית הבטיח לו את דברתו, וההכנות לעימות יצאו לדרך.

לעומת פרס, שהקרין זחיחות ואף אדישות, והיה בטוח בניצחונו, במטהו של נתניהו עסקו ללא הרף בהכנות לקראת העימות, בסימולציות, ובהכנת שאלות ותשובות. דן מרידור התכונן איתו לעימות, וגילם במהלך הסימולציה את פרס. מנגד, שמעון פרס כבר תכנן תוכניות לראשות הממשלה, ואף רקם חלומות לקראת כהונה שנייה בשנת 2000. הסקרים נטו לטובתו, וגם המציאות לאחר רצח רבין לא הותירה מקום לספק באשר ליתרונו על נתניהו. מעבר לכך, התקשורת נטתה באופן מובהק לטובתו של מועמד מפלגת "העבודה", ועיתונאים רבים, עוד יותר משהיו מזוהים עם תמיכה בפרס, סלדו מנתניהו. מצפייה בטלוויזיה ניתן היה לקבל את הרושם כאילו הניצחון מונח בכיסו של פרס. נטייה זו של גופי התקשורת המרכזיים לא נעלמה מעיניו של נתניהו ומבכירי המטה, שהתלוננו לא אחת על היחס המפלה כלפיו. "התקשורת נגדנו, אבל העם איתנו," אמרו שם. על אף ההטייה התקשורתית, היו לשמעון פרס טרוניות על סיקור לא מחמיא, ועל אופן סיקור ההתמודדות של נתניהו. הציפייה הייתה להתעלם ממועמד לא רלוונטי לשעתו כמו נתניהו, או לכל הפחות ללכת עם הקו שמתווה פרס. הרי הניצחון שלנו, אמרו שם, אנחנו מדברים עם תומכים ורואים את האהדה אליו. הם התעלמו כמובן מכך שהם שוחחו רק עם תומכים ועם חברים ואנשי תקשורת, שנטו לתמוך במועמד של מפלגת "העבודה" ולהתגייס לטובתו. כבכל מערכת בחירות, ספינים ופרשיות החלו לצוץ מפי עיתונאים, כשלמעשה הסיפורים ניתנו להם בחשאי על ידי מטות המפלגות. כאשר ראה נתניהו כי העיתונאים צצים על המסך בזה אחר זה עם פרשיות מעברו ועם פרשנויות ביקורתיות, פעל להחרמת העיתונאים וגופי התקשורת ולתגמולם של עיתונאים שנטו לו חסד בסקופים ובידיעות בלעדיות. תמרונים ותרגילים נעשו בחשאי על-מנת להבטיח סיקור חיובי ולבחון מי נוטה לאיזה צד. כך, למשל, כאשר זהות מנחה העימות טרם הייתה ידועה, הדליף מטה "הליכוד" רשימת עיתונאים שהמפלגה כביכול מציעה כמנחים, במטרה לקבל סיקור חיובי עד לעימות. במטהו של פרס, כאמור, גם לא קטלו קנים באותו הזמן.

כאן, בקטע הווידאו שצולם בפברואר 1996 – אשר העלה לאחרונה העיתונאי עמית סגל בדף הפייסבוק שלו מחדר העריכה לאחר מותו של שמעון פרס – נראים שני האישים בשעה שהם מנהלים וויכוח מול הצלמים באשר לאופייה של התקשורת. בעוד שנתניהו טען כי נדרש איזון תקשורתי, שלל פרס את הצורך בכך. "הג'נטלמנים האלה לא יקבלו הוראות לא ממך ולא ממני," אמר. אלא שנתניהו חש אז שוב ושוב כי התקשורת נוטה לתמוך בפרס, ואילו עמדות הליכוד נוטות ליחס הפוך. או-אז התעורר בו הצורך בקניית עיתונאים וגופי תקשורת, ובחיסולם כאשר אין הם משרתים את עמדותיו וכאשר הם חוסמים אותו כמקל בגלגלים, בבחינת – רדיפה וחיסול ייענו ברדיפה וחיסול.

העימות החל. עם ישראל נצמד למסכים, זמן קצר כל-כך לפני הבחירות, וצפה בשני המנהיגים, בשידור שהועבר במקביל בערוץ 1 ובערוץ 2. דן מרגלית פנה בתחילת העימות לפרס ולנתניהו בשאלה זהה. רה"מ פרס פנה למרגלית ודקלם מראשו דפי מסרים והצהרות כתובות, מציג חזות של מדינאי מקובל בעולם, כאשר הוא מתעלם מנוכחותו של נתניהו. זה האחרון דווקא היישיר מבטו למצלמה, שלף סיסמאות נוקבות, פנה למצוקות היומיום של האזרח הקטן ופנה לפרס בדברי תוכחה. לקראת סיום העימות, כמקובל, ביקש המנחה משני המועמדים להציג שאלה זה לזה. פרס התעלם מהבקשה. נתניהו לא התייחס להפרה זו של כללי העימות, אך הטעות הזו לא הייתה משמעותית עבורו, מפני שהרשים את הצופים ברהיטות דבריו ובשפת גופו המשוחררת והמיומנת בהמחזה והדגשת עמדות. הניצחון היה ברור, ובסיום העימות ירד פרס בסקרים בשלושה אחוזים. נתניהו, ידעו כולם, עובר מסך, שולט היטב באנגלית, צעיר ונאה, רהוט וכריזמטי. לשמעון פרס לא היה סיכוי.

כארבעה חודשים לאחר מכן, התקשר שוב בנימין נתניהו – כעת, כראש הממשלה – אל דן מרגלית, והציע לו לנטוש את מקצוע העיתונות ולהתמנות לאחראי על המדיניות התקשורתית של הממשלה. הוא ראה במרגלית עיתונאי שכדאי להעביר אל הצד שלו, ואם זה לא ניתן אז עדיף שיחדול מעיסוק בעיתונות. בכל זאת, היה זה דן מרגלית שגרם לרבין להתפטר מראשות הממשלה. שוב ושוב הוסיף נתניהו והציע לו את התפקיד כשהוא מבהיר שמדובר בתפקיד יוקרתי שטומן בחובו גם התקדמות בתחום הממשלתי והמדיני. מי יודע, אולי אפילו שגריר באיזו מדינה. אבל לעיתונות, יש להבהיר שוב, כבר לא יוכל לחזור. למרות הפיתוי, בחר עיתונאי "הארץ" להמשיך בתפקידו, למורת רוחו של נתניהו. שנים רבות אחר כך יעבור דן מרגלית לעבוד בעיתון "ישראל היום", אך גם שם לא יתפקד כשופר השליט, ויכתוב לעתים דברי ביקורת נגד הממשלה. כתוצאה מכך, ילחש ראש סגל לשכת רה"מ נתן אשל באוזני נתניהו דיווח על אי ההליכה בתלם של עיתונאי הביביתון: "דן מרגלית, מוטי גילת וכנראה גם עמוס רגב לא עושים בדיוק את מה שאומרים להם, כולל בעלי הבית."

 

 

פרק 5 – "תסתכל לי בעיניים"

ראש הממשלה הנבחר הרגיש כי ניצח את הבחירות למרות שנתוני הפתיחה היו לרעתו, ובראש ובראשונה כוונתו לתקשורת. אין מדובר רק בכל הנוגע למהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה: גם תוכניות הבידור ואנשי הקולנוע והטלוויזיה – בדומה לנעשה בארצות הברית – נטו לתמוך במועמד הליברלי, במקרה הזה שמעון פרס, ולהשמיץ את נתניהו. רוח המפקד הגיעה גם לחברי מפלגתו ועושי דברו, כמו שרת התקשורת לימור לבנת, שהתלוננה אף היא, בצדק או שלא, על יחס מפלה של התקשורת, ונתקלה בקליקה קשת עורף של אנשי תרבות. הגדיל לעשות אסי דיין, שקרא לנתניהו שוב ושוב מעל בימות הטקסים, כולל בטקס פרסי אופיר, "שיילך קיבינימט".

נתניהו הקיף את עצמו ביועצי תקשורת, מנהלי קמפיין ויועצי תדמית שסייעו לו בעבודה מול התקשורת. ביניהם, בועז ארד, אביב בושינסקי, שי בזק, רמי סדן, ארתור פינקלשטיין ומוטי מורל. הוא נמנע מראיונות לתקשורת, והעדיף התרועעות עם עיתונאים ואנשי תרבות מקרב הימין. למרות זאת, כאשר העניק ראיונות לתקשורת שנחשבה עוינת אותו, בחר בניסוחים שינעמו לאוזני המראיינים. ניתן היה להבחין כי בראיון לאנשי שמאל אמר כך ובראיון לאנשי ימין אמר אחרת, או בחר להתחמק משאלות שנשאלו ולהדגיש רעיונות אחרים. למרות זאת, חיכתה לו התקשורת מעבר לפינה והמתינה למעידה, שהגיעה מהר מאוד, ולמרבה עלבונו דווקא מכיוון הערוץ הראשון, אותו חשב לגוף תקשורת המונח אצלו בכיס מתוקף היותו שידור ציבורי. ב-22.1.97 פרסמה איילה חסון את תחקיר "בראון-חברון" שהאשים את נתניהו בדיל פוליטי מפוקפק שיבטיח את תמיכתה של ש"ס בנסיגת צה"ל מחברון ובמינוי רוני בר און ליועמ"ש, בתמורה לעסקת טיעון במשפטו של דרעי. בעקבות הכתבה והלחץ הציבורי שקם, נאלץ נתניהו להסמיך את המשטרה לחקור את הנושא, שהמליצה על הגשת כתב אישום (שנפסל לבסוף). פרשה זו הייתה רק חוליה אחת בשרשרת של פוליטיקה-תקשורת, בממשלה שנפלה לבסוף על הצעת אי אמון.

לאחר שהכנסת הלכה לבחירות, נטתה התקשורת הממסדית אחר אהוד ברק, מועמד מפלגת "ישראל אחת" (השם המכובס הזמני למפלגת העבודה), כמשיח החדש וכממשיך דרכו של רבין, כפי שאהב לתאר את עצמו. זמן קצר לפני הבחירות, הזמין דודו טופז את אהוד ברק ואשתו דאז נאווה לתוכנית הבידור "הראשון בבידור", וסיפק להם אכסניה אוהדת. הקהל התמוגג מהצמד שהפגין זוגיות חמה, ומהלצותיו של איש הביטחון החותר לשלום וליציאה מלבנון. בדיחות על הפלולה נענו בצחוק רם וביקורת על נתניהו נענתה במחיאות כפיים בחסות מנהל האולפן. דודו טופז שידר יחס מחבק ותומך. כעבוד שבוע, לשם האיזון, הגיעו לתוכנית ראש הממשלה ורעייתו שרה. ביבי ניסה להתבדח, אך הרגיש שהוא בסביבה עוינת ושידר יחס קר. שפת גופו הייתה קפוצה. טופז לא הרפה משאלות קשות, ונתניהו ניסה להניח את דעתו. אם היה זה עימות, ניתן היה להניח בוודאות מי המנצח.

אולם לא היה זה עימות של ממש, כי העימות האמיתי הגיע במוצאי יום השואה, ה-13.4.1999. הפעם היה זה תורו של אהוד ברק להחרים את העימות, ויצחק מרדכי (מועמד מפלגת "המרכז" לראשות הממשלה, שהסיר את מועמדותו לפני הבחירות) התייצב מול נתניהו. רק בקושי שוכנע מרדכי להופיע לעימות. הוא חשש מרב האמן הטלוויזיוני נתניהו. את העימות הנחה ניסים משעל, במסגרת התוכנית "משעל חם" בערוץ 2. בניגוד לעבר, לעימות לא היו כללים ברורים ולמנחה היה חופש תמרון. כאשר הנחה משעל את העימות בבחירות של 1992, גמגם מול רבין ושמיר וניהל את הערב בהיסוס ובחשש מסוים. כעת, מול ביבי נתניהו ואיציק מרדכי, היה משעל תקיף יותר, אולי יותר מידי. סגנון זה של ניסים משעל, הלקוח ממחוזות "פופוליטיקה", היה אהוד על הצופים שמאסו בהתחמקויות של פוליטיקאים ובהתפרצויות של אחד לדברי רעהו. ניתן לומר כי ניסים משעל נהג בתקיפות כלפי כל מרואיין מכל גווני הקשת הפוליטית, ואם היה נחרץ יותר כלפי מועמד של "הליכוד", הרי זה משום שתפקידו של עיתונאי לבקר את מפלגת השלטון המכהנת על תפקודה הנוכחי. אלא שעד מהרה התחוור לצופים בבית כי ראש הממשלה נפל בעימות הזה כדג לתוך להקה של כרישים.

הפעם היה זה תורו של איציק מרדכי לעבוד עם אייל ארד, ביחד עם איש הפרסום צבי פרידמן ויועץ התקשורת שלו, אבי בניהו. הצוות ניסה להפיג את חששותיו של מרדכי, והכין אותו היטב לעימות. אייל ארד, שניהל את קמפיין הבחירות הקודם של נתניהו, ידע היטב כי ביבי נע בזירה כמו מתאגרף מיומן, בהנפת ידיים ובקריאות קרב, אבל כאשר הוא מותקף לפתע, בלי שום הכנה, ברמה האישית, הוא נעלב ונסוג, מוכן להתעלמות ולחרם. אבי בניהו חיזק את דבריו, ויעץ לו לגחך על ביבי, ואפילו לצחוק בקול רם, בזלזול מופגן, על-מנת לחשוף את שקריו. איציק מרדכי לקח את העצה הזו לתשומת ליבו. כאשר נדלקו המצלמות, נחשף ביבי נתניהו כאיש חלש ורדוף, שקרן ומניפולטור, שחבריו עזבו אותו זה מכבר לאחר שבגד בהם. הוא התכונן לעימות אך בקושי, בסיוע אביב בושינסקי ודני נווה, והעדיף לעסוק בענייני המדינה. הפעם היה זה תורו של נתניהו להביע ביטחון בניצחונו, לפחות בניצחונו בעימות. אבל בהגיעו לאולפני הרצליה, מצא עצמו נתניהו מותקף שוב ושוב משני צדדיו על-ידי מרדכי ומשעל, הנחושים לחשוף את שקריו. נתניהו הביט שוב ושוב אל הכיסא הריק, עליו היה אמור לשבת אהוד ברק, והתייחס בעיקר אליו. את איציק מרדכי כמעט ולא לקח בחשבון. והנה, בעוד הוא מדבר, נכנס איציק מרדכי לדבריו והוציא אותו מריכוז. כאמור, כללי עימות בסיסיים לא היו במשדר זה. "תסתכל לי בעיניים," אמר לו מרדכי, "אתה ואני הרי יודעים." ניסים משעל נאחז באמירות אלה כמוצא שלל רב, אך איציק מרדכי נמנע מלפרט, ולמרות לחצו של משעל נראה מרוצה מההשפלה של נתניהו, שלא השיב ונתפס כמנהיג שמסתיר אמת מהציבור. מאחורי המצלמה עמד אבי בניהו וצחק במפגין בקול רם. הצחקוקים נשמעו היטב גם בבית, ויחד עם החיוכים הזחוחים של איציק מרדכי והמבט הקפוא והמבוהל על פניו של בנימין נתניהו, הובילו להפסד של נתניהו את העימות ואת הבחירות. נתניהו יצא מהאולפן חפוי ראש, מבין שחטף מכה אנושה. מעתה ועד היום יסרב לכל ניסיון של ערוצי התקשורת לערוך עימות טלוויזיוני.

בקטע הווידאו שלהלן ניתן לראות את האמבוש של איציק מרדכי, ומיד לאחריו קטע קצר המציג את נתניהו כטובע נאחז בקש המבקש להסתייע בעזרים חיצוניים, באופן שעומד בניגוד גמור לשליטתו בניואנסים ובדקויות מול פרס ודן מרגלית, כפי שהציג בעימות הבחירות שלוש שנים לפני-כן.

"אני ויתרתי מהר מאוד על התקשורת, היא גם ויתרה כנראה מהר מאוד עלי." כך אמר בנימין נתניהו לאמנון לוי זמן קצר לאחר ההפסד בבחירות. "אתה מותקף אז אתה מפתח איזה קליפות הגנה, מידי פעם אתה יורה בחזרה. ואני חושב שאני הרמתי ידיים מהר מאוד, ואולי מהר מידי… הייתה צריכה להיות הידברות מתמשכת ונרחבת, ואני בשלב מסויים ויתרתי עליה."

כדאי לשים לב לדברים שאומר כאן נתניהו, כאילו בכוונה להתגונן. לעניות דעתו, וזו השקפת עולם שתלווה אותו בהמשך דרכו ביתר שאת, צריכה להיות הידברות בין התקשורת וראש הממשלה. כלומר, פגישות אישיות ויד רוחצת יד. סיקור "הוגן" לטעמו. הידברות שפירושה תמרור "האט" לפני תחקיר או פרשנות על רה"מ. לצערו של נתניהו, הוא הרים ידיים ולא השיב מספיק אש. אל דאגה, את הדברים הוא יתקן בהמשך. אולם, מה שמאפיין יותר מכל את דרכו התקשורתית אלה הם הדברים שהוא אומר בהמשך: "מחלקים את האנשים לשני סוגים," פתח בדוגמה, "יש אנשים שעומדים בתור, ואדם עומד בתור לאוטובוס ומישהו בא ודוחף אותו, אז אדם אחד מסתובב ואומר 'סליחה, עשיתי לכם משהו? פגעתי בכם?', ואדם שני עושה ככה בחזרה (מדגים תנועת דחיפה). אני, בטבעי, אני חושב שאני שייך לחצי השני."

 

פרק 6 – מסיר את הכפפות

"אני לוקח פסק זמן," הודיע בנימין נתניהו לתומכיו ההמומים עוד לפני פרסום תוצאות האמת. אלא שלא אדם כנתניהו יחמיץ הזדמנות לשוב אל כס השלטון. במהלך העשור הקרוב ירבה לתקוף את הממשלות המכהנות ולנסות לשים להן רגל כל אימת שיוכל, יקיים הרצאות ברחבי העולם, יערוך מסיבות עיתונאים ויעניק ראיונות לכלי התקשורת, מראיון לדב גילהר ב"קפה טלעד" ועד לחיים יבין במהדורת "מבט". על שאלות קשות ישיב בהתחמקויות, בסיסמאות ובמתן תחושה שהשאלות אינן במקומן, וכי על המראיין ללכת עם הקו שמתווה נתניהו בראיון, ולא להיפך.

כאשר חזר מהרצאות בחו"ל ומראיונות לתקשורת העולמית, נדהם להיווכח כי בישראל הוא עדיין מותקף ולא מהללים את פועלו מעבר לים. כיצד ייתכן שבארצות הברית הוא זוכה לכבוד ויקר, ואילו בארץ התקשורת מטילה בו רפש ואף שמה אותו ללעג בתוכניות הסאטירה? כיצד ייתכן שאשתו וילדיו נחשפים לדמותו הנלעגת בתוכנית "החרצופים"? כלום אין למדיה גבולות? שרה קבלה לא אחת על אופן הצגת בעלה בתוכנית, על התקשורת המוטה ועל החדירה לפרטיותה של משפחתה. "עזבו את אשתי וילדיי, כוונו את האש אליי," היה נוהג לומר כאשר הגיע שוב ללשכת ראש הממשלה. אולם העיתונות הוסיפה לעסוק בחיי המשפחה, ולו בשל העדויות ההולכות ומתווספות מפי עובדי מעון ראש הממשלה על בזבוז משווע של כספים ועל היחס הנוקשה של הגברת נתניהו כלפיהם, ואפילו כלפי בעלה.

משחירים את דמותה של רעייתי, אמר לא אחת, ובכל פעם שעלה הנושא היה משחיז את חרבו כלפי אותו גוף תקשורת. יצרי נקם החלו מפעפעים בליבו, והוא חישב בינו ובין עצמו כיצד יגביל את צעדיהם של בעלי השליטה בערוץ, של התוכנית ושל העיתונאי. אמנם הוא התארח בתוכניות הסאטירה "מצב האומה" ו"ארץ נהדרת", אולם התלונן שוב ושוב על הביקורת שהוצגה כלפיו. גם לסאטירה יש גבול, היה מטעים ואומר, וזוכה לגיבוי של חברי מפלגתו. בקדנציה האחרונה הוצגה דמותו ב"ארץ נהדרת" כמטורף תזזיתי עם שיער סגול. נתניהו יצר קשר עם עורך התוכנית מולי שגב, וביקש שיעדנו את דמותו. שגב סירב, הוא כבר הצטער על שהזמין את נתניהו להתארח. מבחינתו, הייתה זו החלטה לא מקצועית.

אנשי הטלוויזיה שמאלניים, אמרו במרכז הליכוד, ואנשי הקולנוע אפילו יותר. די היה להציץ ברשימת הסרטים הישראליים המועמדים להשתתפות בטקס האוסקר האמריקני או בסרטים המתחרים בפסטיבלים באירופה כדי להבין לאן נושבת הרוח בקרנות הקולנוע, שהעומדים בראשן לא היו אהודים על פוליטיקאים מהימין. כאשר נשלחו לייצג את ישראל בטקס האוסקר שני סרטים ישראליים שביקרו את מדיניותו של נתניהו – "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" – הודיע נתניהו שלא יצפה בסרטים והבהיר היטב שאין הוא רואה אותם בעין יפה. גם במאי הסרטים ביקרו אותו שוב ושוב, כך שלא הייתה לו סיבה טובה לאחל להם לשבור רגל.

אמנם ביבי לא צפה בסרטים, אבל הוא ידע היטב מי הנפשות הפועלות ובאיזה אופן הן מתבטאות בתקשורת כלפיו. קרנות הקולנוע אכן קידמו סרטים המציגים את מדיניות ישראל בשטחים באופן ביקורתי, וטון זה התבלט בין יתר הסרטים. לאנשי הימין הייתה בקושי דריסת רגל בקרנות הקולנוע, והם זכו למקלחת צוננים בבואם לטקסי הקולנוע. למה לא עושים סרטים שמציגים את ישראל באופן חיובי? תהו שרות התרבות לימור לבנת ומירי רגב, כל אחת בתורה. מדוע האג'נדה השלטת היא נגד ישראל? בארצות הברית עושים סרטים המפארים את דמותה של האומה וצבאה, ואילו כאן עוסקים בהלקאה עצמית. הייתה זו אמת חלקית: גם בארצות הברית מרבית אנשי התרבות מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית ועושים חיים קשים לרפובליקנים, שמצידם משתדלים להסתיר את דעותיהם שמא יחמיצו תפקידים ויוקעו על-ידי הברנז'ה במסיבות הקוקטייל. אלא ששם גם קיימת מסורת של תוכניות אירוח, בהן מה שאצלנו נחשב כליקוק לפוליטיקאים מקובל יותר. בהיעדר מנחי תוכניות אירוח שיציגו את דמותו באופן חיובי, פעל נתניהו מאחורי הקלעים על מנת לאפשר זאת. הדבר נעשה באיום מרומז. דן שילון סיפר לאחרונה שנאלץ לשבח את התנהלותו של נתניהו במהלך מבצע "צוק איתן" בעת שהנחה ב"רשת" תוכנית מיוחדת של "המעגל", וזכה על כך לשבחים מהמנכ"ל אבי צבי. ברשות השידור היה לנתניהו קל עוד יותר להתערב, וכמו שרון לפניו – שקיבל בעת כהונתו כראש ממשלה ראיונות אוהדים (אלי יצפאן), שירים מהללים (שרית חדד, "אתה תותח") ופרשנים קבועים מטעמו (אורי דן) – הצליח להשיג ראיון אוהד ומפויס עם אלי יצפאן, שיציג את דמותו באופן חיובי. ראיונות בסגנון הזה יגיעו גם בהמשך מצד ערוץ 24 לפני בחירות 2015 – בראיון משותף של ביבי עם רעייתו לעודד מנשה ועדן הראל, בו התלוננו על היחס להם הם זוכים בתקשורת – וביום הולדתו ה-67 בראיון טלפוני ליואב לימור וגלית גוטמן. זה לא נובע מנחמדות, תמיכה או עניין לציבור, אלא פשוט מתוך פחד קמעי טהור שהיטלים והגבלות יינחתו בזה אחר זה מצד שר התקשורת, שהוא במקרה גם ראש ממשלה עם יצר נקם.

בהיעדר "פרגון", לדבריו, מתפקד דף הפייסבוק שלו ככלי תעמולה המציג את השגיו, מעמדו בעולם ותמונות עם משפחתו. תמונות אלה מופיעות לא אחת כחבל הצלה להסטת תשומת הלב הציבורית מביקורת לגריפת לייקים, ומציגות אותו ברגעיו האינטימיים והאנושיים ביותר (המבוימים בקפידה). לא תמיד זה עוזר, אבל ברוב המקרים שולף נתניהו שפן מהכובע כשהאש מכוונת אליו. כך, לדוגמא, העלה בדף הפייסבוק תמונה רומנטית שלו עם שרה רגע אחרי שביטול תאגיד השידור הציבורי חמק לו מבין הידיים וחשף אותו מול ביקורת נוקבת. באותו אופן, להבדיל, שוחרר גלעד שליט מהשבי הארוך בעזה רגע אחרי המחאה החברתית. בין אם הדבר מכוון ובין אם לאו, מחזיק ראש הממשלה בדפוס קבוע להסטה של ביקורת ציבורית כלפיו. בדף הפייסבוק עונה לעתים נתניהו על שאלות הגולשים, שהחליפו בתפקידם את הכתבים הפוליטיים של ערוצי הטלוויזיה, להם ממעט נתניהו להתראיין. כמו כן, דף הפייסבוק שירת אותו היטב כזכור ביום הבחירות האחרון, כאשר העלה סרטון שמזהיר כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי." הוא לא יכול היה להתראיין ביום הזה מתוקף החוק, אולם בימים שלפני הבחירות התראיין בחפץ לב לתוכניות טלוויזיה רבות, שוליות כמרכזיות. או-אז התקשורת שירתה אותו היטב.

ביבי ושרה. מתוך דף הפייסבוק של בנימין נתניהו

ביבי ושרה. מתוך דף הפייסבוק של בנימין נתניהו

התמונה הזו נבחרה השבוע לתמונת היום באתר החדשות "וואלה! NEWS". אייטמים נוספים שעלו שם השבוע מפארים את דמותה של שרה נתניהו, שתמונותיה מתפרסות על פני האייטם כולו, וגם ביקורת על הסיקור התקשורתי המוגזם של נושא התאגיד, בלי להתייחס לכך שעיסוקו של רה"מ בנושא הינו מעבר לכל פרופורציה. זהו אתר מטעם, בחסות שאול אלוביץ', יו"ר דירקטוריון בזק, הנהנה בתמורה מיחס מועדף של שר התקשורת הנוכחי. כפועל יוצא, הוקמו במערכת האתר אולפנים משוכללים שנותנים פייט רציני ל-Ynet של נוני מוזס, המבקר את נתניהו תכופות, וגם לערוצי הטלוויזיה. תחרות היא מבורכת ורצויה כמובן, אבל לא כשהיא באה כדי לקבל טובות הנאה ושליטה על תכנים, וכדי לפגוע בכלי תקשורת אחרים. בעוד ערוצים אחרים פורחים ונהנים לתמיכה כלכלית רחבה ולגיבוי משר התקשורת, ערוץ 10 צולל אל מותו. אילו היה יכול, היה נתניהו מנתק מזמן את מכשירי ההחייאה מהערוץ, אבל כמו ש"ביטול התאגיד חמק לי בצוק איתן", כדבריו, גם ביטול הרישיון לערוץ 10 חמק לו מבין האצבעות בסיוע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין.

 

פרק 7 – הערוץ הסורר

הסיפור של ערוץ 10 לא מתקשר בהכרח לפוליטיקה. מדובר בערוץ כושל, שנכנס לחובות ומתקשה לשלם אותם. הפקות ריאליטי יקרות וניהול כושל הובילו אותו כמעט לפשיטת רגל. פעם אחר פעם קיבל הערוץ הארכה של זיכיון לשדר ופריסת חובות נוחה יותר, הלוואה מהמדינה ודיונים בהולים בצל הפגנות עובדים ואיומים בהחשכת מסך (כולל ניסיון אחד שצלח). למרות זאת, לראש הממשלה לא היה אינטרס לרפא את הערוץ מתחלואיו. לעניות דעתו, חברת החדשות של ערוץ 10 ביקורתית כלפיו יתר על המידה, כפי שניתן להיווכח מכתבותיו של הפרשן הפוליטי רביב דרוקר ומהתחקירים שערך, ובראשם "ביביטורס", שביקר את הזוג נתניהו על טיסות לחו"ל שמומנו על ידי תורמים ועמותות. נתניהו ניסה למנוע את פרסום התחקיר, ומשלא עלה הדבר בידו הגיש עם רעייתו תביעת דיבה נגד דרוקר ונגד ערוץ 10 – אחת מיני רבות שהגישו נגד התקשורת – ויצא עם רעייתו למסע לטיהור שמם. בעקבות התחקיר הזה נוטר נתניהו טינה לערוץ ולרביב דרוקר עד היום, ואילו זה האחרון לא חדל מביקורת נגדו, כולל חשיפה שפרסם השבוע בנוגע להתנהלותו סביב רכש צוללות מגרמניה. במערכת הבחירות האחרונות העניק ראיונות לערוצים המרכזיים, אולם פסל ראיון בערוץ 10 מכיוון שהתבשר כי דרוקר יראיין אותו, והתעקש על מראיין אחר. במהדורה המרכזית לא שודר הראיון, והמגישה תמר איש-שלום הכריזה כי "לא נסכים לקבל תכתיבים ופסילות." נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר הוסיפה: "איש ציבור לא בוחר עיתונאי שיראיין אותו. זה לא נראה דבר ראוי בדמוקרטיה."

לא הייתה זו ההתנצלות הראשונה בשידור חי של ערוץ 10. קדמה לה התכתשות אחרת בין הערוץ ובין הממונים עליו סביב כתבת פרופיל ביקורתית על הטייקון שלדון אדלסון, ששודרה במוסף החדשות של יום שישי, "השבוע", בהגשת גיא זהר. כתבה זו של אבנר הופשטיין הציגה את אדלסון באור לא מחמיא, וייחסה לו מעורבות פוליטית בתמורה לקידום עסקיו, התנהלות עסקית מפוקפקת וחובות שלא שולמו. כמו כן, אוזכרו בכתבה הקשר בין אדלסון לנתניהו והשקת החינמון "ישראל היום". העניין לא מצא חן בעיני אדלסון, שהבהיר למערכת התוכנית באמצעות אנשיו כי לא מקובלת עליו הכנת כתבה המכפישה את שמו, וזה עוד בשלב התחקיר הראשוני ולפני הצגה של הנושאים שיידונו בתחקיר. ב-7.1.11 שודרה הכתבה, והאדמה לא רעדה. אולם לאחר חצי שנה התקבל מכתב אשר הביע איום בהגשת תביעת דיבה מצד אדלסון אם לא ישדר הערוץ הודעת התנצלות מפורטת. כשם שאיש לא נפל מהכיסא מהממצאים שעלו בתחקיר, אף אחד לא הופתע מהלחץ שהופעל על הערוץ. אבל אין תביעת דיבה של שלדון אדלסון כתביעת הדיבה של אורן חזן את עמית סגל וחדשות 2. וכפי שבמשפט חזן-סגל ההליך המשפטי היה יקר ומיותר, על אחת כמה וכמה במשפט של ערוץ 10 המקרטע מול טייקון מקושר פוליטית ועסקית כשלדון אדלסון. רון לאודר, מבעלי המניות בערוץ (והאדם היחיד שמימן אותו למעשה), דרש מההנהלה לשדר את הודעת ההתנצלות, כפי שנוסחה על-ידי עורכי דינו של אדלסון. בעקבות כך, התפטרו מתפקידם מנכ"ל חברת החדשות ראודור בנזימן ועורכת התוכנית רותי יובל, שצידדה בהליך משפטי בטענה כי אין להיכנע לאלימות של גורמים רבי כוח במטרה לכופף את העיתונות. ביקורת החלה להישמע כלפי לאודר מצד גורמים בענף התקשורת ומצד עובדים בערוץ. נראה גם כי המבזקן שהקריא את ההודעה עשה כל שביכולתו על-מנת להבהיר במבע פניו כי אין הוא מסכים עם הדרישה להקריא את ההתנצלות וכי אינו חש עם זה בנוח. אולם ההודעה שודרה לבסוף בתחילת ספטמבר. מגיש התוכנית גיא זהר פרש בשידור חי: "אסור לעבור לסדר היום על מה שנראה בעינינו כשבירה של ערכים מקצועיים ואתיים," הצהיר, וזכה למחיאות כפיים בקרב חברי דסק החדשות. ההתנצלות והתתפטרות הולידה ביקורת על לאודר, שנאלץ לפסיק את התקשרותו עם ערוץ 10 וגם עם האתר "נענע10". ערוץ 10 נכנס לקשיים, וקיבל הלוואות ודחיות במתן חובות ובהפסקת פעולתו, עד שנרכש במאי 2015 על-ידי קבוצת RGE וקיבל רישיון ל-15 שנה, למורת רוחו של נתניהו, שחשב שהמשך קיומו של הערוץ יפגע בהמשך שלטונו ויכשיל אותו בבחירות. לאמיתו של דבר נותר הערוץ עם קשיים תקציביים שמקשים עליו לתפקד, כמו תשלום גבוה על הישארות באפיק 10. נתניהו מעוניין כי אפיק זה, כמו גם אפיק 22, יימכרו בהמשך לגופי תקשורת אחרים.

            בסרטון: ההתנצלות וההתפטרות

בדומה לדונלד טראמפ, גם שלדון אדלסון עשה את הונו בהקמת מלונות ובתי קזינו. המיליארדר היהודי אף תרם לטראמפ בקמפיין הבחירות האחרון, והבטיח אצלו אוזן קשבת. בנימין נתניהו לקח השראה משניהם והביא לדרגת אמן את קשרי ההון-שלטון. מבחינתו ומבחינת אדלסון, זהו אך טבעי שלוביסטים וטייקונים יבחשו בפוליטיקה ארצית ובינלאומית על מנת להשיג אישורים והנחות. זהו מנגנון של 'תן לי ואתן לך', שהוביל להתערבותו של אדלסון בשוק התקשורת המקומי. כיום מחזיק "ישראל היום" גם באתר NRG, אך בעבר העיתונות הכתובה הייתה מוקד מאמצי כיבושיו של אדלסון. לאחר שירדו מהפרק ההצעות לרכוש את "מעריב" ואת עיתון "הארץ" באנגלית, פנה אדלסון לתחרות מול "ידיעות אחרונות" והקים את החינמון "ישראל היום". לדעת אדלסון ונתניהו, אם התקשורת תוקפת את נתניהו ואת מדיניותו, יש להחזיר שבעתיים. הקמת העיתון הובילה לקו ביקורתי נוקשה של עיתונו של נוני מוזס, שהגיע לשיא בתקופת המחאה החברתית ולפני בחירות 2015. עיתונו של נתניהו, מנגד, השיב בהתקפות משלו. אולם לאחר שנבחר נתניהו בפעם הרביעית לראשות הממשלה, הבינו גם ב"ידיעות אחרונות" שלא כדאי להתעסק יותר מידי עם ראש ממשלה שכפייתי לנושא התקשורת, וכעת מכהן גם כשר התקשורת.

 

פרק 8 – "עזבו את אשתי וילדיי"

לצד שלדון אדלסון ואביו המנוח, רעייתו של ראש הממשלה משפיעה עליו הכי הרבה. עדויות רבות על התנהלותה הלקויה ויחסה המשפיל ועל מעורבותה הבוטה בתהליכי קבלת ההחלטות עלו לא אחת בתקשורת, ועוררו את זעמם של בני הזוג נתניהו. עובדים לשעבר במעון רה"מ ובלשכתו טענו כי קיים תהליך מידור בו החלטה גדולה כקטנה עוברת דרכה, והאנשים הקרובים לבעלה נדרשים לאישורה. הגדילו לעשות עובדי המעון, מני נפתלי וגיא אליהו, שתבעו את הגברת נתניהו על יחסה זה. "דמה מוכפש על לא עוול בכפה בכלי התקשורת", טענו מקורביה. ראש הממשלה נדרש להגנה על רעייתו מפני התקשורת, ומעון רה"מ שיגר הודעות לעיתונות המגנים על כבודה של הגברת נתניהו ותוקפים את התקשורת שנותנת יד להאשמותיו של מני נפתלי. גם פרשת מעונות ראש הממשלה, כולל ריהוט הגן, פרשת החשמלאי ופרשת הבקבוקים, עוררו הד תקשורתי נרחב, ובני הזוג נתניהו טענו שהתקשורת – בדגש על "ידיעות אחרונות", "הארץ", חדשות 2 וחדשות 10 – כפייתיים בהתעסקותם בנושא ומשחירים את דמותה של שרה נתניהו בכל הזדמנות. ארבעת כלי התקשורת הללו יעמדו בהמשך במרכז עיגול החיצים התלוי בלשכת ראש הממשלה. אליהם תתווסף גם רוממה, אליה הוזעקה ג. יפית על מנת להחמיא על לבושה של שרה נתניהו בטקס ההשבעה של בעלה ולהדוף את הביקורת שהתעוררה כאילו התהדרה בלבוש לא הולם. המגישה גאולה אבן קטעה את תחזית מזג האוויר, והופתעה אף היא להידרש לפינה המגנה על כבודה של הגברת נתניהו.

הסיקור התקשורתי הוליד גם ביקורת מבית ומחוץ שתקפה את הביקורת שהוטחה בגברת נתניהו כסיקור מוגזם ומוטה. אותה אמרה של ביבי, "עזבו את אשתי וילדיי", התבטאה בנאומיו מעל כל בימה, כולל במסיבת עיתונאים משותפת ומביכה במיוחד לצד קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. בתגובה, נפתחו קבוצות בפייסבוק ובוואטסאפ, יש להניח מטעם מי, שהיללו את דמותה של שרה נתניהו, וטוקבקים מטעם הובילו לפעילות מצביעי ליכוד מסיבית שהגנו על כבודה ברשתות החברתיות. למרות ההתקפות בתקשורת על התנהלות מעון רה"מ ועל שרה נתניהו, ניצח נתניהו ברוב סוחף את הבחירות ב-17 במרץ 2015, ועלה לנאום ניצחון לצד רעייתו מול קהל אוהד ששאג, שוב כמו במאי 1996, את הקריאה הקצובה "היידה שרה!" הייתה זו תגובת נגד ברורה להתקפות התקשורת, שנחשבה כמשרתת את השמאל. "איזה מסלול ייסורים עברת לצידי," פנה אליה, "כמה תעצומות נפש יש לך, רעייתי." והוסיף: "כנגד כל הסיכויים השגנו ניצחון גדול לליכוד." נתניהו התייחס להתקפות התקשורת עליו במהלך מערכת הבחירות, ולתנועת V15, ממנה חשב שתבוא תבוסתו. כשראה שניצח בפער גדול, נכנס נתניהו לקדנציה הרביעית שלו והסיר את הכפפות ואת המסכה שעטה על פרצופו. זה היה הזמן שלו לגלות את הפרצוף האמיתי. שוק התקשורת נכנס לדריכות.

בנימין נתניהו זכה בבחירות כראש ממשלה, אבל נטל לידיו גם את תיק התקשורת. לצד התכתשות מול העיתונות הכתובה והדיגיטלית ותחנות הרדיו, מה שעומד ביתר שאת בראש מעייניו של נתניהו הוא התמודדות עם ערוצי הטלוויזיה. הוא פעל לפיצול ערוץ 2 לשני ערוצים נפרדים, בהם כל זכיינית תקבל ערוץ משלה עם חברת חדשות משלה, וזאת במטרה להחליש את חברת החדשות הנוכחית של הערוץ. בנוסף לכך, תכנן לקדם מקורבים לזכייה במכרז על ערוץ הכנסת ופקיעתו מידי חדשות 2. כמו-כן, דאג לקדם הקמה של ערוצי חדשות בחברת הכבלים HOT ובחברת הלוויין yes, ומהדורת חדשות בערוץ 20 של המיליארדר הגיאורגי יצחק מירילשווילי. גם ערוץ החדשות i24news של איש העסקים פטריק דרהי, שהוא גם הבעלים של HOT, נותן לו סיבות טובות לרוות ממנו נחת. דובר בזמנו גם על מתן רישיון לשאול אלוביץ', הבעלים של האתר "וואלה! NEWS" ובעל השליטה ב-yes, המקורב לנתניהו, להקמת ערוץ חדשות בטלוויזיה, וכמו כן גם לשלדון אלדלסון. אולם הצעה זו ירדה מהפרק בשל חוק הריכוזיות,שאין מן הנמנע שתשתנה בעתיד בחסות שר התקשורת הנוכחי, או שתמצא הדרך להקמת ערוץ ברודקאסט נוסף. לנתניהו יש כוונה ברורה ללכת בכל הכוח סביב נושא התקשורת האלקטרונית במטרה להחליש התנגדות לשלטונו ולחזק תומכים, מקורבים ונאמנים. בפני מקורביו הודה כי לאחר שטיפל בעיתונות הכתובה, הגיע הזמן לטפל בטלוויזיה.

שר התקשורת החדש אמנם התמיד בסירובו העיקש להעניק ראיונות לתקשורת, אולם היה מודע היטב לקסם האישי שהוא מהלך על שומעיו ולהצלחת נסיונותיו לשנות את דעתם של מתנגדיו. הוא הזמין אליו ללשכתו מנהלים, עיתונאים ובעלים של ערוצי טלוויזיה וגופי תקשורת אחרים, ופרס בפניהם את משנתו במשך שעות ארוכות. היו שהוקסמו ממתק שפתיו ויצאו מהפגישות בדעה שונה עליו והיו כאלה שסירבו להתרשם. כלפי התוכנית "אולפן שישי" הביע לא אחת שאט נפש בנוגע לביקורת שהובטחה בו שם, וקרא את פרשניה לשיחה. בפגישה עם הזכיינית "קשת" בספטמבר 2016 קבל על היחס של התקשורת אליו, וטען כי התקשורת מנותקת מהעם, שנמצא רובו ככולו בימין הפוליטי, וכי היא לא משדרת על אותו גל, בתחקירים ובפרשנויות ואפילו בתוכניות הסאטירה. הציבור מאס בכם, אמר. באותה פגישה ניסה להשפיע על אילנה דיין להציג את דמותו באור חיובי. הוא ידע שהיא מתכננת לפרסם עליו בקרוב תחקיר ביקורתי. "למה את לא עושה תחקיר כמה מעריכים אותי בחו"ל?", תהה, ספק הציע. דיין לא התרשמה מההצעה, והוסיפה לתקוף את נתניהו בהזדמנויות נוספות. החלטה זו תחזור אליה בהמשך כבומרנג מנתניהו תאב הנקם.

 

פרק 9 – כאן נסתיימו שידורינו

עם הגיעו למשרד התקשורת, סילק נתניהו את מנכ"ל המשרד ומינה במקומו את מי שהיה ראש לשכתו, שלמה פילבר. התנהלות זו של מינוי מקורבים ונאמנים וסילוק אנשים שנחשדו בחוסר נאמנות לו ולרעייתו, תאפיין את דרכו בהמשך דרכו הציבורית. בניגוד לבן גוריון ולפרס, שטיפחו כשרונות צעירים לצידם, דואג נתניהו לסלק מדרכו אנשים שהוא רואה כמתחרים וכאלה שאינם נאמנים לו ולמשפחתו. משה כחלון וגדעון סער היו שם, ונכוו. גלעד ארדן גם הרגיש נבגד ומושפל, ונדחק הצידה. במרץ 2014, לאחר בחינות חוזרות ונשנות והצעות לרפורמה, הציעה וועדת לנדס, אותה מינה שר התקשורת דאז גלעד ארדן, לפרק את רשות השידור ולהקים גוף שידור ציבורי חדש, שייקרא לימים תאגיד השידור "כאן". המהלך הגיע לאחר אינספור כשלים ברשות השידור ובעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה באשר לליקויים בניהול ולמעורבות פוליטית בהליכי מינויים ברשות ואף בתכנים. המגישה גאולה אבן ידעה על מה מדובר. בראיון ל"ידיעות אחרונות" סיפרה שסומנה כמטרה לחיסול, והוסיפה "אני יודעת מי סימן את המטרה. ואני יודעת מה נעשה כדי להשיג את המטרה הזו, כדי שאני לא אשדר." גאולה אבן היא כמובן לא היחידה ברשות השידור שקיבלה הנחיות מלמעלה: כגוף ציבורי השייך למדינה, סבלה רשות השידור לאורך השנים מלא מעט התערבויות בוטות בתכנים, בהנהלה ובהליכי המינויים. בנוסף לכך, הציג הערוץ הראשון רמה נמוכה יחסית של שידור והתנהלותו התקציבית האומללה הביאה לבזבוז כספים רב, מה שהביא את ההכרעה והוביל את הכנסת לדון בנושא ולאשר את המהלך ב-29.7.14, במהלך מבצע צוק איתן. ראש הממשלה, שראשו היה טרוד בנעשה בעזה, הצטער לימים על כך שלא היה לו פנאי לעסוק בלחצים פוליטיים שימנעו את העברת החוק בקריאה שלישית.

עם הקמת תאגיד השידור, שינסו מנהליו החדשים מותניים והחלו בהליכים נמרצים להקמת אולפנים, גיוס עובדים והתנהלות לוגיסטית, מנהלתית והפקתית, וגם השיקו דף פייסבוק עם תכני וידאו מקוריים. אנשי תוכן מכל גווני האוכלוסייה הוחתמו בתאגיד החדש, מחרדים וערבים ועד ימניים ואנשי ברנז'ה. הערוץ החדש נראה מבטיח. אולם גם עם הפלורליזם, היצירתיות והתלהבות העובדים בתהליך הקמתו, בצמרת המדינה נחשב התאגיד החדש למזוהה עם השמאל.

זה התחיל עם ההנהלה: לתפקיד המנכ"ל מונה אלדד קובלנץ, וגיל עומר נכנס לתפקיד היו"ר. שניהם אנשים מוכשרים וראויים, אולם בעוונותיהם גם יוצאי גל"צ, ועומר גם עבד פעם ב"ידיעות אחרונות", שני גופי התקשורת שנתניהו מתעב ומחשיד בשמאלנות. כפועל יוצא, הסיק נתניהו כי גם קובלנץ וגם עומר הם שמאלנים שמתכננים לעשות לו חיים קשים. הליך המינויים בתאגיד נמשך עם עורך "ידיעות" לשעבר, שילה דב בר שמונה ליועץ לתאגיד, ועיתונאים דוגמת כתב "כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי. הלוחשים על אוזנו של רה"מ מנו בזה אחר זה את מקומות העבודה הקודמים שלהם, ונתניהו נתקף דאגה. הוא דאג לשלוח רשימה של עיתונאים שהשלטון חפץ ביקרם, אולם קובלנץ דחה אותם בנימוק שאינם מתאימים. צעד זה העלה את חמתו של נתניהו, שפעל לילות כימים כדי לחסל את התאגיד החדש ולמנוע את עלייתו לאוויר. צעדים אלה עוררו הד תקשורתי נרחב וביקורת מצד חברי האופוזיציה. שרת התרבות מירי רגב הביעה טרוניה: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?" התחושה שהשליטה על הערוץ הציבורי החדש חומקת לנתניהו מבין האצבעות הדירה שינה מעיניו, והוא החליט לחזור לרעיון רשות השידור. "נשקם את רשות השידור", הודיע מעל בימת הכנסת בשבוע שעבר.

 בסרטון: התגובות לסערת התאגיד

האובססיה שלו בנושא התאגיד גררה אחריו שרים בממשלתו, שמיהרו לתמוך בו. יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן מיהר לצוץ תחת כל עץ רענן ולהכריז כי התאגיד יעלה יותר מרשות השידור (מה שאינו נכון) וכי הוא יחסוך לקופת המדינה 2 מיליארד ש"ח אם יבוטל התאגיד. החישוב התמוה עמד בסתירה לחישובי האוצר, ושר האוצר כחלון דחה לעת עתה את הדיון על גורל התאגיד בנימוק שזוהי החלטה עם משמעות תקציבית גבוהה. אולם העניין הכלכלי הוא משני: ביבי נתניהו חושש שיקום ערוץ שיעביר עליו ביקורת, והוא שלח את את ביטן להילחם למענו. חבר הכנסת, שנכנס לכנסת בקושי עם 6,213 קולות בפריימריז במחוז השפלה, מנסה לצבור קולות במרכז הליכוד ולצאת נגד "התקשורת השמאלנית" כדי להיבר בשנית. כמוהו, גם מירי רגב ואורן חזן מבינים כי התקפה על התקשורת ושימוש בתואר "שמאלנים" גורמים לריב אחים, שמתבטא בפריימריז לטובתם. ההסתה נגד עיתונאים עבדה, וברשתות החברתיות החל גל של נאצות ושמחה לאיד על מפלתה של התקשורת. מילים כמו "דמוקרטיה" ו"חופש ביטוי" הפכו למילות גנאי, והכינוי "שמאלני" הפך שם נרדף לבוגד וטרוריסט. ביטן הצהיר שהוא בטוח שהערוץ הולך להיות שמאלני כיוון שבדק את חשבונות הטוויטר והפייסבוק של העיתונאים שאמורים לעבוד בו: "הם מינו ראש דסק כלכלי, את אמסטרדם, משהו כזה. הוא הוציא ציוץ בזוי נגד ראש הממשלה." דוד ביטן לא מכיר את שאול אמסטרדמסקי ולא יודע להיכנס לפייסבוק, כפי שגם הודה. הוא הסתמך על פוסטים שעלו לפני חודשים רבים, ובהם – שומו שמיים – ביקורת נגד מדיניות ממשלתית. ביטן ורגב עוררו תרעומת על דבריהם הבוטים, ומשכו את תשומת הלב מנתניהו, מפעיל הלהקה, שנשם לרווחה. אחרי שינצל את התגייסותם, ישכח מהם כפי שעשה לקודמיהם. אבל כעת הוא כבר לא צריך אותם – יש לו את הכוח לתקוף בעצמו.

אחרי ששמו של אמסטרדמסקי הוכפש, הגיע תורה של אילנה דיין. בספטמבר השנה סירבה להצעתו של נתניהו לערוך תחקיר אוהד על הצלחתו מעבר לים, ובאוקטובר התייחסה לכך בהפגנה בנושא התאגיד. "התפניתי מהכנת התחקיר על ההצלחות של נתניהו בעולם," התלוצצה, ופנתה להצהרות כי אין להיכנע לניסיונות לכופף את התקשורת. בנובמבר הגיעה הנקמה: השבוע חזרה תוכנית התחקירים "עובדה" בעונה חדשה, והציגה תחקיר על התנהלותם הדורסנית של בני הזוג נתניהו. במקום לענות לשאלות שהופנו ללשכת רה"מ, בחר בנימין נתניהו, דרך ראש מערך ההסברה רן ברץ, להשמיץ את אילנה דיין במפגן מעורר חלחלה של אינפנטיליות, נרקיסיזם ואלימות, שמעמיד בספק את כשירותו הנפשית. באופוזיציה גינו ובקואליציה היו שהביעו שאט נפש בעילום שם, וכאלה, כמו השרה מירי רגב וח"כ מיקי זוהר, שהודיעו שהגיע הזמן להחזיר לתקשורת כגמולה. בתקשורת עצמה הגיבו בעיקר בזעזוע, כמו רינה מצליח, אבל גם בדברי תוכחה על דיין, כמו אראל סג"ל. נדמה שנחצה קו אדום אפילו בסטנדרטים אליהם הרגיל רה"מ את התקשורת עד עתה.

 

אפילוג

כך הפך בנימין נתניהו במהלך השנים מכוכב תקשורתי והסברתי למנהיג המשתדל להלך בין הטיפות, וסיים כפוליטיקאי משופשף היודע לשלוח זרועות ולקחת, בכוח. ההתקפות התקשורתיות שעבר רק הגבירו את המוטיבציה שלו להכשיל את מבקריו, לטפח נאמנים ולהתנכר לאנשים שמסרבים לציית לו או להעביר עליו ביקורת. אם זה לא היה ברור, השנה היא 2016 ואנחנו חיים בישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אבל לא לעולם חוסן. מקארתיזם כמו זה שמנהל ראש הממשלה ושר התקשורת טרם ידעה ישראל, וזוהי רק ההתחלה. את ההתנהלות הדורסנית שלו מתכוון בנימין נתניהו לתעל בהמשך לטובת הגשמת חלומו: השתלטות כוללת על שוק התקשורת הישראלי, לטובתו שלו. בימים אלה עדיין נשמעת ביקורת כלפי מהלכיו, אולם אלה רק צעקות של חיה פצועה שננשכה ונסוגה מספר צעדים אחורנית, מתבוססת בדמה. גם היא יודעת שסופה קרוב.

 

ערן רוסק
למד קולנוע וטלוויזיה, אבל מעדיף טלוויזיה על קולנוע. ביים מערכונים לאינטרנט ופשט לכולם את הרגל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק