?????????????

המעז מנצח? לידתו של המותחן הביטחוני בטלוויזיה

המותחן הישראלי בטלוויזיה עוד לא ממש התקיים פה כז'אנר מבוסס. נכון שהיו פה כמה סדרות מתח במרוצת השנים, חלקן טובות יותר וחלקן טובות פחות, אבל כדי שייווצר ז'אנר ישראלי – חייבים כמה יצירות בעלות מאפיינים דומים שנעשות בתקופה קרובה על ידי יוצרים שונים. במילים פשוטות, סדרה אחת יכולה להיות מושפעת מז'אנר עולמי, ומספר סדרות כבר יכולות להיחשב כתופעה בפני עצמה. בימים אלו אנחנו עדים לגל יצירה של ז'אנר טלוויזיוני חדש יחסית, אקרא לו "המותחן הביטחוני".

הסנונית הראשונה שגם השפיעה דרמטית על תהליך היצירה בישראל היא  "חטופים" (2010) של גידי רף. במקרה שלה, לא היה זה התוכן המעולה שדחף את גופי השידור אל עבר הדרמה המתוסרטת, אלא דווקא מכירת הפורמט בחו"ל שהפך את ההשקעה בז'אנר לכדאית. נדמה שגופי השידור גילו את הפוטנציאל הדרמטי העשיר של המערכת הביטחונית, כשהקהל הישראלי הוא המרוויח הגדול מהגל הנוכחי. "תא גורודין" (2012) מציגה שתי עונות של סוכני מוסד העוקבים אחרי תא רדום של מרגלים סובייטים. "בני ערובה" (2013), שהייתה לסדרה הראשונה שנמכרה עוד בשלב התסריט, מציגה לנו את מעגל האבטחה (ושבירתו) שמסביב לראש הממשלה. "פאודה" (2015) עוסקת ביחידת מסתערבים וזוכה להיות הסדרה הראשונה בה ייצוג בולט לשפה הערבית. ובימים אלו רצות במקביל "כפולים" (2015) העוסקת בחקירת שב"כ סביב היעלמותו של גנרל איראני, ו"המדרשה" (2015) שמציגה לנו קורס של סוכני מוסד בהתהוות.

בני ערובה, פרק ראשון:

ניתן לציין עוד כמה יצירות קולנועיות בולטות שנוצרו לאחרונה, מכיוון שההשפעה היא בוודאי דואלית. "שומרי הסף" (2012) הוא סרט תיעודי (וגם סדרה) של דרור מורה, המציג את נקודת המבט של ראשי השב"כ לדורותיהם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "בית לחם" (2013) הוא סרט עלילתי של יובל אדלר העוסק בעולמם של חוקרי השב"כ, בדומה ל"הנסיך הירוק" (2014) של נדב שירמן, מותחן תיעודי המספר על מקור ומפעיל בשירות השב"כ.

אפשר להתייחס להתפתחות של ז'אנר כצעד המשקף שינויים חברתיים בחברה, לדוגמה, מותחן הקונספירציה ששגשג בימי המלחמה הקרה שיקף את תחושת הפרנויה של אותן שנים, בהן הורגשה התחזקותם של ארגוני הריגול שהפכו לדומיננטיים בשיח הציבורי האמריקאי. האם המותחן הביטחוני מציג לנו מציאות בה הארגונים הישראליים חזקים יותר מתמיד? או שדווקא ההתעסקות בהם מציגה לנו התפוררות של הדימוי הכל-יכול?

כפולים

מתוך "כפולים"

לעיסוק המאסיבי במערכת הביטחונית אין אח ורע ביצירה הישראלית עד היום, בוודאי שלא בטלוויזיה. המוסד הוצג בכמה סרטים, אך בדרך כלל בהקשר של ציד נאצים או מחבלים כמו ב"ללכת על המים", "החוב" ו"כבוד". השב"כ נעדר כמעט לחלוטין. הגל הנוכחי, מושפע בצורה ברורה מהז'אנר האמריקאי, מעצב את הארגוניים הביטחוניים כמקבילות של ה-FBI  וה- NSA שסביבן נוצרו אלפי שעות יצירה אמריקאית. המקבילה של החוקר האמריקאי הוא הביטחוניסט הישראלי – חוקר, בלש וכמובן לוחם. הוא גם אינטליגנט, ובעל חושים חדים לחקר האמת, אתלטי וקר רוח. ה"פגם" העיקרי של אותו ביטחוניסט בא לידי ביטוי ברצינות והטוטאליות שבה הוא מתייחס לעבודתו. יהודה לוי (המדרשה) הוא המפקד הנועז-מדי, בדומה לדורון קביליו (פאודה), אביב אלוש (תא גורודין) או מיקי לאון (כפולים). בכל אותן סדרות יש קונפליקט בין הגיבור לבין המערכת שעוצרת אותו מלפעול. הפתרונות למכשולים שעומדים בפני הגיבורים הן נגזרות של גישת "המעז מנצח" המפורסמת, גם מול האויב – וגם מול הממסד המקובע. אבל לא רק הצורה שבה פועלים הארגונים הביטחוניים מותקפת, אלה גם מדינת ישראל ורגש הלאומיות של אזרחיה. חטופים, תא גורודין, בני ערובה וכפולים – כולם עוסקים בבגידות של דמויות ישראליות, ומצדיקה אותן על ידי קירבון הגיבורים. בנקודת המפגש הזאת יש את המאפיין הכי בולט בגל הנוכחי – טשטוש הגבולות בין "טוב" ל"רע". הביטחוניסטים במובן הזה הם גם קורבנות של המערכת, וה"אויב" שמולם אינו מוצג כרע אבסולוטי. כך לדוגמה יאיר לוטן (בני ערובה) חוטף את ראש הממשלה כדי להציל את חייו של אשתו, רן דנקנר (תא גורודין) מנסה להגן על הוריו ואחותו, ואחיו של תאופיק חאמד (פאודה) מחוסל בערב חתונתו. פאודה היא כנראה הסמן הקיצוני ביותר של אותו הטשטוש בתחילת העונה, כשנדמה שכמה מהפרקים ממש מציגים תמונת רוחב בהשראת "הסמויה", עמדה שמתפוררת ככל שממשיכה העונה. בנקודת המפגש הזאת בא לידי ביטוי המימד הטרגי של המערכת הביטחונית, נדמה שבפני כל הדמויות יש בחירה בין רע כזה או אחר, ושכולם קורבנות של עימות בעצימות נמוכה. כולם מוצגים כקורבנות של קונפליקט ארוך ומייאש, שלא נראה קרוב לפיתרון. נדמה שבתוך הסיטואציה הם בוחרים נכון, רק שהסיטואציה תמיד על גבול הבלתי אפשרית.

אפשר רק לקוות שהיצירתיות שמפגינים הגיבורים (והיוצרים) תבוא לידי ביטוי גם במימד מדיני כלשהו, ואז אולי יתחילו לעשות פה גם סדרות כדוגמת "הבית הלבן" ולא רק "פולישוק".

נלי גיא
במאי, עורך, כותב. בעלים של החדר הירוק - אולפן צילום. סך הכול אופטימי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק

תגובה אחת