24

אמני הפיתוי משדרות רוטשילד – שיחה עם ענת וובנובוי על סרטה 'פיתוי בע"מ'

לקוראים הגברים (לכל הפחות) בטח יצא  להיתקל בפרסומות באינטרנט שמזמינות לקורסים לאמנות הפיתוי,  הרוב מתעלמים אך מסתבר שיש קהילה לא קטנה של גברים שמשתתפים בקורסים האלו ומבקשים לפצח את ה"שיטה" להצלחה עם נשים. היום (חמישי ב13:00 בסינמטק)  יוקרן בפסטיבל חיפה  'פיתוי בע"מ' של הבימאית ענת וובנובוי שליוותה כמה מהקורסים האלו במשך חמש שנים. הסרט מביא את סיפורם של שלושה מדריכים ושני חניכים בקורס וחושף את העולם הדיסקרטי שמתנהל ומפעיל קבוצות של גברים שמתסובבים בשדרות רוטשילד ומנסים להשיג כמה שיותר טלפונים של נשים כחלק מתרגיל בקורס.

"שמעתי על זה מידיד באופן אקראי," מספרת וובנובוי. " לפני שהתחלתי את הסרט לא היה לי מושג שדבר כזה קיים וכששמעתי שיש קורס להצלחה בתחום הרומנטי זה נראה לי משונה ולא מובן. תפסתי את כל התחום הרומנטי באופן ספונטני ורגשי שבנוי על כימיה שאי אפשר להסביר אותה וזה שפתאום הייתה פה ממש קבוצה גדולה של אנשים שהצליחו מה שנקרא "לפצח את השיטה" ולמצוא כללים רציונליים לדבר הזה שאנו תופסים כלא רציונלי. העבודה על הסרט התחילה מתרגיל על גבריות שקיבלתי לעשות בזמן התואר השני בקורס של מיכל אביעד, יצרתי קשר עם אחד המורים. הגעתי לאיזו הרצאה מאוד מיוחדת ומשונה וכשהבאתי את החומר לכיתה כולם נורא הסתקרנו והיה ברור לי שיש פה נושא נורא חם ומעניין שצריך לחקור אותו לעומק וככה התחיל הסרט."

והם "פיצחו את השיטה" לדעתך?

לא חושבת שאפשר לפצח את השיטה אבל כן הם הצליחו לפצח כמה קודים להצלחה מסוימת בתחום הדייטים או ההיכרויות, הם הצליחו לבודד את המשתנים וללמד אותם.

אמרת שהסרט החל מעבודה בנושא גבריות, אחד המדריכים שם מדבר על מודל מסוים של גבריות שאמור להגיע להצלחה עם נשים.

" סטס מדבר על ארכיטיפים גבריים, על אילו סוגי גבר אפשר וצריך לשאוף להיות. הוא בונה ארכיטיפ אחד, "המאהב" שזה חלק מארכיטיפים שונים שהרעיון שלהם זה להציב באמת מודל של גבריות מסוימת שמחולקת לקבוצות שונות ולהציג את זה לתלמידים בתור אחד המודלים שאליהם הם צריכים לשאוף. המון ממה שמלמדים זה להיות גברים ויש חזרה לארכיטיפים מאוד קלאסיים של גבריות שבנויה על דומינטיות, עצמה, יזמות."

ואכן באחת הסצנות המרכזיות של הסרט אחד המדריכים מדרבן את התלמיד שלו להתעמת איתו ולהתגושש איתו בסוג של סצנת קרב במרכז מסחרי בו הם נפגשים.

"זו סצנה מאוד חזקה בסרט, זה נעשה מאוד במודע, הם עושים פייט קלאב כזה שאומר "בואו נעזוב את החיים המודרנים של הגבריות המועדונת והנימוסים" וחוזרים למכות, גבר צריך לדעת לתת מכות."

הקול שלך לא מופיע בסרט ואין עימות שלך עם הדמויות, אין הבעת עמדה ישירה לגבי הנושא.

"קודם כל אחד האתגרים המרכזיים בתור אישה בימאית שבאה לדבר הזה הוא לקבל את הגישה, זה היה מוזר לשבת בחדר עם מאתיים גברים שבאו לשמוע הרצאה בנושא פיתוי. היה לי חשוב לעשות את הסרט אובייקטיבי, אמנם עם ביקורת אבל בלי להכתיב את נקודת המבט הספציפית שלי ולתת לדמויות לדבר בעד עצמן ולאפשר לצופים לגבש נקודת מבט על הדבר הזה ולא להכתיב אותה מראש עם קריינות או משהו כזה. זה נכון שאני לא מעמתת את הדמויות בסרט עם השקפת העולם והתפיסות המוסריות שלי, אני לא יודעת מה עימות כזה היה נותן. יש משהו יותר חזק בלהביא את הדמויות והחיים שלהן ושהצופה ישפוט."

ובכל זאת, מה הדעה שלך על הנושא מחוץ לסרט? על האנשים שמגיעים לשם והמניעים שלהם?

"אני הרגשתי שאנשים מגיעים לשם מתוך מצוקה אמיתית, אדם שהגיע לגיל מבוגר יחסית והוא מרגיש שמשהו בחיים שלו מאוד לא מתפקד. פגשתי הרבה אנשים שבילו חלק גדול מחייהם בגיל ההתבגרות וגם אחריו מול מחשבים, משחקי מחשב או עבודה, ופתאום מגיעים לגיל מסוים שמרגישים את הבעיה בצורה אקוטית. מגיעים לקורסים האלה כל מיני אנשים, חלקם מתוך מצוקה, חלקם כי הם רוצים לשכלל את הטכניקות שלהם, חלקם מרגישים שיש איזה עולם של חיי לילה שהם לא חלק ממנו והם היו רוצים לגלות. אותי יותר עניינו האנשים שמגיעים ממצוקה וזה הופך לסוג של קבוצת תמיכה למרות שזה לא מקום שממש יודע להכיל אותך אלא דוחף אותך לפעולה וגם שופט את זה באופן מאוד פרקטי על ידי מספרים והצלחות."

בסרט אפשר לראות שזה ממשיך גם אחרי שהטיפול מצליח, שהמדריך שולח את החניך להשיג מספרי טלפון גם אחרי שיש לו חברה והוא בכלל לא בעניין.

"יש משהו בתחום הזה שמכוון אותם לשם, מלמדים לצאת עוד ולהשיג עוד. לכאורה הקורס מפרסם שהוא יתן לך את השיטה ואתה תחליט מה לעשות איתה, אתה רוצה להתחתן? אתה תתחתן. אתה רוצה סטוצים? אתה תשיג סטוצים. מה שקורה בפועל זה שהקורס מכווין אותך להניע לפעולה ומעודד סגנון חיים של יציאה וגישה כזו ומחשבה כזו. אנשים שנכנסים לדבר הזה ונהיים מומחים, קשה להם להיכנס לקשר כי הם ממשיכים לצאת ולרדוף עוד בנות. ברגע שאתה נהיה אמן פיתוי אתה עולה לאוטובוס והמחשבה שלך היא עם מי אני יכול להתחיל? זה מכניס אותך למוד של עוד ועוד ועוד ולא נותן לך לעצור."

זה בולט מאוד בסרט, יש המון שוטים של פרסומות שמעלות אל פני השטח את התחושה הזו של חוסר המיצוי.

בהחלט. מעבר לסקרנות של הקורסים, הסיבה שהנושא עניין אותי לתקופה ארוכה היא שהרגשתי שאין פה תופעה מיוחדת ומוזרה. יש קבוצה מסוגרת עם שפה משלה וחצי מחתרתית אבל יותר מזה, הרגשתי שיש תפיסה בקורסים האלה שמשקפת משהו הרבה יותר רחב על החברה שלנו. בגלל זה הכנסנו את הפרסומות, החבר'ה האלה לא המציאו שום דבר. דונט הייט דה פלייר היייט דה גיים, זה עניין שהחברה שלנו המציאה שגבר צריך להצליח עם כמה שיותר בנות ובזה נמדדת ההצלחה שלו, זה נמצא אצל כולנו בראש איפשהו והם, כמו כל קורס לשיפור עצמי, הם לקחו את מה שהפרטים בחברה שואפים אליו והם נותנים את הסולם כדי להגיע אליו."

בולט בסרט השימוש במרחב הציבורי במסגרת הקורסים ועולה השאלה לגבי הטרדה, כשהתפיסה לגביה על ידי המדריך היא כמשהו שגבר בכלל לא אמור לחשוב עליו.

"קרה משהו מעניין עם הקורסים האלה. כשהתחלתי את שלב התחקיר, באחד הפורומים של החברה נכנסה בלוגרית פמינסטית וקראה פוסט מאוד בעייתי על גבול האונס אם לא אונס ממש ומה שעוד יותר זעזע זה שהתגובות לפוסט היו מאוד חיוביות ואז הנושא עלה לכותרות והתחילה מחאה פמינסטית שפוצצה הרצאה שלהם. בהתחלה התגובה הייתה תגובת נגד על פמינסטיות ממורמרות שלא מבינות וכן הלאה וסטס בתקופה הזו הוציא סרטונים כתגובת נגד אבל עם הזמן אני ראיתי והרגשתי שהנושא של פגיעה בנשים חילחל והמדריכים התחילו להתייחס לזה בצורה אחרת וניקו את השפה שהם דיברו בה והחלו לשים לב שהם לא מחנכים להטרדות מיניות. סטס עשה ממש תהליך של "חזרה בתשובה", התנצל ושינה את שם החברה ואמר שהוא מתחיל ללמד שיטה חדשה. מה שקורה בתופעה הזו, היא בגלל שיש פה חברה שמעודדת גברים להצלחה, הנשים לא נמצאות בסיפור הזה. מנקודת מבט הזו זה מאוד קל להגיע לפגיעה כשלא רואים את הבנאדם אחר."

זה בולט גם באופן שבו הם ממספרים את ההצלחות, האישה היא רק פונקציה של כן או לא, נתנה מספר או לא.

"הרעיון הוא כמו בטיפול בפחדים, נניח שיש לך פחד מעכבישים אז בהתחלה רק תראה עכביש ואז תראה אותו מקרוב ואז תחזיק אותו ביד וככה הפחד שלך נעלם, הם עושים אותו דבר. יש גברים עם פחד נורא גדול לדבר עם אישה אז מבחינתם כמה שתעשה את זה יותר מהר אז לגשת לבחורה כבר לא יהיה לך מפחיד ולהגיד לה משהו מסוים לא יהיה מפחיד וכן הלאה…"

אם כבר טיפול, אז עולה השאלה האם זו באמת השיטה הנכונה? למשל הדמות של צחי, האם הוא היה צריך את השיטה הזו או שבעצם הדברים שיותר הטרידו אותו היו מעבר למחסום הזה וטיפול אחר היה עוזר לו לא פחות?

"יש לי חברה מאוד טובה שהיא פסיכולוגית קלינית שראתה את הסרט ומיד אמרה לי איזה הפרעה יש לכל אחד ואיזה טיפול כל אחד היה צריך. אפשר היה לטפל בגברים האלה בצורה אחרת וקטונתי להגיד איך ובמה, אבל אני חושבת שראיתי את הדבר הזה כמענה לאיזו מצוקה. צריך לזכור שבחור שמה שמטריד אותו זה חוסר היכולת שלו לדבר עם נשים  ויש משהו בדבר הזה שמפתה אנשים לבוא. לטפל בטראומת ילדות זה לא מושך, פה מבטיחים צלחה עם נשים וזה מאוד מושך. המדריכים  לרוב סבלו מאותה הפרעה, למדו את השיטה ועכשיו הם מלמדים אחרים. הם תופסים את עצמם כמי שמשפר את החיים של החניכים למרות שפורמלית אין להם הכשרה לזה."

בואי נדבר קצת על תהליך העשייה, איך בעצם הסכימו להיפתח אלייך? זה נושא די דיסקרטי.

"זה מאוד מאוד דיסקרטי, היה קשה למצוא מי שיסכים להצטלם מבין החניכים. לחניכים היה קשה כי רוב האנשים שמגיעים לשם לא רוצים שידעו שהם היו שם, הסתובבתי הרבה והגעתי להמון הרצאות והצלחנו למצוא שתי דמויות של תלמידים שהן מעניינות. היה בזה משהו מוזר שבאמת אני נכנסת לדברים מאוד אינטימיים אבל הייתי כבר פרצוף מוכר של בחורה מוזרה שמגיעה להרצאות. פעם הגיע אמן פיתוי מאוד מוכר בשם רוס ג'פרי שבעצם פיתח את השיטה וקבענו שאגיע להרצאה ופתאום הוא התעלם מהמיילים שלי אז פשוט הגעתי להרצאה. איחרתי ואז הוא קולט אותי נכנסת ומתחיל לצרוח שאני אעוף מפה ושהוא לא רוצה שאהיה פה. הוא בדיוק שמע על המחאה הפמינסטית והוא חשב שאני באה לעשות איזו פרובוקציה וזה היה בשלב שהמון אנשים כבר הכירו אותי אז אנשים התחילו להרגיע אותו ואמרו לו "אל תדאג היא משלנו."

והרגשת משלהם?

"כן ולא. ההזדהות היא משהו בעשייה דוקומנטרית שהוא מסובך לאין קץ ואני עדיין לא יודעת איך לעשות אותו נכון. מצד אחד הייתי חברה מאוד טובה שלהם ודיברנו המון מחוץ לצילומים ומצד שני אני לא חפה מביקורת ואני לא רוצה סרט שיהיה חף מביקורת וזה מקום מאוד קשה שאני עדיין לא יודעת איך עושים אותו נכון. זה היה עניין של לנסות ולנוע בין שני הקצוות של להתחבר לאנשים כאנשים ולכל בנאדם יש מה להתחבר וכמובן להציג אותם בצורה מכבדת שמבינה אותם ובאותו זמן להצליח לייצר אמירה ביקורתית ומודעת."

אחד הרגעים האלו נמצאים בכניסות לדייטים של ניקו המדריך, אפשר לראות שם איך כל הצ'ארם שלו נראה קצת פאטתי.

אני חושבת שהסצנה של הדייט השני שרואים בסרט היא מאוד מעניינת, באמצע הדייט הבחורה הבינה עד כמה הוא בתוך הדבר הזה של אמנות הפיתוי וברגע שהיא קולטת היא נורא נרתעת. ניקו הוא דמות מאוד מעניינת, הוא בתוך השיטה והוא הגילום של אמן פיתוי שחי את החיים האלה ומצד שני הוא כן מחפש קשר רומנטי. אחרי שהיא נרתעת חשוב לו לעשות את המאמץ ולהצליח לתקשר איתה מעבר לפרסונה של אמן פיתוי, אבל הוא מאוד שקוע בשיטה הזו."

2b974eaa2a4f11e29c891231380e3119_7

ענת וובנובוי

ליווית את הדמויות במשך תקופה ארוכה אך לא מדובר בסרט ארוך מידי, ספרי על תהליך העריכה של החומרים.

מי שהציל לי את הצורה זה גדעון לנצמן שהוא העורך והתסריטאי של הסרט, הסיבה שלקח לי הרבה זמן להוציא אותו היא שהיו לי 150 שעות של חומר גלם עם המון דברים ונושאים שעלו והיה קשה לגבש את זה למשהו קוהרנטי, הסתבכתי עם זה מאוד וכשגדעון הצטרף לפרויקט זה מאוד עזר לי בתהליך לא פשוט, דוקו זה נורא קל לצלם וקשה לערוך ובמובן הזה גדעון עשה את העבודה הקשה.

איך מימנת את הסרט? הגשת הצעות לקרנות?

"הסרט נתמך בצורה מאוד חלקית על ידי הקרן החדשה לקולנוע, הוא כמעט עצמאי לחלוטין. הגשתי כל הזמן לכל הקרנות. הסרט לא קיבלת תמיכה ומן הסתם ההתייחסות לא הייתה מאוד טובה ולא היה כיף להרגיש את זה אבל זה חלק מהמקצוע, היום כשהסרט גמור אני שואלת את עצמי איך הצלחתי להמשיך והיו רגעים קשים אבל אני הרחוקה להיות היחידה שנאלצת להתמודד עם זה."

הועברה לאחרונה ביקורת רבה על התנהלות הקרנות, נטען שחלקן מתייחסות באופן משפיל ליוצרים ומתנהלות באופן שרירותי.

"רמת העבודה הבין אישית עם הקרן לקולנוע הייתה טובה, אני כן מרגישה שזה מקום שמכבד יוצרים ובסופו של דבר זה תקציב מוגבל עם הרבה יוצרים. ההתנהלות הייתה תומכת ומעודדת למרות שהייתה להם ביקורת מאוד גדולה על הסרט שלא קיבלתי והיה לי קשה לשמוע אבל היא נעשתה בצורה מכבדת. היו חוויות קשות עם קרנות אחרות אבל אני חייבת להגיד שאני לא כל כך מתעסקת בזה. כיוצרים זה לא התפקיד שלנו להתעסק בתקציבים, אנחנו צריכים ליצור ולהגיש ולנסות."

אז איך עשית את זה חמש שנים?

"עבדתי בעבודות אחרות ונכנסתי לחובות."

ואיך הייתה ההרגשה להתקבל לפסטיבל חיפה אחרי הדרך הארוכה הזו?

"מעבר לכך שזה פסטיבל שאני מאוד אוהבת יש את הכיף הזה להצליח אחרי הרבה סירובים ומשברים עם המחשבות ש"אני לא במקצוע הנכון ולמה לא הלכתי להייטק" וזה גורם לפקפוק עצמי מאוד גדול. הקבלה לפסטיבל החזירה לי את הביטחון. אני מאוד חושבת ומקווה שזה יהיה סרט של הקהל שאנשים ירצו לראות ולדבר עליו. אני חושבת שבחברה המודרנית שהפסיקה לשדך אנשים ולתת להם להכיר לבד לא כל כך עסקנו עד כה באיך עושים את זה  והיכולת לייצר אינטרקציות עם אנשים היא מאוד בסיסית בחיים שלנו נוגעת באופן מאוד ישיר באיך אנחנו תופסים את עצמנו."

מה לגבי פרויקטים נוספים?

"יש כבר סרט הבא שמתגלגל, זה כנראה יהיה משהו שיתעסק בנשים דתיות, זה הרקע שאני מגיעה ממנו ואני מרגישה שב'פיתוי בע"מ' נכנסתי לתחום שהיה מאוד זר לי ואני רוצה לחזור לעסוק בדברים שיותר קרובים לביוגרפיה שלי."

תומר חרוב
בן 33, נתנייתי שגר בתל אביב. מאסטרנט בספרות עברית, נאבק במדרגות סוראסקי, כותב, עוסק בחינוך בלתי פורמאלי. משוטט להנאתו במגרשי הליגה הלאומית וחושב שזה רומנטי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק