המעבדה

יומן צפייה וראיון עם במאי "המעבדה" על שימוש במצלמה נאיבית כנשק נגד נשק

"החל משלהי שנות התשעים ישראל גילתה שיש לה עדיפות (בפיתוח נשק. א.ק.), בצורה של סינתזה אל-כימית אפלה, שהדמויות בסרט גורמות לה להפוך גם לכסף. המשמעות היא להשתמש בסכסוך, שאנשים משמאל ומימין גדלו באמונה שהוא נטל או בעל מחיר כלכלי – לדבר שהוא משאב".

יותם פלדמן, במאי "המעבדה".

ברוכים הבאים. אם הקלקתם על הלינק שמוביל לפוסט הזה ואף שרדתם את ציטוט הפתיחה רוב הסיכויים שבאתם להתעצבן או להצטדק. מעולה! יהיה לכם מזה בשפע.

הסרט בו נדבר הוא "המעבדה", דוקו בטחוני מאת יותם פלדמן – הזכור לכם בוודאי מעיתון "הארץ", או מהכלא במצרים – המעניק פנים לאנשי תעשיית הנשק הישראלית, ומישיר מבט אל האפשרות האיומה כי חלק ניכר מהקיפאון בתהליך המדיני והסבל המדמם ממנו נובע מתוך אינטרס כלכלי ישראלי ואף כלל עולמי.

בכדי לשלב כמה שיותר קולנוע בנושא הסופר פוליטי האמור, מובא בפניכם יומן צפייה בסרט הבנוי מראיון שערכתי עם היוצר והערות אישיות שלי. קריאה/צפייה מהנה.

00:00:29 – סצנת הפתיחה יוצאת בהצהרה חד משמעית – זהו לא רק תחקיר בטחוני, אלא סרט קולנוע שמבקש להעביר מסר חברתי באמצעים אמנותיים. הסרט נפתח לצלילי מוזיקה מתקתקה בהדגמת מעלותיה של בובת חתול כאמצעי הסוואה בשטח בנוי לרובה חדיש, שמצטיין ביכולתו להיות עקום. בובת החתול, אגב, נמצאה על ידי אחד מעובדי חברת הנשק בעת שעשה קניות לילדיו בקניון.

התחושה האירונית-טראגית שמלווה אותנו לנוכח התנהלות הסכסוך – לראות ולא לדעת אם לצחוק או לבכות – היא גם ליבו האמנותי של הסרט, המתאפשר על ידי נקודת המבט שפלדמן בחר עבור מצלמתו –  זו של התם.

פלדמן: "נקודת המבט של המצלמה הנאיבית והאיטית שאימצתי היא גם אסטרטגיה לראיין כמובן, ולהופיע ולקדם את העלילה של הסרט, אך יש כאן גם בחירה שהיא חזקה אידיאולוגית מבחינתי. לא רציתי לעשות סרט שמסמן גבולות – "אלה הנבלים, השפלים ותאבי הבצע שמרוויחים מתעשיית הנשק" – ושנועד לשרת את מלאכת הזיכוך העצמי והסימון של עצמי כאיזשהו תשליל של האנשים האלו. במקרה שלי ההפך הוא הנכון. כל הישראלים מרוויחים מתעשיית הנשק, ואני חושב שבכל האנשים שפגשתי מצאתי משהו מעצמי. בשמעון משהו שקשור לסקרנות ודחף החקירה וההתייחסות לאמת. ללאו הזדהיתי עם תשוקת מוות, מתיחת גבולות והרפתקנות אצל אדם שבכל זאת הרג כמה וכמה אנשים בחייו. אני חושב שכן מצאתי את המקום הזה מולי ולכן בחרתי בעמדה היחסית תמימה.

poster-philippe

00:02:05 – לאחר כתוביות הפתיחה מגיע תורו של פלדמן לנסות את הנשק. הוא נצמד לקיר ירקרק, מעקם את חלקו הקדמי של הנשק בו נמצא הקנה אל עבר המטרות שמעבר לקיר, ובאמצעות צג מחשב מצליח להפיל שתי מטרות עם שני כדורים. הוא מעולם לא ראה את המטרה שמולו פנים מול פנים.

00:05:06 – אלוף פיקוד הצפון לשעבר, עמירם לוין, מסביר בהרצאה לבכירי צבא ותעשייני נשק כי "להרוג את האויב הוא הדבר החשוב ביותר", או בניסוח אחר בו השתמש "רוב החבר'ה האלו כשנולדו, הם נועדו למות. זה מה שנקרא לעזור להם".

ההזדמנות לראות דמות ציבורית מדברת באופן כה בוטה ועדיין להרגיש כל כך מורגלים בכך, מספקת הצצה אל מאחורי קלעיו של פרדוקס המלווה את הסרט מראשית הפקתו ועד קבלתו בקרב הקהל.

פלדמן: "אני חושב שאחד הדברים המעניינים בסרט הזה הוא שהוא תמיד נמצא על קו גבול מאד מאד קלוש בין הסקנדל למובן מאליו. כשהתחלנו להציע את הסרט להמון אנשים התגובות התחלקו לשניים – מעטים האמינו בו, לרוב הוא די עשה חררה, ומתוך אלו שלא האמינו חצי אמרו 'כן, אבל זה ברור, כולם יודעים שזה ככה. למה צריך לעשות כזה סרט?' והחצי השני אמר 'אבל זה נורא נורא רדיקלי, איך אפשר לדבר על הדברים האלה? יהרגו אותי ואותך ואת כל בני משפחתנו'. וזה נכון. אני חושב ששתי התגובות הן נכונות".

00:10:58 – עמוס גולן, ממציא ומפתח אותו רובה בר עיקום, ה"קורנרשוט", מספר על התגשמות החזון העסקי שלו. הוא מנסה בהסתייגות למצוא שמות חלופיים ל"סחר בנשק", אך ניכר שהוא גאה במפעל חייו שלהגדרתו הינו "הצלחה אדירה".

בקונפליקט של גולן, ומרואיינים אחרים בהמשך, בין הרצון לנופף בדגל ההצלחה לאופיה המוצלל של התעשייה לה הוא שייך, מצוי המפתח לגישה הבלתי נתפשת שפלדמן השיג לדמויות שבדרך כלל פועלות הרחק מעין הציבור והמצלמה.

פלדמן: "שנה של עבודה על הסרט עברה בלהגיע אל האנשים ולהשיג את הסכמתם. מין סיפורי איאן פלמינג או ג'ון לה קארה של להגיע לכל מיני מקומות בזהות שהיא קצת שונה מהזהות של הקולנוען שהייתי ולנסות לגשש ולשאול ולברר ולעשות כל מיני מהלכים כדי קצת להקנות לי איזו אחיזה בעולם הזה. עם כל אחד מהאנשים נוצר קשר אינדיווידואלי. אני חושב שרובם פחות או יותר הבינו מי אני ומאיפה אני בא. היו איתם הרבה שיחות, בבית, בחוץ לארץ, עם אלכוהול, בכל מיני מצבים שאפשר לחשוב עליהם. בסופו של דבר הם החליטו, אני מניח אבל גם יודע כי הם אמרו לי, שהם רוצים לספר משהו גם לקהל הישראלי".

 00:11:20 – בתוך כפר מלאכותי שנועד לדמות לוחמה בעומק שטח פלשתיני בנוי, אנו פוגשים את תת אלוף שמעון נווה, פילוסוף צבאי, ואחת הדמויות המרתקות בסרט. נווה מסביר בסגנון של מדריך טיולים על תורות לוחמה השעונות על פילוסופיה פוסט מודרנית וזכו ליישום במבצע "חומת מגן" , תוך שהוא מצחקק כגאון אשר מתוקף מנת משכלו אינו מסוגל לקחת מציאות, כל מציאות, בצורה שאינה הומוריסטית. אלא שאז המצלמה קופאת על פניו, והוא נראה לא פחות ממטורף צמא דם.

shimon

השימוש בעריכה שמכוונת אותנו להסקת המסקנה הערכית המבוקשת על ידי הבמאי חושפת את עמדתו ומעמידה בסכנה את "המצלמה הנאיבית" דרכה בחר להביט עד כה. פלדמן לא מתחבא מאחורי הסתירה הזו, אלא מאמץ אותה, ותהליך זניחת הנאיביות מתגבר לאורכו של הסרט, עד לשיא שבסופו החזרה לנאיביות משיבה זכר של שפיות ליוצר ולצופי הסרט.

פלדמן: "אני חושב שאחת הבעיות בדיבור פוליטי בכלל, במיוחד בדיבור פוליטי פה, שהרבה פעמים הדבר העיקרי הוא המוסר ולא היעדים הפוליטיים ולא חירות או חופש ביטוי ולא אותנטיות. מה שבאמת משנה זה השיפוט המוסרי – טוב או רע. יש בזה משהו מאד מזיק, בין היתר בגלל הסיאוב של המוסר. גם אירגוני זכויות אדם וגם אסא כשר עובדים באותו ביזנס. האתגר שלי היה לעשות משהו שמצד אחד הוא "מעבר לטוב ולרוע" (ספר מאת ניטשה הקורא תיגר על יסודות המוסר המערבי – א.ק.) ומצד שני כן לנסות לספר סיפור פוליטי, לבוא מפרספקטיבה פוליטית, ומהנכחה שלי ושל נקודת המבט שלי".

00:17:22 – "איפה היית בצבא, דרך אגב?" שואל נווה את פלדמן. התשובה – מודיעין. את התשובה לתשובה שווה לכם לראות בעצמכם; אנו נסתפק בדבריו הבאים של פלדמן:

"היתה תקופה שבאופן קבוע הייתי כמעט מדי לילה חולם על הפרימיירה של הסרט ותמיד היה הרגע הזה שקם אחד המשתתפים או מישהו מהקהל, לפעמים באקדח, לפעמים בידיים חשופות ולפעמים בסכין, והכל היה נגמר בזה שהייתי טובע בשלולית באושה של דם".

00:18:37 – נאום בוש לקראת המלחמה בעיראק ואפגניסטן זוכה למחיאות כפיים סוערות, ואילו אנחנו זוכים להרחבה משמעותית של שאלת המחקר של הסרט דרך הופעתו של הקונטקסט הבינלאומי.

פלדמן: "הצד הכי קודר, מדכדך ומרושש תקווה בתחקיר לסרט הוא באמת העובדה שהעולם כולו עובר סוג של פלשתיניזציה. על האופן שבו ישראל משתמשת בכוח צבאי כדי לנהל אוכלוסיה ישראלית פלשתינית, ואגב גם פלשינית-ישראלית ובמידה מסויימת יהודית, פעם היו אומרות מדינות בעולם 'זה לא יפה' או 'למה אתם עושים את זה'. כיום הן אומרות 'איך אתם עושים את זה? תלמדו אותנו לעשות את זה גם'. אין מדינה שלא נוגעת בזה".

international

00:19:30 – יריד בטחוני בתל אביב. בתוכנייה – כנר, נוולנית, בופה ופואד. פלדמן מראיין מפקד מצבא זר על הנסיון הרב של ישראל בלוחמה בשטח בנוי,  ושאיפת יחידתו המוצבת בצפון אפגניסטן ללמוד מההתמחות הישראלית בשטח. בן אליעזר מתפאר בכך שאנשים רוצים לקנות מוצר שכבר עבר ניסוי בשטח, ולכן הנסיון הישראלי מכניס מיליארדים רבים של דולרים לקופת המדינה, הישג לאומי שבקונטקסט של הסרט רק מגביר את תחושת האבסורד. אך פלדמן לא מוכן לתת לאבסורד להישאר חיצוני לנו, ולהתבוסס בנוחות כצופים תמימים, כפי שנכנסנו לסרט. הוא רוצה להעביר אותו פנימה, לתוככי כל אחד ואחד מאיתנו.

פלדמן: "כולנו כל הזמן בכל רגע עובדים בשביל תעשיית הנשק. אם לאדם יש תוכנית חסכון או קרן פנסיה היא מושקעת בתעשיית הנשק. בזמנים הכי אפוקליפטיים המניה היחידה שעולה היא של תעשיות הנשק ולכן זו השקעה בטוחה. האקדמיה קשורה בפיתוח נשק וכמובן גם הפוליטיקה ועוד מאות אלפי אנשים שמעניקים שירותים לתעשיית הנשק. אלו כבר כוחות שלא מהווים איזו תוכנית שטנית להשתלטות על העולם, אלא כוחות מאד חזקים שחייהם של מאות אלפים אם לא מיליונים שלובים בהם".

00:23:59 – התערוכה הבינלאומית לנשק בפריז. פלדמן לא הוזמן, אבל הוא שם בכל זאת. אלביט, רפא"ל והתעשייה האווירית גם שם. מצגת נשק בהגשתה של בחורה המזכירה שילוב של דיילת ארקיע ומ"כית טירונים מתקבלת בהתלהבות. רגע לפני שאנשי הבטחון נקראים לסלק את צוות הצילום של פלדמן, הוא מצליח להוציא  מסוחר נשק ישראלי בעל חיוך זחוח את הציטוט הבא: "תראה מה האנושות משקיעה בשביל להרוג אחד את השני. אם היו משקיעים את זה קצת כדי להיטיב את החיים האחד של השני, אתה יודע מה היה קורה בעולם?".

הכניסה עם מצלמה לאירועים בטחוניים של מכירת נשק בין מדינות לחברות היא שכיחה בסרט אך מתקבלת כסוריאליסטית לא פחות מציטוטי המרואיינים המופיעים בהם.

פלדמן: "הרבה מהאירועים הם לא בדיוק סגורים. אלו אירועי מכירות. המטרה היא כן להביא כמה שיותר אנשים ולחשוף את המוצרים לתקשורת ופועלים לפי כל הגיון קפיטליסטי של מכירה של כל דבר אחר. יותר מזה ודבר שקצת נהניתי ממנו הם אירועים שבדרך כלל לא ידועים כל כך לאנשים שמחוץ לברנז'ה הזאת. צריך לקרוא עיתונים מסויימים, צריך להכיר אנשים מסויימים. צריך איכשהו להיכנס. בראשון זה היה באמת קשה. ישבתי בצד והייתי צריך לשתות בקבוק יין שלם עד שהיה לי אומץ לפנות למישהו. פניתי לנספח הצבאי הצרפתי וכמעט הקאתי עליו. הוא היה נחמד ואמר שיש עוד אירועים כאלו, תבוא לשיבטה עוד שבוע, יש תערוכה. מה שפעל לטובתי הוא שברגע שאתה שם השאלות מתחילות להתגלגל – 'אה זה ההוא שעושה סרט, ראינו אותו כבר בתערוכה הקודמת'. יש מין חוג או חבר נאמנים שהולך מתערוכה לתערוכה ואתה הופך לעוד פרצוף מוכר".

00:26:33 – פיקניק צהריים הכולל סיגרים, מינגלינג ונשק באירוחו של ליאו גלסר, ארגנטינאי ישראלי ובעליה של חברה ותיקה לייעוץ בטחוני ומכירת נשק הנמצאת בשיא שגשוגה, עוד דמות שהיא צבעונית ואפלה, קומית וטראגית.

ליאו מראה לפלדמן סדרת תמונות מאימוני צבאות מרכז אמריקה בלוחמה בג'ונגל, צניחה בונצואלה "עם החבר'ה של צ'אבס", פעילות עם שייחים במפרץ הפרסי ועוד ביקורים ב"מקומות מאד יפים" כפי שמכנה אותם גלסר. הוא מסביר מדוע ברק מופיע באחת התמונות בנימוק ששר הבטחון צריך להיות גם איש מכירות עבור תעשיית הנשק הישראלית ברחבי העולם. לא היתה פה פעם צנזורה?

פלדמן: "על הסרט היתה צנזורה צבאית מאד מינורית. הצנזורה היא לא של שנות השישים. אני מניח שהסרט לא היה מקבל היום מימון. היתה תקופה מסויימת של כמה סרטים שנעשו תוך שנתיים, שלוש. שומרי הסף, שלטון החוק, חמש מצלמות שבורות והסרט שלי. כולן באותו הזמן קיבלו כסף והופקו. אני לא משווה את עצמי אליהם – אלו סרטים שזכו להצלחה הרבה יותר גדולה משלי – ואני חושב שאחרי שהם נגמרו גם היתה תחושת רוויה של הקהל, שדי שקשה כבר לראות את הדברים האלו, וגם התרבו הקולות לצנזורה על סרטים, דרך הקרנות לפחות".

00:29:30 – "קראתי שאתה סוציאליסט בהשקפות שלך" – אומר פלדמן לגלסר. "בהחלט, מאד". עונה גלסר בחיוך מדושן. "מה זה אומר?" מקשה פלדמן. גלסר משיב: "שיהיה בטחון לכולם".

00:31:45 – לאחר מצגת אש של שני מדריכים צבאיים – בחור ובחורה שבכדי למהול את הסרט והחיים בעוד קצת סוריאליזם מוצגים כזוג צעיר שהתחתן לאחרונה – ליאו גלסר מבקש מקהל המוזמנים הבינלאומי להקפיד שלא לקחת שום תחמושת איתו הביתה. כולם צוחקים אבל גלסר רציני. הוא לא רוצה צרות בשדה התעופה או במלון, ובהחלט נשמע שפקודות אלו נכתבו בדם.

פלדמן לא רואה בקולנוע את זירת ההתמודדות עם המציאות האבסורדית אותה הוא חושף, אך מכיר בעובדה שישנו בכל זאת תפקיד שהקולנוע ממלא בשיח הציבורי ועשוי להוביל לשינוי, לפחות תודעתי.

פלדמן: "בוא נהיה מציאותיים. סרטים לא משנים את העולם. אנשים שרוצים לתקן את העולם – שייתקנו את העולם. יותר גרוע מזה יש אנשים שבאים לראות סרטים במקום לתקן את העולם. אני חושב שזה לא ממלא את התפקיד הזה. הם כן יכולים לגרום לשינויים שקשה לחזות. אני יכול להגיד ששיחה כמו שהיתה לי איתך – עם מישהו שחשב על זה כבר קודם – קורה מאז הסרט פעם בחודש. אני כן חושב שזה גרם ליותר אנשים לדבר על זה עם אנשים אחרים, לכתוב ולקרוא דברים, לעשות עוד סרטים, לעשות מחקרים. אני כן חושב שזה גורם בסופו של דבר ליותר אנשים לחשוב על הדבר הזה שהיה בהכחשה מאד גדולה בישראל עד עכשיו. גם הגודל של התעשייה, גם המשקל שלה בעולם וגם הפלשתיניזציה של כל מיני איזורים שאנשים בכלל לא יודעים את השם שלהם".

00:35:02 – פרופסור יצחק בן ישראל, אלוף לשעבר בצה"ל שבונה באקדמיה מודלים צבאיים ישראליים על בסיס שיטות מתמטיות, מסביר כיצד בתפישה הישראלית הניצחון במלחמה משול לאיגרוף – "יש אופציה של נוקאאוט ויש אפשרות של נצחון בנקודות". אך ההסבר שלו ממש לא נעצר בהקבלה לספורט. הוא משרטט על הלוח נוסחה מבריקה המחשבת את מספר האנשים שיש לחסל על מנת שמערכת, כמו החמאס, תקרוס. כשבן ישראל נשאל על הקרדיט שלו בחיסולים הממוקדים של תחילת שנות האלפיים, הוא ממהר להיאחז בקרני מזבח הצניעות ולהעניק קרדיט לצה"ל ולעשרות ומאות האנשים שהיו מעורבים בתהליך.

פלדמן מבקש לבסס את תפקידה בסכסוך של שכבת האינטלקט של האקדמיה, הנתפשת כמעוז השמאל, ומשיג בכך הישג כפול – העברת העוצמה והתחכום בתורה שעומדת מאחורי ניהול הסכסוך, והפקעת העמדה הפוליטית מהחומר האנושי המנהל אותו.

פלדמן: "אלו לא דברים שקשורים לימין. הרבה מהתעשיות האלו בנויות לנהל סכסוך. לא להשמיד את הפלשתינים, אלא איך לנהל אוכלוסיה, איך לקיים צורת חיים שהיא תמיד בצל הרצחנות הברברית של אחת לשלוש שנים אבל בין לבין מקיימת משהו אחר. וזה משהו שדי קרוב לעולם של שמאל ליברלי מתון ישראלי, שהרבה מאנשיו נמצאים עצמם בתעשיות הבטחוניות. אני לא בטוח שאם תשים קלפי בהנהלת כל אחת מהחברות האלו התוצאה תהיה דומה לתוצאה הארצית. נדמה לי שהתוצאה תהיה יותר שמאלנית".

00:39:25 – פלדמן מתלווה לליאו לנסיעת עסקים בברזיל, שהפכה לאחת מלקוחות הנשק הגדולות של ישראל בעקבות מלחמת המשטרה המקומית עם סוחרי הסמים של הפאבלות. ההזמנה נתקבלה בהפתעה גמורה, מהרגע להרגע. ליאו מתבדח עם אנשי הכוחות המיוחדים להם הוא מוכר נשק וכלי רכב, ומעביר סיור לפלדמן באיזור עליו השתלטה המשטרה, המכונה בברזיל "רצועת עזה".

פלדמן: "הנסיעה לחו"ל היתה בהפתעה. הוא אמר לי 'תבוא מחר לברזיל'. זה באמת היה כמו קטע מסרט. הוא התקשר אליי, אמר לי 'שמע, אני לא מסביר כלום עכשיו. תקנה כרטיס לריו דה ז'ניירו, תפגוש אותי מחר במלון קונטיננטל ונדבר על התוכנית'. מצאתי צלם ברזילאי וטסתי. נוצר שם גם איזשהו יחס של אמון. היה שם פחד מסויים. אתה יודע, יכול להיות שהוא ירצה לחסל אותי בברזיל. זה עבר לי בראש. רוב הטיסה חשבתי על זה. למה שהוא יזמין אותי לברזיל? לקחתי את זה כאופציה".

00:46:13 – אחרי כמה קאיפיריניות בבר בריזילאי פלדמן שואל את ליאו למה הוא צריך את כל זה? הוא נראה אדם נחמד ונדיב. אבהי. למה ללכלך את הידיים? לאחר אלגוריה נפלאה של המצב הקיומי לצואתו של תינוק שאם נאלצת לשים במקרר ומביאה לרופא למחרת, אומר ליאו בישירות – "אני בנוי לזה, בגלל זה אני בזה. אבל אני לא עושה חרא. אני מנסה לעשות מהחרא חבילה כמה שיותר קטנה, וכמה שפחות מסריחה, זה הכל".

האומץ של פלדמן לשאול שאלות נוקבות אדם שהרג רבים – וקיים סיכוי לא מבוטל שבמקרה הצורך יהרוג גם את מראיינו – הינם תוצר של הכרעה בין הפחד למציאות הבלתי נסבלת שלשמה יצא לצלם את הסרט מלכתחילה.

פלדמן: "העבודה על הסרט התחילה מסיפור די מדהים שחבר סיפר לי בשנת 2000 בצומת נצרים בתחילת האינתיפאדה השניה. היו שם הפגנות מאד סוערות ומצד אחד באמת איזושהי תחושה של התרוממות רוח והתנערות מהכובש הישראלי ומשהו חדש שקורה אחרי כמה שנים מאד מדכדכות של סוף אוסלו, ומהצד השני טיפול מאד ברוטאלי במפגינים שישראל לא עשתה הרבה מאז. אלו היו צעדים של פאניקה. והילד אמר לחבר שלו 'השיטות וכלי הנשק שישראל מנסה עלינו בשביל האמריקאים'. אז יש פה איזו אינטואיציה מאד חזקה אצל פלשתינים, אצל חיילים, אצל אנשים שעובדים בתעשייה הבטחונית ואצל אנשים שחיים פה, שמצד שני בהרבה מקרים לא מודים בהשלכות שלה. זה הצעד הנוסף אולי של הסרט – אם המלחמות האלו לא עולות כסף, אלא רווחיות אז הרבה אנשים צריכים לעשות חשבון נפש, גם אנשים בשמאל, ולהבין שאתה מתפרנס בזה וחי מזה ושכשאתה הולך להפגנה נגד המלחמה בעזה אז אתה גם קצת מפגין נגד עצמך כי בעצם הבסיס החומרי לקיום שלך הוא מלחמות בעזה. הצד השני של זה הוא להבין למה זה נמשך ונמשך ונמשך ואחרי חורף חם יש עופרת יצוקה ואחריה עמוד ענן ולאחריו צוק איתן ועכשיו מדברים על הבא בתור, ותמיד זה נורא שרירותי, כמו משהו שיכול היה להתחיל שנה לפני או אחרי והתזה של הרווח מהמלחמות האלה מספקת הסבר מאד גדול ללמה זה קורה".

00:48:01 – יואב גלנט, מאדריכלי מבצע "עופרת יצוקה", מספר על הצלחות המבצע ואירוח של נציגי מדינות שגינו את ישראל באו"ם, אך באו ארצה להבין איך צה"ל עושה את זה. כמו שגלנט מסביר, אומות העולם רוצות להיות חברות של הצד המוסרי, ובעיקר המנצח.

בין מילותיו של גלנט ניתן היה לשמוע התייחסות ל"צריבת התודעה הפלשתינית", מושג הנוגע לכוחו של הצבא הישראלי והאמצעים הקיצוניים בהם הוא מוכן לנקוט בכדי להכריע את ההתנגדות הפלשתינית. פלדמן לא מניח לדיון להסתיים כאן, אלא נכנס עמוק למה שהוא מכנה "צריבת התודעה הישראלית".

פלדמן: "חוץ מהתפקיד הכלכלי של המלחמות האלו יש תפקיד פוליטי מאד חזק. מדברים על צריבת התודעה של הפלשתינים. אבל צריבת התודעה היא גם של הישראלים. מצד אחד כל הקהל המריע, בין אם אלה שעומדים על גבעה בשדרות ורואים כיצד עזה עולה בלהבות או מי שמסתכל על רוני דניאל ומתלהב מהבית, אבל יש גם השפעה מאד חזקה על החיילים על עצמם. חיילים שיוצאים מעזה בדרך כלל מתקרבים לימין. הם מרגישים שיש אויב ברור, שסוף סוף אנחנו מבינים למה נלחמים. אני חושב שזה לא מקרה שבצוק איתן גייסו 85 אלף אנשי מילואים בניגוד לחמישה עשר אלף בסבב הקודם בשביל שלושה גדודים מסכנים של חמאס וגייסו כוח שבאמת נועד להתמודד עם צבא סדיר. זה 250 אלף בני אדם יחד עם הסדיר, 5 אחוז מהאוכלוסיה שנגעה ישירות במלחמה".

00:51:34 – אנו עוזבים את עזה לצלילי אותה מוזיקה מתקתקה וילדותית עימה פתחנו את הסרט. שמעון נווה, הפילוסוף הצבאי, פוצח במונולוג על "האחר". על כך שלא צריך להרוג אותו – צריך ללמוד אותו. ש"מעבדה" היא הזדמנות ואתגר ללמוד את עצמנו מחדש בסיטואציה חדשה. הוא ממשיך ומדבר על תפישות למידה חדשניות, על ההבדל בין התפישה הקלאסית של מחקר ויישום מה שלמדנו, לשיטה החדשה – מחקר ויישום שעושה דה-קונסטרוקציה בזמן אמת לכל מה שלמדנו ברגע בו אנו נדרשים ליישם אותו, כל סיטואציה חדשה מציבה אתגר חדש.

נווה מאד מעניין וחכם, אך קשה שלא להביט באדם הזה ולהזדעזע מהמחשבה על כיצד הוא מקדיש את חוכמתו להנצחתם של מוות וסבל. פלדמן, שנתקל בקושי הזה שוב ושוב, הרגיש בשלב מסוים שהגיע הרגע לשים סוף.

פלדמן: "מתישהו באמת רציתי להקיא והבנתי שזה הופך לחלק די משמעותי מהחיים שלי, שאני הולך מכנס התותחנים, לכנס המל"טים, לכנס הכוונות, אתה מרגיש שהמוח שלך מתחיל להתרכך וזה השלב שבו סיימנו את הצילומים. הרגשתי שעם כל אחד מהאנשים המרכזיים הגעתי לאיזשהו שיא והשלמתי מהלך, והבנתי שאני יכול לשבת עם ליאו שוב בגינה ושוב הוא יספר לי איך הוא יחסל אותי ואת בני ביתי ויחתוך לי את האשכים ואיזה אחד הוא יאכל קודם ויפלפל או ימליח. אתה מזהה שאתה מתחיל לעבור על רפליקות מוכרות או וריאציות. זה השלב שבו אתה יכול לרדת מהבמה וללכת לחדר העריכה".

00:54:10 – אהוד ברק בדיוק סיים לשאת דברים בשבחי החיבור שבין ההייטק הישראלי לחממות של משרד הבטחון מהן צמח, וכיצד אלו מביאים לכך שישראל הינה מעצמת ייצוא בטחוני. משמעותם של הדברים יכולה להיות מובנת בקונטקסט של "המעבדה", אך רמת החשיפה של האזרח הישראלי לתכנים מסוג זה היא מצומצמת ביותר, ואנשים כפלדמן עברו לרשתות זרות על מנת להשמיע את קולם – אם לא בישראל אז בעולם.

פלדמן: "אני כן חושב, וזה איזו הבנה שקשורה לסרט, שיש משהו מאד קוטבי במציאות שלנו. היכולת להיות באמצע הולכת ומתפוגגת. או שאתה רוני דניאל או שאתה באל ג'זירה. או שאתה מסביר את ישראל או שאתה עובד בערוץ עם קשרים לחמאס. אני מעדיף לעבוד באל ג'זירה. אני חושב שכל מה שתיארתי, שעיקר המחיר שלו בשביל הסינתזה האלכימית שתיארתי הוא אזרחים פלשתינים, למרות שמוקרבים גם חיילים ישראלים, בראש ובראשונה מוקרבים פלשתינים. אני מזהה את עצמי בצד מסויים, שהוא פשוט הבחירה הטבעית שלי מבחינה פוליטית. זה המקום שבו נמצאת ההזדהות שלי, זה המקום שבו נמצא הלב שלי, זה המקום שבו נמצא הניתוח הפוליטי הרציונאלי שלי. אני מעדיף להיות שם. עבדתי בכלי התקשורת הישראליים. עשיתי סרט עבור ערוץ 10 על המאווי מרמרה, השקיעו בו כך וכך כסף והסרט נגנז. לא עשו איתו כלום כי לא רצו את זה. אז אני מעדיף להיות במקום שמצריך ממני פחות קונפליקט ומאמץ על עצם האפשרות לעשות משהו בכלל. יש לזה מחיר מאד כבד שהוא עצוב לי כל יום, והוא שאני פחות פונה לצופים הישראליים".

00:54:39 – סצינת הסיום של הסרט, בה מהדהדת כברת הדרך שעשינו במהלך הסרט למין הסצנה הראשונה, היא כל כך נהדרת שלא אומר עליה דבר, פרט להמשלה קטנה למילה "תקווה" – מי שלא ראה אותה, יצטרך פשוט לדמיין.

אסף קלדרון
תסריטאי ובמאי בפוטנציה, ונכון לעכשיו גם בישראל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק