p741621

משדרים מהשטח: למה אנחנו מכורים לחדשות?

מלחמות, אומרת סי, כבר לא קורות בחורף. לאף אחד אין חשק לצאת לדקור בגשם, ואפילו מזג האוויר הקודר מקהה במעט את הרצון לנקמה. ואולי אין בכך ממש: אחרי הכל, השרב אמנם מקפיץ כמה פיוזים ברחובות ישראל, אבל למי שזוכר היה פה גם ראש ממשלה שנרצח בתחילת נובמבר, ועוד בערב. הזעם, מתברר, לא תלוי בתחזית. הוא תלוי, במרבית המקרים, במה שמשודר לפניה.

 

והרי החדשות ועיקרן תחילה: התקבלה הודעה בוואטסאפ על אירוע דקירה. ההודעה נמסרה לפייסבוק. אנשים מתחילים להתלחשש שקרה משהו. פיגוע. Ynet מעדכנים את הכותרת הראשית, ואיתם יתר אתרי החדשות המובילים. הגולשים ברשתות החברתיות קוראים לתקשורת שמאלנים משת"פים. התקשורת מתיישרת, ומשנה כותרות. גלי צה"ל מדברים מהשטח, גם "קול ישראל". בגלגל"צ שירים שקטים ברצף. חדשות ערוץ 2 עולים לאוויר, ובלית ברירה גם חדשות 10. חדשות 2 שלחו כתב לשטח. בערוץ 10 יש תמונה של מפה, והכתב מדווח מהטלפון. ערוץ 1 עולה לשידור. כולם מדווחים מהשטח. מראיינים עדי ראייה, חוזרים שוב ושוב על כל הפרטים, חוזרים לכתב בבית החולים וסופרים פצועים, מקבלים סרטון שמתעד את הפיגוע, משדרים בריפיט בזמן שברקע הפרשנים מפרשנים והמרואיינים מתראיינים. לירן חולצה אפורה מביט למצלמה במבט מזוגג. מוות לערבים. פוליטיקאים מתלהמים. פרסומות. ערוץ 10 חזר מהפרסומות. ערוץ 2 ממהר לחזור מהפרסומות. חדשות 10 לא יורדים משידור. מי ימצמץ ראשון? עושים גשר עד למהדורה, שנמשכת עד 21:30. בפייסבוק ובאתרי החדשות נוהל פיגוע: אסור לדבר דברי חולין.

 

עם ישראל מחובר למהדורת החדשות באינפוזיה, ועורכי החדשות שמחים להעניק לצופיהם את מנת הסם היומית. אחרי הכל, מדובר בבידור להמונים שמביא רייטינג. למעשה, הדבר דומה יותר לנרקומן בקריז שחייב לקבל את סרטון הדאע"ש הבא כדי להירגע. כדי להיות שוב חלק מהקהילה, להבין על מה כולם מדברים עכשיו, ממה הוואטסאפ צוהל בהודעות תכופות. הצורך להיות חלק ממדורת השבט ולבהות עם כולם בזמן אמת בדיווחים שוטפים, אופייני לקהילות סגורות כמו הגטו הישראלי, אשר מאמץ אפיונים של חצי משפחה חצי קבוצת כדורגל, שכל אוהדיה קופצים ומקללים בחמת זעם מדומה את הקבוצה היריבה ונאמנים לקבוצתם כאיש אחד, עד טיפת הדם האחרונה. הצורך בשבטיות מובן, כמו הצורך בבידור לשם בידור. עוד מימים ימימה חיכה האדם הקדמון בציפייה לשעות בין הערביים, לשעת סיפור סביב המדורה, רגע לפני שיפרוש לשנת לילה במערה (בתקופה ההיא הלכו לישון עם רדת החמה, ולא חיכו עד שמהדורת החדשות הארוכה תסתיים ואז תתחיל "לעוף על המיליון"). בעודם מאזינים ברוב קשב למספר הסיפורים, ינקו בשקיקה סיפורי בדיה ופרטי רכילות ואקטואליה כאחד. אלא שאז, אם מישהו היה מגיע למדורה מבוהל, מתנשף מריצה ארוכה, ואומר "מישהו דקר מישהו אחר בחנית! זה היה בשבט אחר, מעבר להרים הרחוקים!" ככל הנראה היו הנוכחים מפהקים וזורקים עליו שיניים של ממותה. כי למי אכפת מה קורה בשבט אחר?

 

neanderthal3

"כך ננטרל את המחבל"

 

אז למה זה כל-כך אכפת לנו? ראשית, כי אנחנו מאותו הכפר ומה שקורה, נאמר, מעבר לגבול הסורי הקרוב כל-כך, מעניין אותנו כשלג דאשתקד אבל משק כנפי דקירה בגוש עציון מורגש בכל הארץ. כי אנחנו כפר גלובלי ענק. כי בחסות הרשתות החברתיות אנחנו אוחזים זה בידו של זה ויוצרים מעגל ענק, ואוי למי שינסה להפריע לנו. למשל, התקשורת. אז התקשורת הממוסדת מתגייסת למאמץ המלחמתי ומזרימה מידע לעוס ללא הפסקה, ישירות לוריד. מה מזין את מה כבר קשה לדעת, אבל סרטוני סנאף של עריפת ראשים, דריסת אנשים בטנק, שריפת אנשים בכלוב, דקירה, חטיפת נשק, דריסת תחנת אוטובוס, לינץ' במחבל, לינץ' בנתין זר, לינץ' בכתב ערבי, הכל מתערבב ללא השגחה ברשתות החברתיות, עובר לאתרי האינטרנט ומשם למהדורת החדשות, 24/7. והטרמינולוגיה משתנה בהתאם: דוקר בן 13 הופך למחבל, הרוגים לנרצחים, הרג לנטרול. עולם המושגים אחיד לכולם, וכל אחד יודע את תפקידו במערכת. אמנם זריעת הפאניקה משרתת את כלי התקשורת, אבל מייצרת דור שלם של נפגעי חרדה.

 

לא אהיה צבוע, אני מתפרנס מזריעת הפאניקה הזו. דם מביא רייטינג ובהלה מוסיפה בהלה, שמביאה צפיות, שמכניסות כסף מפרסומות. בידור של טרור בחסות הקפיטליזם, אם תרצו. ניסיונות שהיו, לפרקים, לרכך את הטונים ולעודד סובלנות, לא רק שלא הניבו עניין אלא גם קיבלו מטח ביקורת מהצופים ומהגולשים. משום שגם אם נאזין שעה ארוכה לרוק כבד, האוזן תתרגל ותשמע את זה כרעש לבן, ורק כאשר לפתע יתנגן שיר נוגה ושקט, נבחין בשינוי. עד אז, אנחנו צרכני חדשות כפייתיים, לא מפני שאכפת לנו כל-כך (וחשוב שיהיה לנו אכפת ממה שקורה סביבנו) ולא כי אנחנו דואגים כל-כך למצב הפצועים (נאחל החלמה מהירה לכולם, אבל אין לנו השפעה על החלמתם. סיפור מרגש מאחוריהם, לעומת זאת, יגרום למספר רב של אנשים לעקוב אחר הדיווחים, ובמקרה של מוות חלילה, ללוות למנוחות באלפים). אנחנו צרכני חדשות כפייתיים משום שכולנו, כאיש אחד, שבט אחד ומאוחד, וכולנו חייבים להרגיש כל הזמן חלק ממה שכולם מדברים עליו, ממה שקורה עכשיו. כי עוד רגע נעבור לאירוע הבא, לאייטם הבא, לסרטון הויראלי הבא. טוב, התקבלה הודעה חדשה עם סרטון חדש וגרפי במיוחד. מוכרחים לעלות עכשיו עם מבזק מיוחד.

 

 

ערן רוסק
למד קולנוע וטלוויזיה, אבל מעדיף טלוויזיה על קולנוע. ביים מערכונים לאינטרנט ופשט לכולם את הרגל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק