Afterthought

העולה בהר – שיחה עם אלעד קידן

 

שבע שנים אחרי 'המנון' וכמה ימים לפני פרמיירה עולמית במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן עם סרטו 'היורד למעלה', תפסתי את אלעד קידן לשיחה על קולנוע, תהליך, סרט ארוך, סרט קצר ומה שביניהם, בתקווה להצליח ללכוד את הרגע שלפני הסערה. בינתיים כבר הוקרן הסרט בסוף השבוע האחרון בפני באי הריביירה וזכה לביקורות אוהדות וכן נלקח תחת חסותה של חברת Match Factory היוקרתית. הסרט יוקרן בטרום בכורה בפסטיבל קולנוע דרום (10.6), וככל הנראה יחגוג פרימיירה ישראלית בפסטיבל חיפה הקרוב. בקיצור – יש למה לצפות.

 

לפני הכל, ספר על הסרט בקצרה, שנדע למה לצפות, זרוק עצם.

ציפיות זה אולי הדבר ההרסני ביותר בחוויית הקולנוע האישית שלי, ולכן אספר רק כי מדובר בסיפור על שני גיבורים שעולים ויורדים את הכרמל.

רגע לפני ההקרנה בקאן (שבזמן פרסום שורות אלו כבר התקיימה), זה רגע מעניין לשאול בו אם זה הסרט שראית בעיני רוחך לראשונה? שתף מעט על הפערים שבין הכוח והפועל.

מה ראיתי בעיני רוחי לראשונה? אפלולית, אולי. העימות מול הלא-כלום של תחילת הכתיבה לבין הפלסטיות השמנונית של החומר שכבר נוצק והתייבש, ממחיש לי עד כמה הקטבים בין הקיום ואי-הקיום נדמים כאזורים נפרדים של הוויה, ואין רקמה שתחבר ביניהם.

מתי הרגשת שאתה מוכן לצלם את הפיצ'ר הזה, כמה זמן עבר עד שההפקה יצאה אל הפועל?

אני מוכן לצלם פיצ'ר מחר, בכל לוקיישן עם כל חבורת שחקנים שיש להם כשרון. המוכנות שאני זקוק לה היא המוכנות להקשיב, לשמוח, להתרגש, להיות גמיש, לשאול, להיות פקוח-נפש, לחפש את הנשגב… אני יכול להמשיך.

ספר קצת על משך כתיבת התסריט, מתי הרגשת שיש בידיך דראפט ראוי?

התחלתי לעבוד על התסריט באמצע 2010, אחרי תחושות שדחקו בי לצלם את הצד הישן של הכרמל. היו חמישה דראפטים, ולאחר מכן התחלתי מהצד של הנקודה העשרונית, כלומר – דראפט 5.1, 5.2, וכו'. כשהגענו לצילומים הייתי בדראפט 8.3. היו הרבה שינויים, המון סצנות שכתבתי וחתכתי החוצה. דראפט 7, אני מניח, היה הפעם הראשונה שהרגשתי שהתסריט מתגמל מספיק בשביל שלא אחוש אשם עבור כל בן אדם שנאלץ לקרוא אותו.

בעצם, לא ממש מסיימים לכתוב את הסרט אף פעם נכון?

נכון. ומצד שני, גם במדיום שנדמה גמיש, כמו ספרות, בסופו של דבר מגיע הדד-ליין של ההוצאה, צריך להעביר את הטקסט לעריכה לשונית וכו'. על אחת כמה וכמה כשזה מגיע לקולנוע, שם קובעים את הפוסט של סרט חודשים מראש. האילוצים הללו גורמים במידה רבה ל'סגירה' של הטקסט – ולבחירות שנעשות מתוך מודעות לסגירה שכזאת..

עד כמה אתה מנהל דיאלוג עם הקהל המדומיין?

אני כל הזמן בדיאלוג עם קהל מדומיין. אחרת לא היה מעניין אותי כלל להקרין את הסרט.

מיהו הקהל המדומיין, הוא ישראלי אולי אירופאי? קהל פסטיבלים?

קודם כל ישראלי, אח"כ אירופאי/אמריקאי. אין לי גם ככה שום דרך לדמיין את תודעתם של אנשים מכל אומות העולם. תרבות אירופית/אמריקאית היא דבר שאני מבין בו במידה סבירה, כך שאני מסוגל לדמות את הסיפור מתגלגל במוחו של צופה היפותטי. למרות כל הניכור שאני עשוי לחוש למציאות שלנו, בתוך-תוכי אני יודע יפה כי אין דבר שיחמם את לבי מלראות קהל ישראלי (ובמיוחד חיפאי) מגיב לסרט, מתמסר אליו, נוטל ממנו ויוצא בהרגשה ההיא, שאין לה שם.

Afretthought2

מימין: איתי טיראן, אלעד קידן, אורי קלאוזנר ויהונתן דובק, השבוע בקאן. צילום: Thefilmagency

מה המשמעות מבחינתך של כל החשיפה שזכית לה עם 'המנון'? איך קירבה אותך החוויה הזו לעשיית הפיצ'ר או שמא היא דווקא הרחיקה אותך ממנו?

זאת לא כל כך הרבה חשיפה. הרגע היחידי המוזר בהקשר הזה הייתה בדיקה בשדה התעופה, בה הסתבר כי הבחור שבודק את הדרכונים ראה את הסרט שלי. המשמעות היא שאחרי 'המנון' יכולתי לעשות פיצ'ר לפי רוחי. ומבחינה אישית, אלמלא הזכייה בקאן אני לא יודע אם הייתי ניגש מיד לצלם סרט ארוך. לפני ש'המנון' התחיל להתגלגל, עשיתי סרטים קצרים למגירה, מסות ליריות עצמאיות, ונהניתי מכך מאד. הצורה הקצרה, אם אתה מפנים אותה באמת, תופסת את מקומה של הצורה הארוכה. בדיוק כשם שמשורר גדול לעולם יהיה פרוזאיקון בינוני. אחרי שנים של מחשבה והגייה בסרט הקצר ובפילוסופיה שלו, המעבר לסרט הארוך לא היה לי מובן מאליו כלל וכלל.

ל'המנון' רגישות הומניסטית אשר הצליחה לחצות גבולות טריטוריאליים רבים ולגעת במגוון רב של זהויות ברחבי העולם. החיוניות עמה יוצא אמנון אל הרחוב ומתחכך באנשים היא מדבקת. בבסיס הסרט ישנו משהו מאוד פשוט- מתקיימים יחסים בין כל הדמויות במרחב. אמנון הוא החוט המקשר, העובר ורואה כל אחד, שומע ומגיב לצורך של כל אדם, ולבסוף גם באופן מוגזם, כמעט טוטאלי. כמה ממך יש באמנון?

אולי יש בדמות הזאת הרבה ממני, אלא שבניגוד לדמות הקולנועית, אני אדם אמיתי, ולכן קל מאד למצוא וקטורים שבהם אני לא הרצפטור המושלם לרגישות ויחסים. אבל אני מאד אוהב ומתרגש מהתקשורת שמתקיימת בין זרים ברחוב. אני גם אוהב לחולל תקשורת כזאת, כאשר נקרית לידי הזדמנות.

היית אומר שהדמויות של "היורד למעלה" חולקות את אותה אופטימיות או אולי אפילו תמימות ביחס למציאות?

נדמה לי שכן, לפחות לעת עתה. לא יודע אם זו אופטימיות, כמו איזו תשוקה לחיים. בסרט הארוך יש כבר איזה ממד אירוני בנוגע לתמימות, ולא אפרט.

האם הסרט ממשיך את הזיקה החזקה שאתה מייצר בין האדם לסביבה שלו? לרחוב?

כן. אולי אפילו יותר מאשר ב'המנון'.

אולי תרחיב קצת בנושא, ספר קצת על הקשר שלך עם חיפה.

כמו כל בן אמיתי של אדמתו, יש לי יחסי אהבה/שנאה מורכבים עם חיפה. אני חושב שאין הרבה אנשים שעלו לעיר ברגל (פיסית) כמספר הפעמים שאני עשיתי זאת – מתוך אהבת ההר, הכרמל, הטבע המקומי, וכמובן, מתוך סלידתי האישית מחזותה ואופייה של הכניסה הדרומית לעיר. הדבר דומה לירושלמי שיעלה לעיר ברגל דרך ליפתא, או ילך ברגל דרך עין כרם כדי להימנע מהכניסה הרגילה, שכיעורה ידוע לכל וצורב לבבות.

כמה סרטים יוצא לך לראות כיום בשבוע?

אחד בערך.

כיצד השתנית במהלך השנים כצופה, כצורך קולנוע?

עם השנים אני פחות זקוק לקולנוע בידורי, במיוחד לזה שאין בו חוש הומור. אני נהנה לצפות בסרטים של הקלאסיקונים. אין בי דחף לראות את 'הסרט החדש של..'. ההשכלה הקולנועית שרכשתי הפכה את הצפייה בסרטים לחוויה יותר אנליטית ופחות סוחפת. מצד שני, יש סרטים עכשוויים שבהחלט מצליחים לסחוף אותי. 'גט', למשל. אני עדיין מסוגל לצחוק, לבכות ולצאת מהקולנוע אחוז קסם.

האם הקולנוע שנעשה היום משפיע עליך? האם אתה מתכתב אתו או אולי עם קולנוע שכבר לא נעשה?

יש השפעה לקולנוע העכשווי, אבל קשה לומר אם זו השפעה עקיפה של תרבות המדיה הנוכחית או השפעה ישירה של קולנוענים ספציפיים. לבד ממחוות נקודתיות, אני לא מנסה להתכתב עם אף אחד – שהרי בהתכתבות יש בעיקר ציפייה לתגובה. עיקר ההתייחסות שלי היא לקולנוענים שאת שפתם ותכניהם אני אוהב -בונואל, וודי אלן, קיארוסטאמי, פרלוב, רוהמר. לעתים זה בעקיפי-עקיפין, כשרק אני יכול להצביע על נקודת החיבור. לעתים אני נאלץ להתייחס לקולנוענים שהם לאו-דווקא ראשונים ברשימה שלי, אבל מה לעשות, מבט מפוכח גורם לי להבין שסצנה, או רגע ספציפי בסרט פועלים בטקטיקות דומות – כך שבין אם ארצה, בין אם לאו, ה'התכתבות' קיימת, כמעט מעצמה.

האם אתה מאמין בכוחך כיוצר לחדש, ומוצא עצמך נלחם על הרצון הזה? כמה מרחב להמצאה יש לנו בתוך השפה? אולי אנחנו רק חוזרים על הידוע ומאשררים אותו?

אני מאד אוהב את מאמרו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון". המאמץ להנכיח את הפערים בין המילים, כמו הרצון להחריף את התחושה שעולה ממרווחי הצלילים במוסיקה, היא ממהותו האפלה של הדחף ליצור. כל פעם שאנחנו מחזקים את הצורה אנחנו גם מנכיחים את הגולמיות של הדברים וגם מאבדים אותה. המאבק הוא לגרום לשני הפנים הללו להיות מורגשים. כך גם מגיעים אל הפואטי.

חלוק עמנו מעט על השפה של הסרט.

בסרט הזה הגישה שלי היא פחות טוטאלית מאשר ב'המנון'. הוא מכיל הרבה אלמנטים סגנוניים ופורמליים, חלקם מנוגדים ואף עומדים בסתירה זה לזה. המקום הכי חריף מבחינה 'לשונית' הוא במבנה הסיפורי עצמו. יחסי המקום-גיבור הם לא שגרתיים, או כך אני מקווה.

מצאתי ציטוט שלך מריאיון קצר שפורסם לאחר הזכייה בקאן ובו אמרת בין היתר "הרצון הוא לעשות סרטים בישראל". האם זה עדיין הרצון? האם היית רוצה לעשות סרטים במקום אחר?

זה עדיין הרצון, אבל אמנם יש לי גם רעיונות לסרטים בצרפת, ברומניה, ובארצות הברית. אולי גם נסחפתי באותו רגע בהתלהבות של הזכייה, ובקלישאה שהיא מייצגת כאילו הפכתי בזאת למין קולנוען גלובאלי, שכל גופי המימון בעולם מקבלים בזרועות פתוחות וחוזה לבן. תמונת המציאות רחוקה-רחוקה מכך.

מהו המקום הכי מוצלח בעיניך היום ליצור בו קולנוע?

אני מאד אוהב את רומניה ואת קולנועניה. אבל זה לחלוטין אינדיבידואלי.

האם הסרט שלך מתכתב ומדבר עם הזמן ועם המקום שלנו?                                                                

לחלוטין, אולי אפילו יותר מדי.

דבר על היחסים בין אולם הקולנוע לקולנוע מבחינתך?

אני בעד שאנשים יראו סרטים בבתי קולנוע. עירוניים.

היית הולך לקולנוע לראות את הסרט שלך אם היית קורא עליו בעיתון?

הייתי הולך פעמיים. (חצי מהכרטיס הולך לבית הקולנוע).

Afterthought3

בשטיח האדום: קלאוזנר, קידן, שרון טל ואיתי טיראן. צילום: Thefilmagency

מה בא קודם, החיים או הקולנוע?

החיים. ואם כבר משהו בא לפני החיים, זו מוסיקה. או אשתי והילדים. היום בעידן שקל כל כך לצלם, הממד הפטישיסטי של הקולנוע (של צילום פילם, פיתוח והקרנה) איבד את כוחו כמעט לגמרי.

נכון, בעוונותיך אתה גם מוסיקאי. דבר קצת על הזיקות או הזליגה בין האמנויות ביצירה שלך.

ראשית, אני מוזיקאי חובב, וזה הבדל גדול. שנית, אני מרגיש שיש עימות מסוים בין המוח המוסיקלי למוח הטקסטואלי, מפיק הדימויים. אני חש שאם לוקחים את זה לקצה, האחד מוכרח לבוא על חשבון השני.  מנגד, ישנם מונחי יסוד במוסיקה שיכולים להיות שימושיים להפליא בקולנוע. והמאזין למוסיקה בד"כ חווה אותה מלווה בדימויים-פנימיים ילידי-ההכרה. אולם מוסיקה לרוב איננה זקוקה לדימויים שילוו אותה, בניגוד לקולנוע, שרובו נסמך על מוסיקה – אם כדי להציל רגעים חלשים ואם כדי להעצים עוד יותר רגעי-שיא ומשמעות.

כיום אתה נמצא במקום מאוד אחר מהמקום בו היית כש'המנון' הוקרן לראשונה. ישנן ציפיות מיצירתך, ישנה סקרנות. מה זה אומר להיות במקום הזה?

אני לא מודע לציפיות הללו, ואף כופר בהן. לשמחתי אני עדיין מרגיש כמו אלמוני גמור, שחקן צדדי בתחום שאינני שייך אליו לגמרי באופן טבעי. יש דבר אחד שמגן עלי – היכולת יוצאת הדופן שלי לעשות סרטים שאי אפשר לתמצת אותם לרמת הסינופסיס.

אתה כותב כל הזמן? יש מחשבות גם על קצרים או שאתה שועט אל הפיצ'ר הבא?

אני כותב כל הזמן, למרות שעם שני ילדים זו הופכת להיות מלאכה איטית ומתסכלת. אני בעיקר עובד על פיתוח רעיונות, פיצ'רים, סרטים קצרים וסיפורים קצרים, פחות או יותר בסדר הזה.

צילום כרזה: אסקף אברהם 

אלינור נחמיה
עושה (חולמת שהיא עושה)/חושבת/כותבת קולנוע. הייתה רוצה- לצלם פיצ'ר דל תקציב במלאאאא כסף/חתול ויראלי/לשיר בקול לא מאנפף. קודם פיצ'ר אח"כ ילדים. קודם אוכל אח"כ מתוקים.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק