רון

לספור אתיופים: איזה ייצוג יש למגזרים על המסך והאם יש לזה קשר להפגנה בכיכר

יוסי מרשק טרוד. טוב, לא ממש הוא אלא השוטר שגילם בסרט "מנפאואר". חבורה של שוטרים סובבת במעגל לתדריך עמוס פאתוס ציוני של יחידת 'עוז' ומה שמעניין את הדמות של מרשק זה תנאים סוציאליים ושעות נוספות. השבוע נאספו בפתאי כיכר רבין חבורות דומות של שוטרים במעגלים והאזינו לתדריכי בטיחות. סביר להניח שבסיום ההפגנה, לאחר שהסוסים חזרו לאורווה, גם הם התעניינו יותר בשעות הנוספות ופחות במאבק מול אתיופים. מנגד, המפגינים הרגישו שהם לבד מול העולם ופצחו בסיסמאות שכוללות את המילים "גזענות" ו"לא ייתכן". אבל רגע, עצרו את הסוסים ושאלו את עצמכם: על מה ההפגנה בעצם? האם אפשר באמת להשיג שיוויון? ולמה שוב האדם היחיד בהפגנה שאינו אתיופי הוא לירן חולצה אפורה?

אם נעבור את מהירות האור נוכל לחזור בזמן ולהיזכר בשוטר קולנועי נוסף. השוטר אזולאי היה דמות מורכבת ומעוררת אמפתיה בגילום מלא רגישות של שייקה אופיר, אולי אנטיתזה מוחלטת לגילום סטריאוטיפי של דמות מזרחית בסרט אחר של קישון, סלאח שבתי. דמויות מזרחיות עברו כל-כך הרבה גלגולים בדורות שונים ובסרטים מסוגים שונים שכבר מעייף לדוש בעניין, ואף אחד לא מעוניין לדוש בחום הזה. אך בשורה התחתונה (אפרופו 'שורה ראשונה'), לא כל דמות מזרחית מייצגת בהכרח מזרחי אלא היא דמות בפני עצמה. אם ניקח כדוגמא את הסדרות 'זגורי אימפריה' או 'איפה אתה חי?', ואפילו את 'שנות השמונים', ניכנס לעולמם של משפחות מרוקאיות או בוכריות ונכיר את המנהגים והלבוש, המבטא והסלנג, וגם נתעמת עם מוטיב חוזר בסרטי בורקס – הקונפליקט בין דור המהגרים המבוגר לדור הצעיר שמרגיש כבר ישראלי. ב'איפה אתה חי?' הקונפליקט אמנם ממוחזר כמו בקבוקים של אשת ראש ממשלה אבל הצגת המשפחה הבוכרית היא חדשה ומרעננת לצופי הטלוויזיה הישראליים. לעומת זאת, סדרה כמו 'זגורי אימפריה', דווקא משום שהיא חכמה ונועזת, מציגה טווח רחב של דמויות עם מנעד של אפיונים והחלטות, והגיבור הראשי עושה תהליך הפוך למה שמקובל בבורקס – במקום לברוח מהמשפחה המרוקאית אל הצבא ולאמץ שם משפחה בעל מצלול ישראלי, כפי שעשה בהתחלה, הוא עוזב את הצבא, את מרכז הארץ ואת חברתו האשכנזיה ושב אל השורשים, אל המשפחה, אל הפריפריה ואל אהבת נעוריו המרוקאית למהדרין.

איפה אתה חי

יוצרי הסדרות הללו מציגים בגאווה ובהתרפקות מסוימת את המשפחות שלהם. זהו תהליך שאופייני רק למי שבטוח לחלוטין במקומו בישראליות וכעת יכול לחזור לביקור קצר בפולקלור המשפחתי. אלא שיש הצגה ויש ייצוג. הצגה של עדה יכולה להתאפשר בשני אופנים. האחד, הצגה כהצגת תיאטרון: משפחה בוכרית נכנסת לשעה קלה לסלון הבית דרך מקלט הטלוויזיה והופ, עשינו הכרה חפוזה עם כמה מנהגים, מה שמעמת אותנו מול זהרירה חריפאי ב'סלאח שבתי': "עליכם לשכוח מהר מהר את כל המנהגים הברבריים שהבאתם איתכם!" – "לשכוח? למה לשכוח?" ובאמת, למה? ההצגות האחרונות של העדות והמגזרים מוכיחות שאין במה להתבייש.

 

לעומת ההצגה, ייצוג יכול לבוא לידי ביטוי לאו דווקא בהצגה של עדה מסוימת, נאמר אתיופים, אלא בשילוב של אתיופים בטלוויזיה או בקולנוע. לרוב בייצוגים קולנועיים ותקשורתיים אתיופי יופיע כאתיופי, אבל לאחרונה נעשו גם כמה שילובים מעניינים של אתיופים כישראלים לכל דבר. ב'זגורי אימפריה' ובסדרה 'רון', למשל, הופיעו שחקנים אתיופים בלי שום איזכור לעדתם. יוסי וואסה, ששיחק ב'רון' רופא, הופיע לפני-כן גם בסדרה 'המשרד', שם זכה לאיזכורים לעובדת היותו אתיופי אלא ששם נעשה הדבר במבט סאטירי על החברה הישראלית, בדומה לדמותה של סלמה ב'ארץ נהדרת'. בסדרות ובסרטים אחרים כמעט ולא קיים ייצוג לאתיופים או לבני עדות ומגזרים אחרים שאינם משתייכים לישראליות, לפי ההגדרה שקיימת בזיכרון הקולקטיבי ונשענת בעיקר על דימויים מהטלוויזיה, מהפרסומות ומהחדשות. שילוב של כתב אתיופי כמו ברהנו טגניה בחדשות ערוץ 2 הוא בבחינת עלה תאנה, מה גם שלרוב מדובר בייצוגים המשמרים תבניות מקובעות. יאיר שרקי נמצא במשבצת הכתב לענייני חרדים. הכתב פוראת נסאר מסקר בהרחבה את המגזר הערבי אבל אף אחד לא יחשוב להעסיק כתב ערבי לענייני תחבורה למשל, בנוסף לכתב הערבי שכבר נמצא במערכת. כפי שבפוליטיקה שמורים מקומות לעולים, מיעוטים ונשים, כך גם הייצוג התקשורתי נשען בבסיסו הרחב על גברים אשכנזים. לא שיש דבר פסול בזרקור על כתב מצוין כמו רביב דרוקר, אך היה היתה נטשה מוזגוביה וראו – איננה עוד.

 

לעומת הייצוג, אם נסתכל לרגע על הצגת האתיופים בקולנוע נוכל למנות על יד אחת סרטים כמו 'תחיה ותהיה' ו'עלים אדומים' וקצת להכיר ערבים ב"עג'מי" ובסדרות כמו 'עבודה ערבית' ו'פאודה', רוסים ב'תא גורדין' ו'מרחק נגיעה', דתיים ב'סרוגים' וחרדים ב'שטיסל' – הצגות שגורמות לנו לפחד פחות מהשפה הערבית ומהדמויות האלה שלובשות שחורים במאה שערים. אמנם קורה שבתהליך מעין זה, כמו שאפשר לראות בסרטון שלעיל, בו שחקנים חילוניים מאופרים נופלים לקלישאות נוסח שלום עליכם (אלפי חרדים בתגובה: "אנחנו כן אומרים 'אני אוהב אותך לאה'. אצלנו כבודה של בת מלך פנימה וזה"), הצגת דמויות של מגזרים או מיעוטים יכולה לשמר לעיתים קבעונות מחשבתיים אבל ברמה הכללית האפקט מבורך, אם כי השפעתו על הצופה קצרת טווח. בדומה לסרטים שנעשו בהוליווד על השחורים או על העבדות, עם או בלי קשר לכניסתו של ברק אובמה לחדר הסגלגל ("לינקולן", "המשרת", "סלמה", "ג'אנגו ללא מעצורים"), קיימת אצל חברה בתקופה כזו או אחרת לגיטימציה לעיסוק בנרטיב של קבוצה מסוימת, בדרך כלל כשהמציאות הפוליטית והחברתית, ובעיקר הכלכלית, מכתיבה זאת. אבל אולי אובמה חב את העובדה שהוא יושב בבית הלבן לייצוגי השחורים בקולנוע, בתקשורת ובטלוויזיה במה שנהוג לכנות 'העדפה מתקנת'. במסגרת תיקון האפליה, אפשר לראות דמויות של שחורים בתפקידים של עורכי-דין, מנהלים, קרייני חדשות וכן, גם נשיאים. לפעמים נדמה שהמפיקים מפחדים ממכתבי תלונה והחרמות עד כדי כך שניתן לראות ייצוג של שחור או היספני אפילו כשזה נראה מאולץ ולא אמין. דמות שחורה של חבר ב'קו-קלוקס-קלאן' עוד לא היתה, אבל אולי זה בגלל שיש הבחנה ברורה בין הצפון לדרום.

 

ההבדל טמון בעיקר בחלוקה לקבוצות. למרות צ'יינהטאון והארלם, בליבת התפוח הגדול השחורים נחשבים לחלק מהחברה. אולם בשאר חלקי המדינה, כמו גם בלונדון, פריז וישראל, השחורים מרוכזים בשכונות נפרדות, ממש כשם שהמרוקאים שוכנו בשיכונים בירוחם ובדימונה. תיכון "אורט גוטמן" בנתניה שונה מהותית מתיכון "עירוני א'" בת"א מבחינת ההרכב הדמוגרפי שלו, כך שתיכון ליברלי וסובלני כמו "עירוני א'" יקבל באהבה חצי אחוז של תלמידים שחורים אבל יתקשה להתמודד באותה סובלנות עם חמישים אחוז כמו בנתניה. לעומת זאת, לתלמידים האתיופיים בנתניה יהיו בספסל הלימודים חברים שלא מקרב העדה אך הם תמיד יחזרו להתגודד בחבורות משלהם בשכונות האתיופיות. במציאות הנוכחית, כשהחלוקה ברורה בין שחור ולבן, לאתיופים אין באמת כלים להפוך להיות ישראליים, והם תמיד יעוררו רתיעה ראשונית בקרב ציבור שלא חשוף אליהם ברמה היומיומית, בין אם ברחובות קריית מלאכי ובין אם בריאיון עבודה בחברה הממוקמת במרכז תל אביב לה נדרשים עובדים בעלי מראה ייצוגי (מה זה אומר?). הדבר נובע בעיקר מרתיעה ראשונית מכל מי ששונה מאיתנו, אם במראה ואם בהשתייכות התרבותית, כפי שמסבירה אסתר רדא בסדרה "מקום בצמרת" של הערוץ הראשון: "אנשים מפחדים נורא ממה שהם לא מכירים ונורא אוהבים להיות בתוך קבוצה ולהרגיש שייכות מסוימת, וכל מי שמחוץ לקבוצה הוא כמובן האויב." זו גם הסיבה שלרוב נתחבר רק לסרטים ולסדרות בהם התרבות המוצגת מוכרת לנו פחות או יותר או שאנחנו מסוגלים לשבת לקפה עם אחת הדמויות. אם לא נתחבר לדמות ונזהה בה את עצמנו או את הקרובים לנו זה יעורר בנו ריחוק, אלא אם כן מדובר בהצגת השונה באופן שנראה לנו אקזוטי מעצם השונות, אך גם במקרה הזה העניין לא יחזיק מעמד ללא דמות מעוררת הזדהות במובן הזה שנרצה לשבת איתה לקפה. או בירה.

 

ייצוג לא סטריאוטיפי בתקשורת המיינסטרימית אשר נמשך לאורך זמן הינו בעל השפעה מרחיקת לכת במניעת הישנות של רתיעה כמו זו. אבל עם כל הרצון הטוב, המציאות טופחת לנו בפנים שוב ושוב. השבוע, למשל, התעוררה אמריקה לעוד בוקר של טבח על רקע גזעני. בשעה שאובמה מנסה למנוע בולטימור נוסף, צייצה ג'ודי שלום ניר מוזס בטוויטר ציוץ גזעני בגנותו, שוכחת שגם את בעלה היו כאלה שניסו לגמד במילה 'שחור'. כמו ש"מסדרים" אותנו, נסדר גם אנחנו את החדשים שיבואו אחרינו, אמר סלאח שבתי לבנו כשניהלו שיחת נפש מקוצרת בצריף המעברה. נכון ומדויק. ה"צ'חצ'חים" של השיכונים לא סובלניים יותר או פחות מהאשכנזים ה"נאורים" של "ישראל האמיתית" כלפי ה"כושים" של השיכונים בנתניה וביבנה. כך או אחרת, אנחנו חיים בארץ אוכלת יושביה, ארץ מהגרים של חשדנים שממהרים לשלוף את החרב כשהם מרגישים מאוימים, אבל דקה אחרי זה יתחבקו אם יראו שלמי שדימו כאויב יש שם ופנים ואפשר לכנות אותו "אחי". איך שלא מסתכלים על זה, הניסיון המאולץ לכור היתוך כשל ואין דבר כזה דמות של ישראלי שיש לה סממנים זהים, אלא אם כן חוטאים בהתנשאות. מאחר וזה המצב, אין מה להתבייש בתרבות ובמנהגים של העדות והדתות אך גם אין צורך להתעקש לקטלג את יוצאי העדות והמגזרים בתפקידים צפויים מראש. באחרית הימים, קטורזה ומודי בראון יחליפו תפקידים בפרסומת לבנק, יוסי וואסה יגלם עורך-דין, הישאם סולימן יגלם מנהל חברה ולוסי אהריש תגיש חדשות בערוץ מרכזי. אחרי שזה יקרה, לא מן הנמנע שמקרים כמו תקיפת חיילים אתיופיים בידי המשטרה יוסיפו לקרות אבל לפחות לאתיופים יהיה קול וייצוג בחברה הישראלית וכבר לא יהיה צורך בהפגנות אלימות בכיכר רבין.

ערן רוסק
למד קולנוע וטלוויזיה, אבל מעדיף טלוויזיה על קולנוע. ביים מערכונים לאינטרנט ופשט לכולם את הרגל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק