14302832_10154499943702733_1637486176_n

"זו זכות גדולה לצלם את הסרט הזה": שיחה עם רועי פרג', צלם הסרט פוטו פרג'

הסטודיו המיתולוגי לצילום "פוטו פרג'" סחף אחריו מדינה שלמה לצילומי דיוקנאות ושקיעות, והביא את בני המשפחה ליצירת סרט דוקומנטרי שעוסק בעליית האימפריה, ובנפילתה. וכשאתה הצלם של הסרט על פרג', הצילום מקבל משמעת אחרת.

עומדים להתחתן? כדאי שתזמינו צלם. לא, לא רק צלם מקצועי אלא גם חבר שבמקרה עוסק במקצוע. אחד כזה שלפני הכל תמיד רואה פריים טוב לנגד עיניו בתוך כל המציאות שמסביב. הזמנה של רועי פרג' לחתונה, יודעים החברים שלו, לעולם תסתיים במספר תמונות שיישלחו למסגור. ככה זה כשאתה אחיין של מייסד אימפריית צילום לאומית, והשם שלך הוא שם נרדף לצילום.

"בכל חתונה של חברים תמיד אני עם מצלמה," מאשר רועי פרג'. "אם זה עם טלפון או אם זה עם מצלמה שאני מביא. אני תמיד אוהב לצלם את הזוויות שלי. לכל החברים הכי טובים שלי תמיד יש תמונות שצילמתי."

חברים בני מזל, יש שיאמרו. וישנם אחרים, רבים מספור, שזוכרים איך היו מגיעים במיוחד לתל אביב, לוקחים אוטובוס לפינת הרחובות דיזנגוף-ארלוזורוב, ונכנסים ביראת קודש לחנות הצילום "פוטו פרג'" (חנות שקיימת עד היום), באותו בניין אייקוני – לשעבר קולנוע ארמון המלך דוד- והיו מבקשים להצטלם לאלבום חתונה או סתם לאיזה פורטרט של אור וצל, פרג'י עד העצם, כשמסביב תלויות תמונות ממוסגרות של ילדים מחויכים ושל שקיעות פוטוגניות. פרג' פרי, מייסד האימפריה, היה מעמיד מצלמה, מכוון צמצם, מחליף עדשה, והופ – מהיום להיום – הייתה לכם תמונה מוכנה ביד. ראשון בצבע, ראשון בפיתוח מיידי, פרג' הפך למותג. היום, שנים לאחר נפילת האימפריה המשפחתית והניתוק בין פרג' לאחיו, חוזר קובי פרג' לעשות כבוד למפעל חייו של הדוד, ומברר מה קרה שם בסוף, שהכל התפרק. אל קובי הצטרף למסע בן דודו רועי, שצילם את הסרט. צלם, שמצלם למעשה סרט דוקומנטרי על צלם אגדי ועל סגנון צילום שהשפיע על מדינה שלמה.

 

פריים מס' 1 – איך יוצרים מונולוג דרמטי?

 "זה היה מסע ארוך מאוד לשכנע את פרג' פרי להצטלם," אומר רועי. "ארבע שנים לקח לקובי לשכנע אותו להצטלם. למרות שהוא עזר לנו לכל אורך הדרך. אם זה בארכיונים, אם זה בשיחות. הוא אפילו אמר לנו פעם אחת שמבחינתו האחים חייבים להיות בסרט. כמה שזה כואב לשמוע את זה וכמה שזה מוזר לשמוע את זה, הוא מאוד חשב שכן, גם צריך לשמוע אותם בתוך הסיפור הזה, ואולי גם מתוך ידיעה שגם הוא בסופו של דבר יתרצה ויצטלם. אבל זה היה לו חשוב גם."

תהליך העבודה עצמו על הסרט נמשך שש שנים. "הצילומים של האחים עצמם, של הראיונות איתם, זה ימים שלמים ומלאים וארוכים של תחקיר, שעשינו תוך כדי הצילום. באנו מוכנים, ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים לשאול ואיך. אבל, אתה יודע, אתה פותח מצלמה בפני בן אדם שאוגר בתוכו שלושים שנה של נתק, אז אתה לא יכול לצפות מה פתאום ייצא החוצה. ויצאו החוצה דברים, כפי שהם מופיעים בסרט."

 המונולוג של פרג' פרי הוא אחד הרגעים העוצמתיים ביותר בסרט "פוטו פרג'" (כעת, בבתי הקולנוע של "לב" ובהמשך גם ב-yes דוקו). זהו מונולוג מהסוג שלוכד סביבו את כל מהות הסרט ומתמצת את הכל לכדי כמה משפטים שנאמרים ממעמקי הלב. אבל גם כזה, שכמו בכל סרט דוקומנטרי טוב, הגיע לאחר תהליך ארוך.

"זה היה יום מאוד מאוד ארוך עם פרג' ועם קובי," מסביר רועי. "זה יום שהתחיל באיזה סוג של שיחה שלא נכנסה לסרט, שבה הצלחנו איכשהו להפשיר את הקרח, איכשהו כן לנסות להתקרב, ולתת יותר ויותר ביטחון. פה באנו ולמדנו אחד את השני בכמה שעות לפני. היו לנו שתי סצנות שצילמנו באותו יום לפני הראיון הזה. איכשהו, לפי דעתי, הכל מתנקז בסופו של דבר להתפרקות הזאת שלו, להתפרצות שלו על המסך. אני חושב שאם היינו עושים את זה על ההתחלה זה לא היה מגיע למצב הזה. זה גם מסע של שכנועים של ארבע שנים מצד קובי ומצדי, כדי שהוא ישתתף בסרט. וגם אני חושב שזה מהלך של אותו יום, של החיבור הזה שנהיה בינינו, שהביא אותו למצב הזה שהוא יוכל לפתוח ויוכל גם להוציא את מה שנמצא על ליבו כל כך הרבה שנים."

 

היו נסיונות קודמים של בני המשפחה להיפגש איתו, לפני שהתחלתם לעבוד על הסרט?

 "אני חושב שהאחיות מאוד שאפו לכך שיהיה איזה מפגש, אבל זה לא קרה. וגם אני וגם קובי מאוד לא רצינו לאלץ אותם לעשות את זה. היו לנו מחשבות של לא לגמור את הסרט, אלא להכין שלושת-רבעי סרט, ואז לעשות איזו הקרנה למעט החלק הזה, ולראות אם הוא מגיע להקרנה או לא. אבל זה מה שהשתעשענו איתו במשך השנים, ובסופו של דבר הבנו שאנחנו לא יכולים לייצר את המציאות הזו סתם, ולא כדאי לנו לייצר את המציאות הזו רק בשביל הדבר הזה. כי זה החיים וזה הרצונות. בתור יוצרים דוקומנטריים אנחנו מאוד מאמינים בגישה שהיא כמה שיותר אובייקטיבית, ולא להיכנס ולשים רגל בתוך הדבר הזה ולהגיד "בואו, תיפגשו" רק בשביל הסרט. זה לא עובד ככה."

רועי מצלם את פרג' מצלם. צילום: תולי חן

רועי מצלם את פרג' מצלם. צילום: תולי חן

 "לפני 15 שנה העמדתי מצלמה מול אבא שלי כי מאוד רציתי לדעת את הסיפור, וצילמתי אותו. ואחרי שעה וחצי של שיחה פשוט הפסקתי את המצלמה ולא חזרתי לזה, כי איפשהו זה פתח אצלו איזה פצע מאוד מאוד עמוק, שכנראה אז עוד לא היה נכון בשבילו. אמרתי, בשביל השקט הנפשי שלו ושלי אני כרגע אניח את זה בצד. בלי קשר, קובי הרבה שנים חשב על לעשות סרט בלי שהייתי מודע לזה. וגם אני הרבה שנים חשבתי לעשות סרט בלי שקובי היה מודע לזה. ולפני כשבע-שמונה שנים, כשעבדתי על סט של תוכנית טלוויזיה, "שבוע סוף" אני חושב, קובי שיחק שם. ואני וקובי היינו מיודדים, כאילו היינו אומרים אחד לשני שלום, אבל אף פעם לא היינו חברים. אף פעם לא יצא לנו לשבת ולדבר ביחד עד אותו מפגש, שם נוצר איזה סוג של קשר ביני לבינו. בעקבות יום הצילום הזה שבא בהפתעה גם לי וגם לו, נוצרה בינינו מין סוג של חברות אמיצה. והוא שיתף אותי, ואמרתי לו שמבחינתי זו תהיה זכות גדולה לצלם את הסרט הזה. והוא הבין אותי, הוא הבין את הכמיהה שלי גם כן עבור החיפוש של המשפחה והדור הראשון, ואיכשהו זה נוצר."

 

פריים מס' 2 –  מה עושים כשהשמש של פרג' שוקעת?

 הוא בן למשפחה של צלמים, תמיד היה עם מצלמה ביד. למד בתיכון ויצ"ו צרפת תל אביב במגמת צילום, ולאחר מכן התגייס לחיל המודיעין, להיות צלם סטילס. למד מנהל עסקים ותקשורת וטייל בעולם שנה וחצי. אחרי הטיול הגדול, חזר לארץ ומפה לשם מצא את עצמו עובד במחסן של ציוד לקולנוע, שם נחשף לצד הטכני של המקצוע. מספר חודשים לאחר מכן, עבד בתור פוקוס פולר, בפרסומות ובסרטים. היה עוזר של גיורא ביח, עופר ינוב ואחרים. "מגיל אפס מאוד התעמקתי בקולנוע הרבה יותר מאשר בסטילס, אומר רועי, "אז איכשהו הגעתי לזה בדרך לא דרך."

שם, על סטים של פיצ'רים, למד מקרוב את עבודת צילום הקולנוע בפילם. בין היתר, כצלם שני בסרט "הדקדוק הפנימי" בעבודה על סלילי פילם של 16 מילימטר ובסרט "אחותי היפה" בעבודה עם 35 מילימטר.

 

בסרט "פוטו פרג'", פרג' פרי מתמוגג על העבודה עם פילם לעומת צילום דיגיטלי, ומסביר שזה מרגיש אחרת. זה באמת הרגיש לך אחרת?

 בטח, זה מרגיש אחרת. אחרת לחלוטין. דבר ראשון, יש הרבה יותר סדר כשעובדים עם פילם. זאת אומרת, מראש יש לך בערך 11 דקות צילום. אתה מראש מתכנן את השוטים שלך שיספיקו לך לדבר הזה. זאת אומרת, אתה מראש מבוקר. יש איזשהו סוג של משמעת על הסט כשאתה עובד בפילם. זה גם מחייב משמעת מצד השחקנים, מצד הבמאי, מצד כל המחלקות, בצורה הרבה יותר – הלוואי וזה היה גם היום – נכונה, מאשר מה שקורה היום עם הדיגיטל. לא שזה רע מה שקורה היום, כן? יש בזה דברים מאוד מאוד טובים, אבל איפשהו צורת העבודה או סביבת העבודה שקורית סביב מצלמת קולנוע שמצלמת בפילם היא הרבה יותר ממוקדת, מסודרת ומובנת על ידי כל מי שנמצא שם בצוות."

 

אם כבר מדברים על משמעת, צילמתם בסרט שתי סצנות בשעת שקיעה. אחת עם פרג' והשניה עם דוד שלכם, מאיר. לא היה חשש לאבד את האור? או שבמקרים האלה זה היה מכוון?

 "אצל מאיר, פשוט הגענו לשעה כזו. זה היה יום צילום ארוך, ואני מאוד מאוד רציתי לצלם. אצל מאיר זה כבר היה שקיעה. זאת אומרת, אצל מאיר בשתי הדקות הראשונות של הסצנה השמש כבר נעלמת וזה איפשהו גם, אני חושב, תרם לעניין הזה. כביכול, שקיעה, דעיכה של האור כולל ההרגשה שאנחנו מרגישים שם, יחד עם קובי ויחד עם מאיר. אז איכשהו, לפעמים זה מסתדר בול. זה אחד הרגעים האלה.

 "לגבי הסצנה עם פרג', זה היה יום צילום מאוד ארוך איתו. גם הגענו ללוקיישן ביום צילום האחרון שלנו. התכווננו לאיזה לוקיישן. במקרה תפס לי את העין איזה מיקום חדש שראיתי: סוג של פלטה מעל האבנים, מעל הים, שהיה מאוד יפה. זה לא היה כל כך שקיעה, זה היה לקראת שקיעה, השמש הייתה עוד קצת בשמיים, אבל בהחלט התכווננו לזה. וגם השיחה שהיתה לי עם קובי זה שבאמת רצינו לייצר את האימג' הזה של החצי סילואט על השמש, גם בתור מחווה לצילומי השקיעות של פרג' וגם מתוך הבנה שיש פתאום איזה משהו שהוא מחבר בחזרה את הדור השני עם הדור הראשון."

פרג' וקובי מצלמים שקיעה. צילום: רועי פרג'

פרג' וקובי מצלמים שקיעה. צילום: רועי פרג'

"מבחינה טכנית," מוסיף רועי, "בסצנה האחרונה של פרג' בשקיעה זה לא היה עם DSLR. זה היה עם עדשות של סטילס, אבל בגלל שידעתי שאני הולך לצלם שני אובייקטים מול השמש ולא רציתי שהם יהיו באיזה סילואט – לא רציתי שהם יהיו שחורים – אז עבדתי עם מצלמה שה-Gamma Curve שלה הוא קצת יותר סלחני. זאת אומרת, צילמנו עם  Canon C300, שיש לה מין פונקציה שנקראת Canon log, שזה מין סוג של Gamma Curve מאוד מאוד אוורירי שמאפשר לדחוף גם את האנדרים במצב שאתה מצלם ב-Overexposed (חשיפת יתר), כאילו שעדיין יש לך פרטים באנדרים. וזו היתה המחשבה שספציפית הביאה אותי למצלמה הזאת, כדי לא לייצר איזה סוג של סילואט לחלוטין, אלא שעדיין יהיו פרטים בתוך הפריים הזה למרות שהם מול השמש. ואז כמובן שעשיתי גריידינג לסרט, אז יכולנו לשחזר ולהוציא החוצה פרטים.

 "היו לנו שבעה או שמונה ימי Color Correction (תיקוני צבע) לסרט, שבו פשוט כל הטיים ליין עלה על מערכת שנקראת "דה-וינצ'י ריזולב", שזו מערכת פוסט פרודקשן של Color Correction וגריידינג, ושם עשינו את התיקוני צבע ואת כל הדברים האלה. עבדתי שם עם בחור בשם אהרון פאר, שהיה איש מקסים ושולט טכני, ופשוט כל מה שחשבתי עליו וכל מה רציתי, נעשה. אם זה ברמה של להעלות אדומים בשחורים או להעלות ירוקים בלבנים או אם זה לעשות כל מיני תיקונים. וזו הסיבה שזה יצא ככה. כאילו, חלק מהעניין. זה לא רק הצילום עצמו, זה גם תיקוני הצבע אחר-כך. לפי איך שאני ראיתי את זה, הצלחנו להגיע לתוצאה שהיינו מרוצים בה." תוצאה טובה, אם כי מעט מורכבת להשגה. "אני לא אצלם עוד סרט ב-DSLR, זה בטוח," מוסיף רועי בצחוק.

 

פריים מס' 3 – "הבנתי שאני צריך להגיע לסוג של רעד ורגש"

זה כנראה בלתי אפשרי לספור את מספר סלילי הפילם שעברו תחת ידיו של פרג' פרי. בינתיים, ממה שהיה מפעל משגשג ומקום שמנציח בגאון את אמנות הצילום, נותרו בעיקר התמונות הישנות ההן מפעם, להזכיר לנו למה השמש של פרג' קורעת את הים ולמה צילום זה פרג'. במהלך העבודה על הסרט, קיבל קובי פרג' הזדמנות נדירה לצלול אל החומרים הארכיוניים משנות השבעים, אל סרטוני הפרסומת, הטקסים והאירועים בהשתתפות שרים וראשי ממשלות, ותמונות החתונה והמשפחה. ביניהם, גם אל תמונות המשפחה שלו עצמו, עם פרג' ואחיו, כשהיו צעירים ועבדו ביחד באימפריה שהקים העולה מעיראק. חלק מהחומרים לא צלח מן הסתם את מבחן הזמן, והתפורר עם השנים. לצורך שחזור הפילם, נסעו קובי ורועי פרג' למעבדת צילום בניו-יורק, שמתמחה בשחזור סלילי פילם.

 "עם הפילם הזה נסענו אל הלא נודע, "נזכר רועי. "חוץ מהפילם הזה, הגמור הזה, המעוך הזה, שהצלחנו לחלץ ממנו כמה פריימים, היו כל סלילי ה-35 מ"מ, 16 מ"מ ו-8 מ"מ של המשפחה, שהיו בארכיון של פרג', של הדוד. כלומר, כל הסרטי פרסומת, סרטים ביתיים, דברים כאלה. פשוט נסענו עם ארגז מפוצץ בצלולואיד והתיישבנו שם במעבדה בניו יורק. במשך כמה ימים עשינו פשוט שחזור להכל. עשינו המרה לדיגיטל, כולל שיכול צבעים. פשוט ישבנו בסוויטה עם הבחור שם, תיקנו מה שאפשר לתקן ומה שאפשר לסדר. היה לנו מאוד חשוב לעשות את זה שם ולא בארץ, מבחינת האיכות. זאת אומרת, זאת מעבדה מאוד מאוד רצינית שהצליחה לשחזר ולעשות המרות ברמה מאוד מאוד גבוהה לעומת מה שיש בארץ."

 

התלווית אל קובי בניו יורק, ולמעשה במשך כל עשיית הסרט. היו חילוקי דעות בנוגע לקו הכללי של הסרט, או שהייתם אחידים בדעה על הרעיון הכללי של איך הסרט אמור להיראות?

 "אני חושב שקובי בטח בי מאוד מהיום הראשון שאצליח לקלוע ולהבין את הויזואליה… זה המבע שלי בתוך העניין הזה, זה הנוכחות שלי בתוך הסרט הזה. אני גם בן משפחה, אני גם חיפשתי זהות, ואני גם רציתי לעשות להם הרבה מאוד כבוד. אז היתה מחשבה מאחורי ההושבה שלהם עם הרקעים, עם האלמנטים. מבחינת הסצנות, היתה גם מחשבה של איך לייצר את זה, איך לשחזר דברים. היתה הרבה מחשבה מאחורי הצילום, זה לא היה 'Run and Done'. הסיטואציות שקרו הן סיטואציות דוקומנטריות לחלוטין. לא התערבנו בהן, לא עשינו שום דבר שהוא מעבר לכך. אבל מבחינת ההעמדה והאור והזווית, ניסיתי לשלוט בזה כמה שאפשר. אי אפשר עד הסוף, אבל ניסיתי להביא את זה למצב שזה נראה."

 

היית הצלם היחיד בסרט?

 "היו שתי סצנות שבהן הבאתי מצלמה שניה. הסצנה עם קובי ועם פרג' צולמה בשתי מצלמות. כי שוב פעם, בגלל שזה היה היום צילום הראשון שלנו עם פרג', שהוא הסכים, היה לי מאוד חשוב לתפוס גם את קובי בתוך הסיפור הזה. להכניס את קובי לתוך העניין הזה. אז המחשבה היתה לעבוד בשתי מצלמות ולפי דעתי זה הצליח, זה הצליח מאוד.

 

איזו מצלמה זאת?

 עבדנו עם 5D. המחשבה של הסרט מלכתחילה שיצאנו למסע היתה כל המהפכה הדיגיטלית. לפני שבע שנים בערך התחילו, זה קצת אחרי, אבל היינו עוד בליבה של הסערה הדיגיטלית שבה מצלמות DSLR, מצלמות וידאו והיי-דפינישן, ואני וקובי ישר הבנו שזה הכיוון שאנחנו הולכים אליו מתוך הכוונה שהסרט הזה ייראה סטילסי, מתוך כוונה שהסרט הזה ייראה עם עומק שדה סטילס. ומתוך זה שמדובר בסרט על צלמים, משפחה של צלמים, אז מן הסתם יש לנו עכשיו את האופציה לעבוד עם מצלמה שהיא מצלמת סטילס עם עומק שדה של סטילס, אז זה ברור היה שזה מה שיהיה."

קובי פרג' בפתח הסטודיו לצילום "פוטו פרג'". צילום: רועי פרג'

קובי פרג' בפתח הסטודיו לצילום "פוטו פרג'". צילום: רועי פרג'

באחת הסצנות הדרמטיות בסרט, נפגשים קובי ודודו פרג', שמסביר כיצד הגיע למצב של נתק עם המשפחה. רועי מצלם למעשה את קובי, שמצלם את פרג'. בתחילה מנסה קובי לצלם את פרג' כמו בתמונה ישנה, אלא שפרג' מכוון אותו להעמדה אחרת, ומורה לו באיזו עדשה להשתמש ובאיזה אופן כדאי לכוון את הצמצם.

 "בסצנה הזאת, זה משהו מצחיק. קובי, היתה לו את הפנטזיה לצלם את פרג' כמו בתמונה שהוא הראה לו במחשב. 'אני רוצה לצלם אותך ככה'. הוא אמר לו: 'אני נראה כמו דיקטטור'. ואיפשהו, קובי מאוד התרגש שהוא בא לצלם את דוד שלו. מאוד מאוד היה מרוגש. ופרג', למרות שהוא לא ידע, כיוון אותו לצלם את התמונה שקובי רצה. איפשהו, פרג', למרות שהוא לא ידע את התמונה שהוא הולך להיות מצולם בה, איזו עדשה, איך זה אמור להיראות וכל זה, איכשהו כיוון את קובי לצלם את אותה תמונה בדיוק בלי שהוא ידע."

 

אתה צילמת את קובי מצלם את פרג', שנתן לו הערות בנוגע לצילום, אבל לא שינית את סגנון הצילום שלך בעקבות זה, נכון?

 "לא. לא היו הרבה סצנות של כתף. כאילו, של מצלמה ביד. ושם דווקא איפשהו הבנתי שאני לא צריך יותר חצובה, אלא כן להביא את המצלמה ביד וכן לנסות להגיע לסוג של רעד ורגש כפי שקורה שם בסצנה. כי קובי שם מפוחד… לא מפוחד, אבל קובי שם מאוד מתרגש. והיה לי חשוב גם להיות מאוד מאוד חופשי בדבר הזה. אז זו הסיבה שככה עבדנו. עבדתי כתף שם. עם היד, יותר נכון."

 

והיתה לכם עוד סצנה מרגשת עם פרג', כשקובי הקרין לפרג' סרטונים ישנים של המשפחה.

 "נכון. שם היו שתי ורסיות: היתה ורסיה אחת שהיא ידנית, שזה הצלם השני בשם ברלד, שהוא חבר יקר ואיש מוכשר. פשוט ביקשתי שיצלם אותם מהצד, ואני הייתי הפרונטלי ב-Low Angle על חצובה. זה לא היה חצובה, זה היה איזה משהו מאולתר. חצי כתף-חצי חצובה כזה. היה לי חשוב שיהיה איזה משהו משהו שקט ורגוע, ואיפשהו שני הדברים האלה עבדו ביחד מאוד טוב."

 

פריים מס' 4 – מסרט דוקומנטרי לאיחוד משפחתי

 אחרי שש שנים של עבודה, הוצג הסרט "פוטו פרג'" בפסטיבל ירושלים, במעמד מרגש של בני המשפחה. כולם, כולל פרג', אחיו של פרג', והיוצרים – קובי ורועי – הביטו בציפייה במסך בשעה שהאורות באולם נדלקו. "הם כולם ראו את הסרט ביחד, זה מה שמדהים. בפסטיבל ירושלים כולם הגיעו. בפעם הראשונה כולם ראו את הסרט יחד."

 

היו תגובות חיוביות או גם ביקורות מצד בני המשפחה?

 רק חיוביות. אנחנו מאוד מאוד התרגשנו מהעניין הזה ומאוד פחדנו מהעניין הזה, במיוחד מפרג' שמתפוצץ שם. אבל איפשהו אחרי ההקרנה הבנו שהכל בסדר. כאילו, הם מבינים את זה. וגם להם, אחרי ההלם הראשוני של הפעם הראשונה, כולם צפו בזה גם פעם שניה ושלישית ורביעית. ולאט לאט הם משוחררים יותר ופתאום הם גם מגלים יותר פרטים, ופתאום רואים יותר דברים. זו פעם ראשונה שבה הם רואים מה כל אחד מהם אומר. כאילו, אף פעם לא היה את הדבר הזה. אז אני חושב שבסופו של דבר הם מאוד מאוד מרוצים. הם מאוד מרוצים מזה שזה נתן להם את הבמה ואת הכבוד והם גם מאוד מרוצים מאיתנו שהצלחנו לעשות את זה, הדור השני."

 

אתה חושב שזה פתח איזשהו פתח למפגש בעתיד?

 "הלוואי. הלוואי. אני אופטימי. גם קובי אופטימי. שמע, מה שהסרט הזה עשה… אנחנו עוד לא מעכלים את זה אפילו, לא אני ולא קובי. זה הדור השני והדור השלישי. יש גם דור שלישי כבר, כן? אנשים מבוגרים. הדור השני והדור השלישי שגדל ברובו אחרי הפיצוץ הגדול, אחרי השבר הגדול, היה דור… אתה יודע, אנחנו דור כזה ללא זהות, ללא משפחה. כאילו, יש את ההילה, יש את השם, כל מקום שאנחנו הולכים אליו: "פרג', פרג', פרג, פרג"". אבל אנחנו לא חווינו את זה יותר מידי. לא חווינו את זה בצורה כמו שאנשים חוו את זה. ואיפשהו הסרט הזה יצר חיבור מדהים, מדהים, מדהים, בין בני הדור השני, שאנחנו מרגישים שיש לנו זהות ושייכות. מדובר פה על מאות אנשים, כן? מעל מאה איש. בלי משפחה. כאילו, הדור השני והשלישי. וזה יצר חיבור וזה יצר סוג של אמת אחת לכולם. בדור הראשון יש הפשרה ביחסים קצת, אני לא אגיד שלא. עדיין, אני בספק רב אם מאיר ופרג' ייפגשו. אלה שתי הדמויות החזקות של הסרט, כביכול. אני בספק רב אם הם ייפגשו או יסלחו. אבא של קובי כבר נפגש עם פרג' איזה פעם אחת-פעמיים. פעם אחת במשך הסרט, שצילמנו, ופעם אחת אחרי זה. אני מאוד מקווה שגם האבא שלי, מוטי, אני אוכל להביא אותו למצב הזה שהם ייפגשו, שניפגש. לא בשביל למחול. לא בשביל, אתה יודע, לא בשביל להתחיל מחדש. אלא בשביל לסגור אולי איזה פרק."

 ועד שזה יקרה, ממשיך רועי פרג' לעבוד כצלם ראשי בפיצ'רים ובפרסומות, ולא שוכח להביא איתו מצלמת סטילס גם לחתונות של קרובי משפחה. בכל זאת, צלם לבית משפחת פרג'. במהלך צילומי הסרט, זה כמעט קרה בחתונתו של דודו, מאיר.

 "צילמנו חתונה של מאיר שהתחתן בפעם השלישית או הרביעית, כבר לא זוכר, תוך כדי הצילומים של הסרט. אז התלווינו אליו יום שלם, צילמנו את החתונה שלו ואת ההכנות לחתונה שלו. המחשבה שם גם כן היתה על לעבוד כצלם חתונות. לקחת מצלמת כתף כזאת גדולה כמו של צלמי חתונות, ולעבוד עם עדשה רחבה כזאת כמו של חתונות. אבל זה לא נכנס לסרט… אבל גם שם ניסיתי לחקות איכשהו צלמי אירועים."

 

צילום תמונת הרקע: כפיר זיו.

ערן רוסק
למד קולנוע וטלוויזיה, אבל מעדיף טלוויזיה על קולנוע. ביים מערכונים לאינטרנט ופשט לכולם את הרגל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק