vlues

בלוז להייפ הגדול

ההקרנה המחודשת של 'בלוז לחופש הגדול' ששטפה את הסינמטקים מתחילת חודש נובמבר חייבת להתכתב מעט עם העצרת לרצח רבין שנכפתה על הכיכר במוצאי השבת הראשונה של החודש. העצרת אמורה הייתה להתבטל  – מחוסר תקציב שהוא למעשה חוסר עניין של הציבור – אך הבהלה מאותו ביטול ו"מה לא יהיה?" גררו את השמאל הציוני לכיכר כדי להיזכר באופן נעים ומרגיע – עד כמה שאפרת גוש נעימה ומרגיעה – כמה היה נעים להיזכר פעם ברצח מתועב, כמה היה נעים לדבר על הסתה ועל דמוקרטיה.

גם בלוז לחופש הגדול עושה נעים. אני לא יודע אם הוא עשה נעים כשהוא יצא בשנות השמונים כי לא צפיתי בו אז, אבל כנראה שהוא לא היה ולא נשאר סרט באמת מטלטל. רבות דובר על הבחירה לגייס את ארל'ה ולא ללכת עד הסוף עם הרעיון הסרבני וכבר נאמר שזו גישה אנכרוניסטית שמבקשת לכפות על הסרט את האידיאולוגיה של ההיום, אבל כנראה שסרט אנכרוניסטי מקבל תגובות כאלו כי לפעמים נהוג לשכוח שמדובר בסרט שנעשה באמצע שנות השמונים על תחילת שנות השבעים. היוצרים שלו מלכתחילה כפו עליו אידיאולוגיה מסוימת, של פוסט מלחמת כיפור, פוסט מלחמת לבנון, פוסט המהפך 77. מרגו אפילו מצליח ביוני 70 לצטט את ה"לא נחמדים" של גולדה מאפריל 71, כאילו שיש משהו בינו לבין הפנתרים השחורים.

וזה בסדר לעשות סרטים עם אמירה אידיאולוגית ברורה, זה בסדר לטפל מאוחר בתופעות מוקדמות באמצעות סרטים תקופתיים אבל מה שמציק בבלוז לחופש הגדול זה שהוא כל כך מודע לעצמו. בסרט שהשפה הקולנועית שלו מבריקה (המעבר הנהדר בצורת ארכיון שקט שמתאר את הלוויתו של צוויליך הוא רגע של מופת בקולנוע הישראלי), שפת הדמויות לא מתקרבת להיות אותנטית בשביל שפה של צעירים ששואלים שאלות על העולם, הם יודעים את התשובות מהר מידי, אפילו כשהם עושים את הטעויות ונכנעים לתרבות הישראלית שכופה עליהם את הגיוס לקרבי באמצעות החיברות והגבריות, הם עושים את זה בצורה מלאכותית מידי. רבות דובר על הגיוס הלא מוסבר של ארל'ה אבל גם מוסי עובר בין לילה מהפך ורץ לשוחות הקרב (אחרי שעשה כל כך הרבה מאמצים לחמוק מהקרביות) רק בגלל שעשו לו פרצוף במסיבת הסיום.

אבל מה שבאמת ארכאי 'בבלוז לחופש הגדול' והיה אמור להנחית עליו ביקורת אמיתית מהרגע הראשון זה היחס שהסרט מעניק למזרחים ולנשים. מזרחים מיוצגים כמובן רק בתור לקב"ן בתור משתמטים אבל לא כאלו מצפוניים כמו ארל'ה או פרקטיים כמו מוסי אלא סתם עצלנים מסטולים ארכי פרחים. הנשים שדווקא מופיעות לא מעט בסרט נמצאות כדי שאפשר יהיה להשכיב אותן עם כנפי הצניחה (ואחרי שצוויליך מת אז צריך למהר ולשכב עם מוסי לפני שהוא הולך לצבא וגם מת) או לזכות מהן לחמלה וטיפול (נעמי שמנגבת לארל'ה את הדם בחדרו של מוסי).

ואני יודע, מותר לסרט להיות לא עדכני ומיותר לצפות ממנו שיצליח לקלוע לרוח הזמן הנוכחית בכל הקשור לטיפול שלו בנושאים הללו. ואז מה אם כל מה שהוא עושה זה בסך הכל קצת נעים למחנה שלא מוכן להביט רגע על עצמו לשאול את עצמו למה מה שכל כך נעים לו בעצם לא ממש נעים לאנשים אחרים?  נוסטלגיה היא דבר מיותר אך אחרי הכל מובן ואולי זו ביקורת לא הוגנת. אבל השאלה הנשאלת היא אם הסרט לא מחזיק את הרעיון שלשמו הוא נוצר לאורך שנים ומה שנשאר זה רק אותו נעים שהוא עושה, אז למה לחגוג את השלושים ליציאתו בצורה כזו? והתשובה יכולה להיות מגוונת אבל ממני לא מרפה המחשבה שאלמלא היוצרים וחלק ממשתתפיו הם אנשים מאוד חזקים בתעשייה המיינסטרימית הוא לא היה זוכה לכבוד שכזה שהיה מגיע לא פחות לסרט אחר שיצא באותה שנה ובאמת ניפץ מיתוסים של הישראליות בצורה שעד היום תהיה רלוונטית ומעניינת – אוונטי פופולו.

 

צילום תמונת כותרת: יוסי צבקר

תומר חרוב
בן 33, נתנייתי שגר בתל אביב. מאסטרנט בספרות עברית, נאבק במדרגות סוראסקי, כותב, עוסק בחינוך בלתי פורמאלי. משוטט להנאתו במגרשי הליגה הלאומית וחושב שזה רומנטי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק