1437909101nintey minutes

תהיות והגיגים בעקבות הסרטים המתמודדים השנה לפרס אופיר

בימים אלו מסתיימת ההצבעה עבור פרס אופיר – פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע, המחולק כל שנה לסרטים והיוצרים המצטיינים לשנה זו. מבין 27 הסרטים המתחרים הצלחתי לצפות ב20 סרטים*  והנה בליל מחשבות והגיגים בנושא, לקראת פרסום המועמדים הסופיים לפרס ביום שלישי הקרוב [11/8] :

  • אמרו את זה רבים לפני ולצערי אני נאלץ להסכים – זאת הייתה שנה לא טובה לקולנוע הישראלי. גם על הסרטים היותר טובים מביניהם, לא ניתן להמליץ בפה מלא מבלי לתת לאחר מכן רשימה ארוכה של הסתייגויות. הדבר בולט לרעה במיוחד לאחר שנה שעברה בה התחרו לא מעט סרטים טובים מאוד שגם הגיעו לקהל רחב וגם היו מוצלחים מבחינה אמנותית ["אפס ביחסי אנוש", "מיתה טובה", "גט" ו"הגננת" הן דוגמאות מרכזיות]. מה הסיבות לכך? ראשית, כמות הסרטים המשתתפים השנה ירדה. בנוסף, התחרו לא מעט סרטים עצמאיים ודלי תקציב כשבמקביל הוגשו מעט יחסית סרטי קרנות בעל אופי "מיינסטרימי" לעומת שנים קודמות – וסרטים אלו בדרך כלל דומיננטיים ברשימת המועמדויות ובחלוקת הפרסים.

 

יערה פלציג ב"ירח בבית 12" שביימה דורית חכים

יערה פלציג ב"ירח בבית 12" שביימה דורית חכים

 

  • הבעיה המרכזית של הסרטים השנה נעוצה לדעתי במחסור בתסריטים מהודקים. בחלק מהמקרים הקונפליקט המרכזי אינו מצליח לרתק למשך שעה וחצי ובחלק מהמקרים הוא כלל לא ברור. עניין נוסף הוא שבחלק מהסרטים הייתה בעיית אקספוזיציה קשה – לוקח הרבה מאוד זמן להבין מי נגד מי, מי הגיבור/ה של הסרט ולאן בדיוק הוא מוליך. בעיה זו היא כמובן גם פונקציה של עריכה. דפוס חוזר נוסף הם סרטים שבאמצע משנים כיוון מבחינת סגנון או מבחינת עלילה, לעתים בצורה דרסטית. אלו כמובן לא דברים שלילים בהכרח והיו גם כאלה שהצליחו לבצע מעברים בצורה משכנעת יותר ["ירח בבית 12" לדוגמא] אבל אלו סימפטומים שגורמים לצופה לתחושת חוסר אחידות או לבלבול מיותר בזמן הצפייה, המקשים על שמירת עניין רציפה בסרט.
  • כתבתי כאן בעבר על "האיש שבקיר" כאחד הסרטים שהחלטה צורנית מכתיבה את עלילת הסרט. "האיש שבקיר" צולם במשך 12 שוטים רצופים בלבד והוא יחסית מקרה מוצלח של סרט שהבחירה הסגנונית שלו מעובה בהחלטה תסריטאית משכנעת. בתחרות השנה היו עוד כמה סרטים בהם הסגנון משפיע ישירות על התוצאה ולא תמיד לטובה: "אני אוהב אותך הסרט" של דן ססלר, הוא סרט אישי מאוד ויש בו הרבה רגעים ורעיונות יפים אבל המבנה של שחקן המבצע מונולוג בזמן שיחת טלפון פעם אחר פעם יוצר לאות בשלב מסוים. אני חיבבתי מאוד את "מלחמת 90 הדקות" [אני מקווה שיהיה מועמד לפרס הסרט, למרות שהתחושה היא שהוא התקבל בתגובות קרירות], אבל דווקא הבחירה בז'אנר המוקומנטרי היא נקודת החולשה שלו ומביאה לרגעים מביכים בהן הדמויות מדברות למצלמה ובעצם כל הזמן מזכירות לנו שאנו רואים סרט, במקום לתת לנו 'ללכת' עם הדמויות. גם "קאפו בירושלים" הוא סוג של מוקומנטרי דרמטי – וזאת בחירה בעייתית אף יותר. למרות שמדובר בסיפור מרתק שבהחלט יכול וצריך לעורר דיון ונעשה על ידי כמה מטובי היוצרים והשחקנים המקומיים, האופי המוקומנטרי מונע מהדרמה לנסוק באמת וגורם לתחושה של חזרתיות לא נחוצה.

 

אלי קרן אסף ונטע שפיגלמן ב"נדיה - שם זמני" שביימה טובה אשר

אלי קרן אסף ונטע שפיגלמן ב"נדיה – שם זמני" שביימה טובה אשר

 

  • הקטגוריה הצפופה מכולן השנה היא פרס שחקנית ראשית. ישנן לא מעט שחקניות שהייתה להן הזדמנות לקבל תפקידים מורכבים ולבצע אותן בהצלחה מרובה ולכן מסקרן מי מהן אכן תהיה מועמדת. כתבתי בעבר שבחים על תמר אלקן ב"האיש שבקיר" – ואליה ברשימת המועמדות הייתי מצרף ללא היסוס את יערה פלציג מ"ירח בבית 12", נטע שפיגלמן מ"נדיה – שם זמני", רותם זיסמן כהן מ"המילים הטובות" ומורן רוזנבלט מ"חתונה מנייר". מחמשת אלו בלבד ניתן להרכיב קטגוריה ראויה – ושוב אומר שלא צפיתי בכל הסרטים המתמודדים. אזכיר לחיוב גם את דנה ידלין ב"פטר השלישי" ובעיקר את ליא קניג האגדתית שהיא לחלוטין נקודת אור פלאית בסרט הבעייתי "קמטי צחוק".
  • דווקא בקטגוריית שחקן ראשי אין תחרות גדולה הפעם. אני משער שבין המועמדים יהיו רועי אסף [מבין שלושת הסרטים בהם השתתף השנה אהבתי אותו בעיקר ב"המילים הטובות" עליו הוא מועמד דווקא כשחקן משנה], משה איבגי, אסף בן שמעון ואולי גם שי אביבי. אבל מבין כולם מגיעה מילה טובה לאלירז שדה על הופעתו ב"בן זקן" – על הנייר הליהוק הזה מעורר חשש ותחושה של הימור נועז, אך בזמן הצפייה בסרט כל החששות התבדו לחלוטין – הוא מבצע בסרט הופעה משכנעת ואני מקווה שנראה אותו ברשימת המועמדים לפרס השחקן.
  • רן שם טוב, מוזיקאי חבר להקת "איזבו" – הוא מלחין הקומדיות האולטימטיבי בשנים האחרונות. הוא היה מועמד בעבר לפרס אופיר כמלחין על "זוהי סדום" ו"הדילרים" והשנה הלחין גם את "פלאפל אטומי" וגם את "מלחמת 90 הדקות" – בשתיהן עשה עבודה טובה מאוד שחיזקה את המימד הקומי והאירוני של הסרטים ולעתים ממש חיפתה על כשלי תסריט או עריכה. אני משער שהוא יהיה מועמד מול עצמו על שני הסרטים.
  • מבחינה טכנית הסרטים המקומיים הולכים ומשתפרים – ובהתאמה לכך קטגוריית הצילום נעשית מרתקת במיוחד בשנים האחרונות. גם השנה בלא מעט סרטים הצילום היה מרכיב דומיננטי וברור שבאופן כללי עבודות הצילום נעשות מוקפדות יותר ויותר, כאשר יש תכנון ומחשבה של ממש מאחוריהן. למרות שכרגע אסף סודרי, צלם "ארץ פצועה" נחשב למתחרה מוביל בקטגוריה זו, באופן אישי פחות התחברתי לקונספט הצילום של הסרט ולא תמיד הוא נתפס בעיני כתואם לסרט. לעומת זאת, עמית יסעור ב"ירח בבית 12" ורואי רוט ב"חתונה מנייר" הטיבו להשתמש בלוקיישנים המקוריים בהם התרחשו הסרטים בצורה אינטגרלית ולא כזאת שגורמת לך לתהות מדוע בחרו לצלם את הסרט דווקא בצורה הזאת. ראוייה לציון גם טליה גאון על "נדיה – שם זמני" אם כי אני מעט אמביוולנטי לגבי חלק מההחלטות בו וכאמור בעבר שיבחתי גם את "האיש שבקיר" שצילם זיו ברקוביץ, כאשר הצילום בו בהחלט אפקטיבי ומרשים.
  • חלק מחולשת התסריטים בסרטים השנה הייתה שרבים מהם הזכירו או טיפלו בנושאים דומים. לדוגמא – טיפול בקרוב משפחה הנזקק לתמיכה בעקבות בעייה נפשית או פיזית, שהממסד לא עוזר בצורה מספקת ולכן ה"נטל" עובר אל אדם אחר במשפחה. הנושא הזה בוריאציות שונות הופיע בשנה שעברה ב"את לי לילה" וחזר השנה ב"ירח בבית 12", "קמטי צחוק" ו"חתונה מנייר". עוד בפינת "איזה סרט אחר אתה מזכיר לי?": דמיון עלילתי בסיסי ניתן למצוא גם בין "פלאפל אטומי" ל"מלחמת 90 הדקות"; הסרט "קמטי צחוק" הזכיר לחלק מהצופים בצדק את "חיותה וברל; "ירח בבית 12" הזכיר לי לפרקים את "למראית עין" מ2005; "האיש שבקיר" הזכיר לי קצת את "ימים קפואים" מ2006 ואפילו שני סרטים כל כך שונים כמו "המילים הטובות" ו"איביזה" – חולקים למעשה את אותו תיאור עלילה: שלושה אנשים קרובים יוצאים למסע מפותל בחו"ל כדי לפתור תסבוכת משפחתית.

 

יהלי פרידמן ואודי פרסי ב"עשרה אחוז ילדה שלי" שביים אורי בראון

יהלי פרידמן ואודי פרסי ב"עשרה אחוז ילדה שלי" שביים אורי בראון

 

  • בעיה ידועה היא שמרבית הסרטים המתחרים בפרסי אופיר טרם הוצגו לקהל הרחב וספק אם יש להם מפיץ או תאריך יציאה ברגע זה. שלושה סרטים מהמתחרים דווקא יצאו בימים אלו לבתי הקולנוע – שלושתם בעלי גוון קומי כיאה לימות הקיץ ורוח תוססת נושבת בהם: "עשרה אחוז ילדה שלי" החינני של אורי בראון יצא לפני כחודש ומספר על מערכת יחסים בין רווק תל אביבי לילדה בת ה7 של חברתו. בטקס פרסי אופיר הוא מתמודד במסלול "סרט הפרינג'" ויש לו סיכוי גדול להיות הסרט הנבחר במסגרת זו. "אני לא מאמין, אני רובוט" של גל זלזניאק וטל גולדברג היא קומדיית מדע בדיוני חביבה ועתירת אפקטים ו"מה כבר יכול לקרות?" שביים אופיר לובל ומככבים בו הצמד הקומי דובדבני וקובץ' היא הקומדיה ש"איביזה" הייתה צריך להיות אך לחלוטין לא הייתה – מודעת לעצמה, מקורית, קולחת ומכילה לא מעט דמויות משנה משעשעות.
  • וחוץ מן הפיצ'רים העלילתיים ישנם גם בפרסי אופיר גם סרטי תעודה וסרטים קצרים. לצערי ראיתי מעט מאוד מהם עד כה, אך סרט אחד אהבתי במיוחד: הסרט העלילתי הקצר "החזן והים" שביים יהונתן אינדורסקי הוא פנינה של ממש – צנוע, משוחק לעילא ומרגש. הסרט נתמך בין השאר על ידי "הרשות השנייה" והוא עתיד להיות משובץ כחלק משידוריה בחודשים הקרובים.

*הסקירה כאמור מתייחסת רק לסרטים שהצלחתי לראות, כאשר בין שבעת הסרטים שלא ראיתי יש כמה מהמדוברים והמסקרנים, שאולי משנים מעט את התמונה העגומה. הסרטים שטרם ראיתי הם: "באבא ג'ון", "ג'רוזלם", "היורד למעלה", "למה עזבתני", "סיפורי מעשיות של רבי נחמן", "ציפורי חול" ו"קבלת שבת"

התמונה בראש הפוסט מתוך "מלחמת 90 הדקות" של איל חלפון

אורי ברד
שואף לצפות בכל פיצ'ר ישראלי שהופק

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק