p979965

בין הודו לאברבנל – שיחה עם יואב קליינמן

את יואב קליינמן הכרתי בסדנת יוגה בואראנסי שבהודו. התרשמתי מאוד מהצלם המקצועי שהקדיש את הימים האינטנסיביים של הסדנה לצילום של מורנו ולאחר ששוחחנו, הבנתי שבשביל יואב הצילום הוא לא רק מקצוע, הוא שליחות.
בעקבות חשבון הנפש שערכתי ביום כיפור, החלטתי לראיין את יואב, אדם שמקדיש את חייו לצדדים הפחות מוכרים של החברה הישראלית, ואפילו מציג פתרונות לחלק מהקונפליקטים שעולים מהסרטים אותם הוא מצלם ומביים.

yoav-face-final-200x214

ספר על תחילת דרכך המקצועית.
את דרכי כיוצר התחלתי בסרט "נקמת דם" שביימתי בתור סרט גמר במכללת ספיר בשנת 1997. הסרט עוסק בסכסוך משפחתי של חבר בדואי. במהלך הצילומים העזתי לנסות להשלים בין הצדדים, להניע מהלך של "סולחה" בעזרת שייחים וחברי כנסת, וכך נחשפתי למנהגים מאוד מיוחדים של החברה המאוד מסורתית והמאוד סגורה הזו. "נקמת דם" מצא את דרכו לערוץ נשיונל ג'אוגרפיק והקרנתו עוררה עניין, מה שנתן לי דחיפה רצינית לעולם הקולנוע התיעודי.
במקביל לבימוי הסרט התפתחתי גם בתחום הצילום ויצא לי לצלם מספר סרטי תעודה, המפורסם מבניהם הוא "18 קילו של אהבה", שהיה בין חמישה עשר המועמדים לפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי בשנת 2005.

את רוב הסרטים שאתה מביים אתה גם מצלם, האם זו בחירה אמנותית או תקציבית?

השילוב בין הבימוי לצילום יוצר אינטימיות חזקה עם גיבורי הסרט – אלמנט שהוא כמובן יתרון גדול בכל הקשור לסרטי תעודה, שם חשוב לאפשר לגיבורים להיפתח למצלמה ולהרגיש נוח עם הצוות. כאשר מדובר באיש אחד, זה הרבה יותר קל.
לעשות סרט תיעודי זה מסע ארוך מאוד ומלא באי וודאות, בו יוצאים לדרך ארוכה ומרגשת בלי לדעת איך העלילה תתפתח, וברוב המקרים גם בלי לדעת האם הסרט יימכר. כמובן שהעובדה שאני מצלם את הסרטים באופן עצמאי לגמרי היא גם יתרון, מכיוון שאני מסוגל להתחיל לצלם, בלי לחכות לתקציבים, אישורים וכו'.
בשנים האחרונות התחלתי לעבוד גם בשוק הפרטי בסרטי תדמית, הסברה, תיעוד, מוזיקה ועוד, ובאיזה שהוא אופן זה שאני פועל בשוק הפרטי תומך ביכולת שלי לצאת להרפתקאה כלכלית כמו הפקת סרט תעודי, לגשת ליצירה התיעודית משוחרר יחסית מלחצים כלכליים, וליהנות מהתהליך, ליהנות מהדרך.

הקולנוע שאתה בוחר לביים ולצלם נוגע באנשים מאוד מיוחדים, בין אם בחולים כמו ב-"18 קילו של אהבה", פגועי נפש כמו ב-"המחלקה הפתוחה", ו-"הדולפין", לוקים בתסמונת דאון ב-"אח שלי גיבור", ודמויות משולי החברה כמו ב-"נאף" וב-"נקמת דם". מה מושך אותך לתעד את הסיפורים הלא שגרתיים הללו? אתה מוצא שהם עוזרים להוציא משהו מיוחד ממך?

אני לא ממש יודע להסביר את זה, אבל רוב רובם של הסיפורים שיצא לי לתעד פשוט הגיעו לפתחי, ובאמת מדובר בסיפורים על אנשים המתמודדים עם מחלה, קושי או נמצאים בשולי החברה. אני חש בר מזל על כך שיצא לי לפגוש את האנשים המיוחדים האלה.
סיפורי הגיבורים שחיי הצטלבו בחייהם נגעו ועדיין נוגעים בי בצורה מאוד עמוקה. באיזה שהוא אופן תמיד מדובר באנשים שחיים בסוג של קצה, ובאופן טבעי מתוך החיבור הזה נוצר רצון חזק לעזור.
למרות שכבמאי תיעודי אני "אמור" לשמור על ריחוק מסוים מהגיבורים שלי, אף פעם זה לא קרה. בסופו של דבר הנוכחות של המצלמה והשאלות שנשאלות בראיונות כמו מביאים איזו מודעות חדשה,  ובדיעבד אני יכול לראות שהם חוללו מפנה בחייהם של כל הגיבורים של הסרטים שהייתי מעורב בהם. באופן דומה, גם בחיי הם חוללו ועדיין מחוללים שינויים. דווקא זה שהאנשים שאני פוגש בסרטים שונים לגמרי מהסביבה הקרובה שלי, כמו מרחיב אותי, כאילו אני מטייל בארץ זרה עם חוקים אחרים לגמרי, ולפעמים אני מגיע למקומות כאלה בצורה פיזית, כמו שקרה בצילומי "אח שלי גיבור", סרטו של יונתן ניר העוסק בקבוצת לוקים בתסמונת דאון שיצאו לטרק בהודו בליווי האחים שלהם.
עם זאת אני חייב להודות שלעורר שינוי או לחולל מפנה בחיים של מישהו, זו לא המוטיבציה העיקרית שלי, קטונתי…

הרבה סרטים מציגים רק בעיות ואני חושב שאתה מנסה לתת גם פתרונות. אתה רואה בקולנוע התיעודי כלי שיכול לעזור לאנשים? יש לך דוגמאות למקרים בהם הצלחת לעזור באמצעות הסרטים?

כיוצר, אני לרוב לא מנסה למצוא פתרונות ישירים לחייהם של הגיבורים. לרוב אני גם לא יכול לעזור בצורה ישירה. עצם הנוכחות של אדם ששואל שאלות ושל מצלמה שמתעדת כל הזמן, יוצרת תהליך התבוננות עמוק בחיים וזה כשלעצמו מעורר שינוי אצל אנשים רבים. גם ההכרה והחשיפה שהגיבורים (שכאמור נמצאים פעמים רבות בשולי החברה) זוכים לה בעקבות הסרטים יוצרת שינוי גדול בחייהם וכמובן בחיי קרוביהם ואצל אנשים שמזדהים איתם.
בסרט "נאף – ילד רחוב", אותו ביימתי עם משה אלפי, עקבנו במשך שנתיים אחר נער חרדי לשעבר, שהוריו זרקו אותו מביתם. נראה שנאף, שהיה נער מבריק, נמצא במסלול המהיר להפוך לפושע ואכן במהלך הצילומים הוא הסתבך בלא מעט דברים. הסרט זכה לחשיפה גדולה מאוד ואף הוקרן בוועדה לשלום הילד בכנסת. היום נאף מסיים תואר שני בסוציולוגיה במסלול מצטיינים והוא נשוי ואב לילדה. אני בטוח שהחשיפה וההתענינות בסיפורו גרמו לשינוי החיובי הזה.

עוד דוגמה היא מהסרט "מחלקה פתוחה", סרטי האחרון, אותו ביימתי בשיתוף עם עידו גלס, אשר עוקב אחר שלושה פגועי נפש מהמחלקה הפתוחה באברבנאל.
אשפוזו של אבנר (אחד מהגיבורים) לפני 32 שנה, נשמר בסוד אפילו מבני משפחתו הקרובים, ובמשך זמן רב הוא לא זכה לביקורים של אדם חוץ מאמו. כאשר היא נפטרה, גיסו גילה את דבר קיומו בעקבות חיטוט במסמכים משפחתיים, וברבות הזמן גם הפך לאפוטרופוס שלו. למרות המהלך המרגש, אחותו ושאר קרוביו שמרו על קשר, אך בצורה מרוחקת.
בעקבות הסרט הקשר התהדק ולראשונה סיפרו לאחייניו שיש להם דוד שמאושפז באברבנאל. להקרנת הבכורה הגיעה אחותו של אבנר והיה איחוד מאוד מרגש.
אז אולי אני לא מוצא ולא מחפש פתרונות לגיבורי הסרטים, אבל עצם ההשתפות שלהם בתהליך העשיה וכמובן הסרט עצמו, גורמים לשינוי אצלם.

כפי שכתבתי קודם, אנחנו מכירים דרך היוגה, שממלאת חלק משמעותי בחיינו. אתה מרגיש שיש ליוגה השפעה על היצירה שלך?

בהחלט, למרות שקשה לנסח את זה במילים.
אנסה בכל זאת – תרגול היוגה גורם לי להיות מאוד חד ועירני, ותמיד לעקוב אחר הסיטואציה והאירועים שמתרחשים מול העדשה. צילום סרט דוקומנטרי דומה מאוד ליצירת מוזיקה מאולתרת: אתה לא יודע מה הדבר הבא שיקרה. כשאני מצלם ומביים אני פשוט מתפוגג לתוך הסיטואציה, בלי לחשוב על איך לעשות את זה הכי טוב או הכי נכון. פשוט להתרוקן מהסיפור שלי ולהקשיב באמת למה שקורה. זה מוביל אותי לחוש אמפתיה עמוקה כלפי מי שנמצא איתי, ממש כאילו כל ישותי קשובה לו.
אי אפשר באמת להסביר את זה, אז אעצור כאן.

לעוד עבודות, כנסו לאתר הרשמי של יואב.

רועי ברגר
רועי ברגר הוא אזרח, מורה ליוגה, במאי, תסריטאי, כותב, שחקן, בן, חבר ואח. בזמן שהוא כותב שורות אלו הוא מתלבט מה יעביר את המסר בצורה הכי טובה וממליץ פשוט לקחת כמה נשימות והכול יסתדר.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק