262666 - Copy - Copy

מהפכה של שמחה: למה הקומדיות כובשות את המסך?

הקומדיות כובשות את המסך, ויש לזה סיבה טובה. מאיזה סימפטום סובלות חלקן? האם אמורים להיות קווים אדומים בקומדיה? ולמה בסופו של דבר כולנו מרוויחים.

כדאי למהדורות החדשות, שבשנים האחרונות שיבשו לנו את לילות הקיץ החמים, להתעדכן ברצון העם. לא צדק חברתי ולא מיטוט שלטון החמאס: בקיץ הזה העם דורש קצב מזרחי. כך, על כל פנים, עולה מהשיר של עומר אדם וליאור נרקיס, שהפך ללהיט בקרב ילדים ונוער (מהגיל הרך ועד התיכון), ביחד עם סטטיק ובן אל תבורי, אגם בוחבוט וזמרים אחרים שמתאימים את עצמם לאווירת החופש. רוח האופטימיות הקיצית תדעך לבטח לקראת הסתיו, אבל עד אז, הדור הצעיר רק רוצה לרקוד. אין מה למהר ליטול את שלט הטלוויזיה. המהפכה לא תשודר בטלוויזיה, אבל קולותיה כבר בוקעים מהרמקולים של האוטו. "מעכשיו רק שמחה," הודיע עומר אדם, והוסיף: "נשים את הצרות מאחוריי, אנ'לא הולך עד שכולכם מג'נונים"; סטטיק ובן אל תבורי מסכימים איתו: "אז בוא נשים את כל הבעיות בצד" (סלסולים); עומר אדם ומשה פרץ מזכירים ש"חיים פעם אחת" (היא רק רוצה לרקוד) ודודו אהרון מכריז ש"פה מותר הכל בלי גבול" (טרמינל 3). ואם היא רק רוצה לרקוד, איב אנד ליר מספקים דיאגנוזה שתומכת בכך: "הראש מבולבל, הוא רק רוצה לשמוח." כי למה דאגות עכשיו? "אני יודע שהכל יהיה בסדר," מרגיעים קפה שחור חזק, ובכלל, כפי שמצהיר אלחנן בן-ארי, "אין לנו זכות כלל להתלונן, הכל טפו חמסה וברוך השם, כי החיים שלנו תותים." אז תותים אמנם עולים ביוקר, במיוחד בקיץ, אבל כמה שהם מתוקים.

הפארודיות שנעשו לשירים האלה, הצליחו לא פחות. דדי דדון ("מתוקה מהחיים", "זכית בי") וערוץ הכיבוד ("עור ברווז") זכו להצלחה ברשתות החברתיות משום שעשו כבוד למקור בשירים טובים בפני עצמם. הרשתות החברתיות, עם אושיות פייסבוק ודפים ויראליים דוגמת "הצינור", מהוות שק ענק של רעיונות, טובים יותר ופחות, אשר חלקם משותפים במאות ואלפים וחלקם נאבדים במצולות הרשת. הקולנוע והטלוויזיה, ברוב המקרים, נמצאים הרחק מאחור. באווירה אופטימית זו, הסוגדת לרוח הנעורים ולחופש, ניתן לומר כי האלטרנטיבה הויזואלית להוויה הזו נותרה סרטי קומדיה ותוכניות טלוויזיה קומיות.

"ארבע על ארבע", לדוגמא, ממשיך את שיתוף הפעולה הקייצי בין האחים אדרי לבמאי שי כנות ("איביזה", "שושנה חלוץ מרכזי"), ומספק לגדודי צעירים מפלט ממוזג  מטרדות היומיום. סרטי קיץ מטופשים הם ללא ספק מבורכים, ורצוי שיהיו מהם עוד. שי כנות לא מכוון לפסטיבלים ולאקדמיה, אלא רק לרוכשי כרטיסים עם גשר בשיניים. מצד שני, היה מומלץ להימנע מקומדיה המבוססת על סטריאוטיפים ובדיחות ממוחזרות ומיושנות.

בכל מקרה, זה המצב. כי אם סרטו האחרון של שי כנות מעתיק במודע ניואנסים מתוך סרט הקיץ "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", באה תוכנית הסאטירה של "רשת", "זה המצב", והפכה את הקופי-פייסט למקצוע שני. לא מדובר רק על הפרודיה שנעשתה על "הכבש השישה עשר", ששודרה פחות משבוע לאחר פרודיה דומה בתוכנית "לילה טוב עם אסף הראל", או במערכון עם דמותיהן של יעל ושוש פוליאקוב, ששודר לאחר מערכון דומה ב"ארץ נהדרת". סביר להניח ש-Great minds think alike. "זה המצב" נעזרת בטריקים זולים כלכלית ומשעממים לצפייה – מסך ירוק, איפור זול, כתיבה עצלה ומריחת זמן אינסופית. זאת בדומה ללייט נייט של אסף הראל, אלא ששם, על אף הבעיות, השלימו עם החאפריות שנגזרה עליהם מכורח התקציב וצחקו עליה, ובאמצע העונה גם גילו את האינטרנט – מה שהפך קטעים מסוימים, במיוחד המונולוגים מתחילת התוכנית, לויראליים בפייסבוק.

"זה המצב" היא תוכנית חדשה מהניילונים, וכמו ששר אריק איינשטיין: "אולי צריך לתת לזה עוד זמן". היא גם ניצבת בגזרתה כמעט בודדה במערכה: "לילה טוב עם אסף הראל" ירדה מהאוויר לפני כשבוע וחצי, "היום בלילה" עם גורי אלפי גם היא סיימה עונה (מוצלחת, יש לומר, אך לא חפה משגיאות), ו"ארץ נהדרת" סיימה עונה טובה במיוחד. לפני מספר ימים נודע על ירידתה הצפויה מהאוויר של תוכנית הרדיו "שי ודרור" ברדיו ללא הפסקה, אולם טייכר וזרחוביץ' עושים חיל, כמו גם סלוצקי ודומינג וטל ואביעד. קומדיה היא עסק למתמידים, וככל שמשתפשפים בה כך לומדים יותר מהו טיימינג נכון. לפעמים הטיימינג מודיע שהגיע הזמן לרענן קצת לקראת העונה הבאה, ולפעמים הוא מבושש להופיע. המערכונים הארוכים-מידי וחסרי הגיוון של "זה המצב" ו"לילה טוב עם אסף הראל" נובעים בעיקר מחוסר תקציב אך גם מחוסר ניסיון ומהתקבעות על שבלונות.  בעקבות הפידבקים והביטחון שצברה, החלה "לילה טוב" לצלם בהמשך העונה מערכוני חוץ, קליפים וקטעים קצרים יותר. זאת בדומה לתוכנית "עוד כותרות" בהנחיית איל קיציס, שהתבססה אף היא על כותבים ושחקנים מסצנת הסטנדאפ התל-אביבי העכשווי, ונערכה ממקבץ מערכונים קצרים של צילומי משרד והבניית דמויות בעלות אפיונים משלהן. התוכנית "עוד כותרות" כאילו נולדה לפייסבוק, ועושה ברשת שימוש חכם. על אף שהיא מצולמת באולפן של "ארץ נהדרת" עם אותו המנחה, "עוד כותרות" היתה תוכנית נישתית ששודרה כבדרך אגב בימי שישי אחרי שני פרקים של "סברי מרנן". זוהי נישה שכמו נועדה לצעירים המשוטטים ברשת יותר מאשר לצופים בטלוויזיה. הפינה של "ערוץ הכיבוד" החלה באינטרנט, ובאה באופן ישיר לאחר הצלחת מערכוני הרשת דוגמת "משיח". גם משרדי פרסום החלו לגלות את מערכוני הרשת, ומגייסים טאלנטים דוגמת אסי כהן ותום יער על-מנת למכור מוצרים באמצעות קומדיה מתוסרטת. מעבר לתוכניות הלייט נייט והסאטירה, ניתן לציין גם את פינת "המועדון" המבורכת בתוכנית "היום שהיה" ואת "שי בשידור" הוותיקה, שעל אף רגעים חינניים והפקה שבועית מאומצת, חוזרת על עצמה ונראית כיום מיושנת וחסרת תחכום. בנוסף לכך, תעלה הערב בערוץ 10 התוכנית "צוחקים מהחיים", שתנסה גם היא לבדר את הצופים בימי הקיץ החמים. נאחל לכולם בהצלחה.

כאשר שודרה לראשונה בטלוויזיה התוכנית "שמש", ראיין רפי רשף בתוכנית האקטואליה שלו (אז, בערוץ 2), אדם העונה לשם טנצר שטען שחייו אינם חיים מאז עלתה הסדרה לאוויר, שכן הוא ומשפחתו נתונים להקנטות, ויש אשר מכנים אותו "טנצר המניאק", על שם אותה דמות עגולה (במובן אחד כמובן) מ"שמש" שכל רצונה היה לבלוס סנדוויץ' עם פסטרמה. לא הרבה שנים לאחר מכן, מחתה ממשלת מצרים בפני ישראל על החיקוי שעשה אלי יצפאן לנשיא מובארק בתוכניתו היומית בכבלים. לא רק מובארק נעלב – גם ש"ס התלוננו על החרצוף של הרב עובדיה יוסף, שלא לדבר על הנזק התדמיתי שנעשה לדן מרידור באותה תוכנית, ובימינו אלה השר נפתלי בנט הודה שאינו אוהב את החיקוי שעשה עליו ערן זרחוביץ' ב"ארץ נהדרת". בהקשר אחר, אדיר מילר התבשר לאחרונה על ביטול הופעתו בפני שוטרים, שכן, למרבה האירוניה, צחק על המשטרה בתוכניתו, "צומת מילר".

 מנגד, קיים סוג אחר של נעלבים. תוכניות הסאטירה מתהדרות לאחרונה במונולוגים – מנהג שהשריש כאן לאחרונה ליאור שליין בהשאלה מג'ון סטיוארט (אם לא מחשיבים את פתיחי הלייט נייט המוקדמים של יצפאן וגידי גוב) – מה שהוליד כמה פנינים שעשו כותרות ברשת. לפני מספר שנים היו אלה שי ודרור שהעליבו את השרה לימור לבנת בהתבטאות סקסיסטית, ואסף הראל גם הוא הסתבך עם רוחמה אברהם אחרי שכינה אותה בכינויים מעליבים ושוביניסטיים. שני הביטויים האלה עוררו מהומה בזמנו. השנים חלפו, וביטויים מעין אלה שבים לגרור ביקורת. אסף הראל כינה בשידור את ראש הממשלה "אפס" וליאור שליין טוען לפאנל מזרחי, נשי ומגוון פוליטית, אולם שב ולועג לאמונתם של יהודים דתיים, מציג בתוכנית נטייה פוליטית מוהבקת לשמאל, מתנשא לעתים על תרבות המזרח ופריק קונטרול בתוכנית שהיא כולה המילה האחרונה שלו. לגיטימי, אבל סותר את הטענות על ייצוג שיוויוני. אבל האם בכלל אמור להיות קו אדום? ואם כן, איפה הוא עובר?

hqdefault

                                                       שופך? ערן זרחוביץ' בדמות נפתלי בנט. צילום מסך: שידורי "קשת", ערוץ 2

במבט לאחור, דמויות מוגזמות כמו טנצר וכמו אבנר של יצפאן, הצחיקו אותנו בילדות. האם זה משום שההומור שלנו היה פחות מפותח אז, היינו פחות מודעים לאופן יצירת קומדיה וצברנו שעות צפייה מועטות יחסית? ואולי היום, בעידן הדיגיטלי, הומור מהסוג הזה כבר לא עובד על ילדים? כנראה שכל התשובות נכונות, במידה מסוימת. זו גם הסיבה שהתוכנית "שמש" משודרת בשידור חוזר בערוץ הילדים. ולגבי מי שנעלב – היום מי שייפגע מהצגת דמות פיקטיבית על המסך ייעלב רק ממה שהיא מייצגת, במידה והוא משתייך לקבוצת הייצוג הזו. להלן: דמות שמנה/ מזרחית/ אתיופית/ רוסית/ חולה/ נכה, וכל ייצוג אחר לקבוצה שעלול להתפרש באופן פוגעני.

 לא רק צומת מילר, גם כנגד הסדרה "רמזור" הפנו הצופים תלונות בנוגע לייצוגים סטריאוטיפים ופוגעניים. "צומת מילר", ובמידה מסוימת גם "יום האם", משתמשות בהומור מיושן וממוחזר ובבדיחות שאפשר להריח את הפאנץ' שלהן מקילומטר. אז אנשים נעלבים, לגיטימי, אבל שוטרים? לשוטרים אף פעם לא היה חוש הומור מפותח. טוב, זה כמובן רק דימוי, אבל אם זה הדימוי שנוצר למשטרה, אז למילר יש זכות מלאה לתת לה ייצוג בקומדיה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בגוף חזק שנתון לביקורת ציבורית. בניגוד לאדם בודד, אין פסול בכך שגוף מיליטנטי וחזק כמו המשטרה יהיה נתון לחיצים סאטיריים ולבדיחות מכלילות, וכמוהו גם נבחרי ציבור.

בניגוד לייצוגים של דמויות פיקטיביות או לסאטירה שתפקידה לנעוץ סיכה בבלון של חשיבות עצמית, יש גם סוג אחר של העלבות, שאופייני יותר לבריונים תאבי שררה ופחות לקומיקאים. אסף הראל יודע לעשות סאטירה, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. אבל גם הוא נגרר לפעמים למטה, בעקבות הכוח שצבר, השפעת הרשת החברתית והקליקה המצומצמת איתה הוא מתרועע. כשמכנים ראש ממשלה "אפס", זה לא קומדיה. זו גם לא סאטירה ולא הומור שחור. זהו טוקבק מהסוג הנחות, ואין לזה קשר לאמנות. כאשר ליאור שליין מתנשא על מזרחים, בעודו מזלזל בחשיבותה של שואת יהודי המזרח ובהשפעתה על הדור שעבר אותה, מדובר בקומדיה שנשענת על אסופה של שקרים, ולכן לא מדובר בסאטירה אלא רק במניפסט לא ממש מצחיק. שליין לא מתרשם מהתגובות הנזעמות ברשת, מבחינתו הוא צודק והוא יאמר את האמת, כפי שהוא רואה אותה. כך הפכו המונולוגים בתוכניות הסאטירה לפינה הקבועה בה הטאלנט שמחזיק את התוכנית מתעקש לומר את אשר על ליבו, בין אם הוא נעזר באמצעים קומיים ובין אם לאו, ולעזאזל הרגישות הפוליטית. וכאן, כאשר היצירה נוטשת את הסאטירה, העובדות והביקורת הלגיטימית, ופונה לפופוליזם זול ופוגעני – עובר הקו האדום בקומדיה.

"תודה רבה לכם על שחזרתם"

 את המשפט הזה נוהג ליאור שליין לומר בתוכנית "גב האומה" לאחר החזרה מהפרסומות. משפט שמשקף במידה מסוימת את הפיגור של הטלוויזיה אחרי המדיה הדיגיטלית: גם דקלום מהפרומפטר וגם הצורך להיות כבולים לשיתוף פעולה מסחרי. אז באמת, תודה רבה לכם על שחזרתם לתוכנית בה קומיקאים יושבים מאחורי שולחן ומקריאים בדיחות פוליטיות מכרטיסיות – תוכנית שנחתמת במונולוג בן 7 דקות לקול צחוק מוקלט ופאוזות מאולצות להבנת הפאנץ' – אבל בעידן בו אנשים מריצים במהירות את הפיד בפייסבוק ומסתפקים רק בסטטוס קצר, מים, גיפ או סרטון של דקה – כדאי שגם תוכניות הקומדיה יעדכנו את עצמן לגרסה חדשה יותר.

 לתוכנית "גב האומה" יש מעלות רבות, וחבריה עושים מאמצים רבים על-מנת להפיק מידי שבוע תוכנית סאטירית טובה ומצחיקה. בהרבה מקרים מפיקים שם פנינים, ואפילו מתעלים על עצמם. אמירות נשכניות, קטעי שירה ורגעים בהם הפאנל זונח לרגע את הטקסט המקורי, הם אלה שעושים את התוכנית למה שהיא. אבל עם כל הכוונות הטובות, "גב האומה" חוטאת בהתיישנות, ולא רק היא –  זהו סימפטום שאופייני באופן כללי למדיום ישן כמו טלוויזיה. ימי מדורת השבט, עם המעגל של דן שילון ו"הראשון בבידור" עם דודו טופז, חלפו ואינם עוד. אבל גם בשנות התשעים הבינו מהו פוטנציאל ויראלי: תוכנית מיוחדת של "הראשון בבידור" זכתה בזמנו ל-47 אחוזי רייטינג, אחרי פרומואים שהבטיחו מפגש עם חייזרים. הצופים התמימים נאלצו בסופו של דבר להסתפק בציפי שביט בתחפושת ירוקה, אבל זכו למחרת לנושא שיחה בפינת הקפה בעבודה. היום, בעידן הוואטסאפ והפייסבוק, העיקרון הדומה נשאר – תוכניות טלוויזיה שחוזרות על עצמן מקבלות אחוזי רייטינג דומים, בעוד שתוכניות טלוויזיה שנוצר סביבן דיבור (כמו למשל תחרויות ספורט או גמרים של תוכניות ריאליטי), מטפסות במעלה טבלאות הרייטינג בשל הצורך הקהילתי להיות שותפים לחוויה קולקטיבית, ולדבר עליה בזמן התרחשותה.

 על אף האמצעים הטכנולוגיים שמבטלים הלכה למעשה את הצפייה בפרסומות, ידעו יוצרי תוכן רבים למשוך צופים ולהשאיר אותם מרותקים למסך במשך התוכנית. מרבית מאזיני הרדיו מסתפקים בהאזנה כל עת שהם ליד מכשיר הרדיו (בנסיעה, בישול וכו') או בצריכת קטעים באינטרנט. בטלוויזיה, עושות זאת "ארץ נהדרת" בגיוון תכנים ובהבטחה להופעת דמויות חדשות והתייחסות לנושאים חמים; "היום בלילה" עם מרואיינים אטרקטיביים או כתבות חוץ; "קינגים" עם חוויה תיאטרלית רציפה; "צומת מילר" ו"יום האם" עם עלילה מרכזית ויצירת תוכנית שבועית קצרה; וכן הלאה. הנסיונות של יוצרי הטלוויזיה ליצור קומדיה טובה ראויים להערכה. הידוק אייטמים וסצנות, גיוון ויציאה משבלונות מקובעות רק יעשו טוב לתוכניות האלו.

253112

                                                        אסף הראל בדמות אהוד אולמרט. צילום מסך: ערוץ 10

 בימי חורף קשים ובימי קיץ קלילים, התרבות נחוצה והקומדיה והסאטירה עומדות בראש סדר העדיפויות של יצירת תוכן, אם לצורך בידור להמונים ואם על-מנת לומר משהו על המקום שלנו כאן. הדרך לשם רצופה כוונות טובות, ובתחרות על הרייטינג עומדות תוכניות ותיקות לצד צעירות. אין זה הוגן להשוות שנות ותק של תוכנית אחת לרעותה, וגם שיקולים כלכליים של רשתות השידור מעניקות לכל אחת מהן אופי שונה (ובשנים האחרונות של המיתון הכלכלי, הצורך של הרשתות בתוכן זול לא נתון לוויכוח). כמו-כן, אי אפשר להשוות תוכן סאטירי לאמירה פוליטית, וחיקוי של פוליטיקאי לשיימינג על אדם מהרחוב או לפגיעה בקבוצה באוכלוסייה. מעבר לזה, אי אפשר להשוות בין תוכנית שבועית קצרה לבין לייט נייט יומי, ובין תוכנית סאטירה לסרט קולנוע, שלו כללים משלו ומטרות משלו. כל ז'אנר ויתרונותיו, כל ז'אנר ומגבלותיו. אבל כדאי להתייחס לכל יצירה במלוא החשיבות הראויה, ללמוד מטעויות של אחרים ולהיות פתוחים גם לחשיבה אחרת ולחיבור לדור הצעיר יותר, בעל הפרעת הקשב והריכוז, שגולל את הפיד במהירות. הקצב המהיר של המדיה הדיגיטלית, עונת המלפפונים, השיקולים הכלכליים שניתן להתמודד איתם בעזרת מסך ירוק וטלפרומפטר, הצלחת מערכוני האינטרנט – כל אלה ועוד הביאו לשפע קומדיות ששוטפות את המסך, ולכן, למרות הכל, יש סיבה להיות אופטימיים דווקא הקיץ. בכל זאת, התחילה מהפכה. מהפכה של שמחה.

ערן רוסק
למד קולנוע וטלוויזיה, אבל מעדיף טלוויזיה על קולנוע. ביים מערכונים לאינטרנט ופשט לכולם את הרגל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק