01426173207af353017f9f392acd14985cbb06a6b12

הצורה מול התוכן: על סרטים המתרחשים בלוקיישן אחד, בעקבות "האיש שבקיר"

אחד הסרטים המשתתפים השבוע בתחרות הישראלית בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הוא "האיש שבקיר"  – דרמת מתח על אישה המתעוררת בדירתה, מגלה שבעלה נעלם ללא הודעה מוקדמת ומתחילה לחפש אותו. זהו סרטו השני של יבגני רומן שביים לפני שנים ספורות את דרמת הילדים "איגור ומסע העגורים".

"האיש שבקיר" הוא יוצא דופן בשל הנתונים בהם הופק – הוא מתרחש כולו בלוקיישן אחד [דירת הזוג], במשך לילה אחד ומורכב מ12 שוטים בלבד, כך שאורך שוט ממוצע עומד על כ7 דקות. הסרט צולם במשך 6 ימים, כשליש פחות ממספר ימי הצילום הממוצע לסרט המופק בישראל.

תמר אלקן ב"האיש שבקיר"

תמר אלקן ב"האיש שבקיר"

 

סרט זה מצטרף לכמה סרטים שהופקו בישראל בשנים האחרונות, בהן מגבלות הצורה משפיעות מהותית על התוכן. הסרטים המוכרים מבינהם הם "שבעה" ו"גט" של האחים אלקבץ – שניהם צולמו בלוקיישן יחיד עם מינימום תנועות מצלמה. גם "חדר 514" של שרון בר זיו מתרחש בלוקישן מרכזי אחד – וצולם רק בארבעה ימים[!] והגדיל לעשות "אנא ערביה" של עמוס גיתאי – הסרט כולו מורכב משוט אחד רציף של שעה ורבע – כלומר לסרט נדרש יום צילום אחד בלבד.

גם בקולנוע העולמי – מ"החבל" של היצ'קוק, דרך "תיבה רוסית" של סוקורוב ועד "בירדמן" של איניאריטו – נעשו אין ספור ניסיונות קולנועיים של סרטים המורכבים מרצף של שוטים ארוכים מאוד, או של סרטים המתרחשים בלוקיישן אחד בלבד ["משחקי בילוש" של קנת' בראנה ו"אלוהי הקטל" של רומן פולנסקי הן שתי דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות].

 

אסיה נייפלד ב"חדר 514"

אסיה נייפלד ב"חדר 514"

 

הנתונים הללו מאפשרים גמישות הפקתית ויכולים להוזיל עלויות באופן משמעותי – כיוון שיום צילום מתרחש רק במקום אחד, יש זמן רב יותר לצלם את הסצנות עצמן מאשר להתעכב על נסיעות אנשי הצוות, הרכבת ציוד והחלפת תאורה – כפי שקורה בסרטים מרובי לוקישיניים. מאידך, הצמצום מוביל גם למגבלה עלילתית- במרבית הסרטים הללו ישנו קונפליקט אחד בלבד, שאמור לסקרן את הצופה במשך שעה וחצי – אתגר לא פשוט כלל. בנוסף, אם הצופה אכן מודע לכך שהסרט מתרחש בלוקיישן יחיד, הדבר גורע מהאפקטיביות של הסרט, כי חלק מאלמנט ההפתעה האפשרי לגבי ההתפתחויות העלילתיות מראש לא קיים.

על מנת לשמר את העניין אצל הצופים בקונפליקט גם ב"האיש שבקיר" וגם ב"גט" ישנן דמויות 'אורחות' רבות – הן מגיחות לסצנה אחת, לעיתים מספקות הפוגה קומית ותוך כדי שופכות אור על הרקע ומערכות היחסים בין הדמויות הראשיות.

בעוד ב"גט" הקונספט הוא של מצלמה סטטית, ב"האיש שבקיר" בחרו דווקא לתת למצלמה להיות דמות של ממש – היא נעה בחופשיות בין חללי הלוקיישן, לא פעם היא מעצימה את המסתורין ולחלוטין מכתיבה את האווירה של הסרט [את הסרט צילם זיו ברקוביץ, בין השאר צלם הסדרה "איש חשוב מאוד"]. השימוש הוירטואוזי במצלמה [וגם בעבודת הסאונד] מסיר מכשול נוסף האופייני לסרטים בעלי לוקיישן אחד – הנטייה לתאטרליות. בכלל, במסגרת המגבלות הצורניות שלו, "האיש שבקיר" הוא סרט מוצלח כיוון שהתסריט שומר על עניין לכל אורכו ובעיקר כי הוא מבוצע בצורה טובה – בייחוד על ידי השחקנית הראשית תמר אלקן [שבולטת לטובה גם בסרט "חרדת הבמאי" של דן וולמן שיצא לא מכבר].

 

יובל שרף ב"אנא ערביה"

יובל שרף ב"אנא ערביה"

 

"האיש שבקיר" הוא יוצא דופן, שכן העלילה והביצוע טובים ולכן הסרט מעניין. אבל באופן כללי, בסרטים אחרים בהם ישנן מגבלות צורה זה עלול להתפרש כגימיק או גחמה של במאי, כניסוי קולנועי יותר מאשר סרט של ממש. במדינה כמו ישראל הפיתוי לבצע סרט מוגבל צורנית הוא גדול– לעיתים פשוט זאת האפשרות היחידה של היוצרים לממש את הפקתו, אבל מצד שני עלול להיות 'מחיר' לתוצאה. "אנא ערביה", לדוגמא, מבוצע בצורה מעניינת מבחינה טכנית ומשתתפים בו שחקנים טובים – אבל המסגרת העלילתית לא מספיק מרתקת כבר מהדקות הראשונות שלו ולכן לא ברור מדוע הוחלט לצלם סרט זה דווקא בשוט אחד רציף, מעבר להישג הצורני.

אם כך נייחל לכך שבעתיד סרטים בעלי קונספט צורני מהסוגים שצוינו כאן יהיו כאלה שעבורן ההגבלות הצורניות הכרחיות ושיהיה להן צידוק עלילתי משמעותי – כלומר שהצורה לא תכתיב את התוכן, אלא להפך.

 

["האיש שבקיר" יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים ב14-15.7, פרטים כאן. ב"חדר 514" אפשר לצפות כאן]
אורי ברד
שואף לצפות בכל פיצ'ר ישראלי שהופק

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק