חשודה

עטים מזייפים – על הסדרה "חשודה" ותפקידה/תפקודה של ביקורת הטלוויזיה והקולנוע בישראל

"דבר אחד אולי אפילו להחמיא לחשודה, סדרת דרמה המתח החדשה של ערוץ 10. עצם זה שהיא נמצאת, שהיא קיימת"  – kfir number 1, בלוגר אלמוני בתפוז אנשים

"חשודה" של בני פרדמן החלה את דרכה כסרט דל תקציב ואהוד בשם "התאבדות", אשר זכה לתמיכת קרן המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, הקרנת בכורה בפסטיבל ירושלים ואף בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל המדע הבדיוני "אוטופיה". עם ההצלחה הגיעה הטלוויזיה, וערוץ 10 חילק את הסרט בן 129 הדקות לחמישה חלקים ששודרו כמיני סדרת מתח, שהדבר היחיד בו זכתה הוא שלל ביקורות שנעו בין פוגעניות לזדוניות. מרתק לראות כיצד הסלחנות והפרגון שאנו מעניקים לסרטי פסטיבלים חביבים הופכת לביקורת נוקבת ושלוחת רסן ברגע שאותה יצירה בדיוק מגיעה למסכים הקטנים שבביתנו, והופכת אותה למבוטלת עד כדי כך שלא ניתן יהיה להפיק ממנה את הלקחים שישפרו אותנו כשניגש למלאכת יצירתה של הסדרה הבאה. קריאה מהירה, גיחוך ודפדוף לסדרה הבאה, כאילו "חשודה", לטוב או לרע, מעולם לא נבראה.

אם לא די בכך שביקורות ה"דפוק וזרוק" מונעות מאתנו נרטיב מתפתח ומשתפר של יצירה מקומית, הן מוסיפות חטא על פשע בכך שהן נדפקות ונזרקות בעצמן על ידי הקהל. השיטה הבינארית של "מופת או תופת" שותלת בנו התניה אופרנטית – קריאת הכותרת וזריקת היצירה, יחד עם הביקורת, לפח.

התכתובת הבאה מציגה ציטוטים נבחרים מהביקורת ונסיון להשיב להן ביקורת אלטרנטיבית על היצירה, בניסיון להעניק ל"חשודה" ולביקורת עליה עוד כמה רגעים של חיים, מתוך האמונה ששתיהן חשובות וראויות לדיון ולו בשל עצם קיומן, אפילו אם לדעת רבים לשתיהן מגיעה המתת חסד.

"פיצוץ גדול מתנחשל מאחוריה. אבל האישה היפה לא מסתובבת בבהלה, הו לא. אפילו פליאה קלה לא עולה על פניה או השתאות מהעובדה שאין שום סיבה שיהיה פיצוץ בחנות תקליטים מן השורה, וגלי אש הם כמובן דבר שהיא מורגלת לו מתוקף תפקידה כסוכנת חשאית. אלא שהיא לא סוכנת חשאית, האישה הזו ששמה מתברר כדפנה צור. סתם עורכת דין ירושלמית שאת טיבה אנחנו לא באמת מפצחים גם בסופו של הפרק הראשון" עידו ישעיהו, וואלה תרבות

"כמה חבל שאותן דקות פתיחה מבטיחות התבדו תוך כמה סצינות, כשהתברר שמולנו עומדת סתם עוד דוגמה לבינוניות של סדרות הז'אנר הישראליות" ג'וני דוב, nrg 

חרף דבריו החריפים של עידו ישעיהו, סצנת הפתיחה של "חשודה" מהווה את אחד הקונצנזוסים החיוביים היחידים של הסדרה בקרב המבקרים. שוטים ממנופים, שריפה גדולה, קצב נשכני, ואווירת CSI-Jerusalem הם מאפיינים שנתונים לויכוח ברמת הטעם האישי של כל צופה וצופה, אך ניכר חזון נהיר וביצוע שלם. אמנם פאם פאטאל השורפת חנות סרטים על גופתה המתה אינה עונה על הקריטריון של מטאפורה מהודקת המקישה על הנושא בו הסדרה תעסוק, אך זריעת המתח אפקטיבית, והסגנון הויזואלי ברור. אנחנו רוצים לדעת איך הגענו למצב הזה, ומבינים שהדברים אינם כפי שהם נראים, גם אם אין לכך רמיזה מפורשת בתוכן הנצפה. הדרך הקלה לרמיזה שכזו הינו ייצוג של קונפליקט כלשהו בתוך הסצנה, החמצת הזדמנות שעוד תאפיין את הסדרה בהמשכה, ותהפוך יותר ויותר מורגשת, כבר מהסצנה הבאה.

"חשודה" מנסה להשתחל לז'אנר שגדול עליה בכמה מידות. לא פלא שהיא נשמטת בין הקלישאות עם עלילה צפויה ומאומצת ודיאלוגים שמעולם לא פגשו סאבטקסט" סמדר שילוני, ynet  

"עטים מזייפים, יותר מדי מוזיקה", אומר לדפנה חוקר המשטרה רומי דור (דרור קרן) בחדר החקירות, מסביר לה במשפט מופשט וסתום-פשר מדוע חידד עיפרון מול עיניה ברוב טקס… כנראה אין כמו הרגע המלאכותי והמשפט המגוחך הזה כדי להמחיש את היומרנות ואת הפספוס של 'חשודה', שמלאכותיות וגיחוך עומדים בבסיסה" עידו ישעיהו, וואלה תרבות

כישלונה של "חשודה" בהשתלבות בז'אנר המתח/פשע היא טענה החוזרת על עצמה בכל אחת מן הביקורות על הסדרה. חלק מהביקורות טענו כי פרדמן שולט בז'אנר לחלוטין אך עושה בו שימוש לא מושכל ומחמיץ את מנגנון בניית המתח, בעוד אחרים ייחסו את התוצאה המאכזבת לאי התאמה אינהרנטית בין אופי הסוגה לחוויה הישראלית. האמנם נגזר על יוצרים ישראלים להימנע מיצירות מתח/פשע, ז'אנר שהוכיח את עצמו כמוצלח גם מחוץ לגבולות ארה"ב ביצירות צרפתיות, אסיאתיות, דניות וכן הלאה? "חשודה" אולי לא מצליחה להוכיח שיצירה כזאת אפשרית בארץ, אבל בהחלט מלמדת אותנו היכן ניתן לנסות ולהשתפר.

לאחר סצנת הפתיחה המדוברת של הסדרה, אנו זוכים להכיר את רומי, אותו מגלם דרור קרן, בלש ממשטרת ירושלים שמופקד על חקירת הרצח. כשהוא מגיע לזירה ברכב מסוגנן, לבוש מעיל עור וכובע גרב, מקבל את פניו שוטר זוטר, שמתריע כי יש בתוך חנות הסרטים גופה. רומי, שיתגלה בהמשך כפרגמטיסט חסר רגש ובה בעת צבעוני ובעל לשון יצירתית, מפטיר לכיוונו – "שים עין על האוטו" – רפליקה משעשעת שאמורה לתת הצצה לאופיו של הבלש אך קצת מתפספסת, אולי מכיוון שאנו עסוקים בכך שבלש שמגיע לזירת פשע כנראה כבר יודע אם יש בה גם גופה. רומי נכנס אל החנות בסצנה בה לא קורה דבר פרט לדיווח פורנזי ממומחה שבוחן את הגופה ומלמד אותנו ואת רומי על נסיבות מותה. קאט. אנו עוברים אל אמבולנס, בו דפנה מקבלת טיפול רפואי ומבחינה, כנראה, ברומי, ונכנסת אל החנות השרופה בסערה. זהו המפגש הראשון בין רומי לדפנה, ותחילתו של ציר זמן עלילתי שילווה אותנו עד סופה של הסדרה, בו מתנהלת חקירתה של דפנה כחשודה המרכזית ברצח. דפנה מזהה את הגופה כבעלה, עודד צור.

מהסיקוונס הקטן הזה ניתן ללמוד הרבה על ההחמצה הגדולה של "חשודה", כמו זו של סדרות ישראליות, ואף זרות, רבות – בלבול בין מנגנון לתוכן. לפרדמן היה חשוב להראות שדפנה מבינה שרומי ליד הגופה, וזונחת את הטיפול בה בכדי שיחזה בתגובתה הנרגשת למראה גופת בעלה. מאוחר יותר נגלה שמדובר בחלק מתחבולה מתוחכמת שנועדה להוליך את רומי שולל ולהרחיק אותו מטיפול יעיל בפרשת הרצח. אמנם בצפייה שניה מאד מספק להבחין בפרט הקטן הזה ולעמוד על מיקומו בשרשרת ההטעיות של דפנה, אך הוא גם מסגיר את התמקדות היתר של היוצרים במנגנון המתח ופערי המידע על חשבון יציקת תוכן בעל משמעות שמעבר לעלילה.

 "השלד התסריטאי של הסיפור עשוי להחזיק איכשהו – סיפור שנחשף רובד אחרי רובד וגורם לצופה לשנות בכל רגע את דעתו לגבי המניעים של הדמויות, רעיון יפה" סמדר  שילוני,  ynet

"הפרקטיקה הטלוויזיונית השחוקה-בואכה-מאוסה של סיפור במקטעים לא ליניאריים אינו יוצר עניין הנובע מפערי המידע, אלא פשוט פוגם בקצב של הסדרה ובעניין שלנו כצופים" עידו ישעיה, וואלה תרבות

"חשודה" נעה בשני צירי זמן, בסגנון שמזכיר את "החשוד המיידי": האחד הוא חקירתה של דפנה על ידי רומי, והשני – מאורעות היום שהובילו למציאת הגופה השרופה בחנות. ככל שנחשפים יותר פרטים מאירועי היום כך אנו הולכים ומגבשים השערות שונות על זהות הרוצח ומקבלים פרספקטיבה על פערי המידע בין רומי לדפנה. רעיון יפה, כפי שסמדר שילוני מציינת, אם כי בוודאי לא ראשון מסוגו.

פערי המידע דווקא כן יוצרים עניין, ובפרקים האחרונים, בהם העלילה מתמקדת יותר באירועים שמחוץ לחדר החקירות, המתח בין דפנה לרומי חסר ומרגיש לא ממוצה, כך שטענת הפגיעה בקצב ובעניין לא מדוייקת. החוסר האמיתי שאנו חווים הוא תשובה לשאלה "על מה הסדרה הזאת בעצם?", מעבר למנגנון המתח וצירי העלילה שלה.

בנג'י

גדולת העבודה הז'אנרית היא השימוש בתבנית קיימת שמאפשרת לנו להשתחרר מבניית צורה יש מאין, ומחליפה אותה בחופש ההתמקדות בנושא שאנו מעוניינים לבחון. כפי ש"הסנדק" אינו סרט על משפחת מאפיה אלא על התפוררותה של המשילות האמריקאית, כך "הסמויה" אינה סידרה על כנופיות ושוטרים אלא ביקורת על השיטה האמריקאית והחורבן שהיא מטילה על עריה המתפוררות ואזרחיה הגוססים של ארצות הברית במאה העשרים ואחת. על מה "חשודה" מדברת, שאינו סיפור הסתבכות בחובות לעולם התחתון של בעל חנות תקליטים והסתבכותה של אשתו כחשודה המרכזית בפרשת הרצח שלו? על כך אין תשובה ברורה, ומכאן נובע התסכול הגדול מהיצירה וההחמצה הגדולה שלה, וחלק, גם אם לא מוצדק, מן הביקורת הארסית כלפיה.

"מגדל הקלפים המסקרן קורס במהרה כשמתברר שהמתח המעורפל שאופף את תחילת הסדרה, למעשה ריק מתוכן ושטחי. פרדמן מכיר היטב את נוסחאות ז'אנר המתח ומשתמש בהן ביד חופשית, אך מערבב אותן גם עם מה שמרגיש כמו סצינות אימה סוריאליסטיות, דרמה איטית ומשמימה, ורגעים שנראים כאילו נלקחו ממש מתוך טלנובלה סתמית, כמשתמש בכל החוקים כדי לעורר מתח, אך מבלי לרגש או למתוח בכלל" ג'וני דוב, nrg

"רוב הזמן נראית מלאכותית ולפרקים אף מגוחכת" עידו ישעיהו, וואלה תרבות

על מה שעון מגדל הקלפים שאכן מסקרן, ומדוע הוא מתרסק למלאכותיות סתמית? מה מסתתר מאחורי העלילה המרובדת והמשחק בגרסאות האמת המוצגות לצופה? על מה הסדרה הזאת ולמה אנחנו צופים בה?

הנדסת היפוך לעלילה יכולה לספק לנו מספר תשובות. בתחילת הסדרה מערכת היחסים בין דפנה לבעלה מוצגת כנטולת אהבה ועל סף פירוק. הסתבכותם של בני הזוג עם העולם התחתון מוצגת בפנינו ובפני רומי הבלש כנעץ הסופי בפירוק הנישואין, אלא שאט אט מתגלה כי דווקא הקושי הוא זה שחיבר את בני הזוג מחדש והאהבה הגדולה ביניהם היא שתנצח את החיים, עולם הפשע ואפילו את המשטרה הירושלמית.

המסקנה האפשרית שהמטא-נושא של הסדרה הוא הקושי כגורם מאחד או אהבה העומדת במבחן הגדול ביותר עושה עם הסדרה חסד שלא בטוח שמגיע לה. בכדי לומר שזהו הנושא האמיתי העומד בשלד הסדרה, אנו זקוקים לדיון החוזר לארכה ולרוחבה בקשיים המהותיים הניצבים בפני הזוגיות של דפנה ועודד, או בסצנה, ולו אחת, המגדירה את החיבור הראשוני, האולטימטיבי, שמוליד את ניצחונה הסופי של הזוגיות. "חשודה" חפה מאלו, ובאקורד סיום צורם במיוחד, לאחר שהתחבולה עבדה, דפנה הוכחה כחפה מפשע ועודד נשאר בחיים, אין אנו זוכים לסצנת איחוד מרגשת של בני הזוג, מהסוג שהז'אנר הפך לקלישאה חבוטה. אולי מדובר בבריחה מהקלישאתיות, אך עבודה ז'אנרית מחייבת התייחסות כלשהי לצורה המקורית שלו, ובמקרה המשובח – משחק עם הצורה ושינויה בהתאם למסר שהיצירה מבקשת להעביר. ההתעלמות המוחלטת של "חשודה" מתמונת הנצחון המתבקשת, מביאה לכך שהיא מסתיימת באופן חטוף, מיד עם הכרעתו של "האיש הרע", ללא פריים אחד של שמחה או הקלה או תגובה כלשהי מצד הגיבורים נוכח הצלחתם.

"מלי לוי עושה תפקיד ראשי איום ב"חשודה"… אני יכול לחתום לה שהיא לעולם לא תהיה שחקנית. אין לה טיפת כישרון" רוגל אלפר, הארץ

"מלי לוי-גרשון למרבה הצער לא מצליחה לייצר את הסקס-אפיל שכל כך נחוץ כדי להחזיק דמות מהסוג הזה, ומסתפקת במפגן משחק, הבעות ואינטונציות שמזכירים את "רמת אביב ג'" סמדר שילוני, ynet

"לוי היא "שחקנית נפלאה", אוצר נסתר עם אוקיאנוס עמוק של רגשות סוערים, יפהפיים, ומאוד מאוד כנים" עוזי וייל, פובליציסט, מיוצרי "המשרד"

הביקורת המשתלחת של רוגל אלפר מהארץ זכתה לגינויים רבים בשבועות האחרונים, ובצדק. הציטוט שהובא כאן הוא החלק הפחות נמוך בביקורת שלו, והוא מביך ולא קונסטרוקטיבי בעליל לכשעצמו. אמנם קשה לומר שמשחקה של מלי לוי ב"חשודה" ראוי לתשבוחות שמרעיף עליה עוזי וייל, אך בהיעדר תוכן דרמטי אליו תוכל לוי, וכמוה שאר השחקנים, ליצוק דמות, קשה להטיל עליה את מלוא האשמה. ליהוקו של רותם קינן החביב כבן זוגה של לוי נראה תמוה ונעדר כימיה, ולא ברור מה דפנה, עורכת הדין המושחזת, מוצאת או אי פעם מצאה באיש עסקים כושל בעל אישיות אפרורית.

מוקי זקן, ראש ארגון הפשע אותו מגלם יגאל נאור, הוא עוד דמות נעדרת טיפול אחיד, אשר מחד ניחנת בסממני פולקלור ירושלמיים, ומנגד משתמשת במעשיית וילהלם טל בעלת ניחוח אירופי כתפאורת חיסולי החשבונות האלימים שלו. ניכר שאת הוראות הבימוי נאור מבצע בצורה מושלמת ומותח את מנעד האישיות של הדמות כפי שמכתיב התסריט, והתוצאה היא דמות ציורית, שלעתים מרגישה מצויירת.

הופעה חביבה ומפתיעה רשם מיכאל הנגבי בתור עורך דין מושחת בעל כורחו בשם אייזיק אברמסון, שמצליח לגאול את נשמתו על ידי מתן עזרה קריטית לדפנה ועודד ובתוך כך לברוח מכבלי משפחת הפשע של זקן. בעודו נהנה מסיפור רקע שמספק קרקע פוריה לשחקן – התאלמנות, חבירה למשפחת הפשע, חיפוש מוצא מחיים שאינם יכול לחיות יותר – על הנגבי להתמודד עם אלכוהוליזם מעט פלקטי, שאין לו הרבה השלכה אמיתית על הדמות וההתייחסות אליה מצומצמת, וטוב שכך.

הביקורות לא יגלו לנו זאת, אך בכל המקרים, כולל זה של לוי, מדובר בטעויות שמקורן בתסריט, בימוי, ליהוק ולעתים, כן, גם משחק, שניתנות לתיקון, ולא שחקנים שדינם נחרץ.

"מרשימים גם הסטנדרטים הקולנועיים הגבוהים שהיא מציבה לעצמה, שעיקרם בצילום הממגנט והמושקע באחריותו של עידו ברלד ("שכונה", "ז'טם איי לאב יו טרמינל"), שעושה עבודה נפלאה בבניית הסצנות – מצד אחד משתמש בתפאורה הירושלמית של הסדרה בצורה שמחדדת את הצבעים בעזרת צילום מנופי, ומנגד משתמש גם בשוטים קרים ובזוויות צילום עקומות שמדגישות את התחושה הפסיכופטית שנובעת מציר העלילה המרכזי" ג'וני דוב, nrg

"מזל שהצילום נהדר" עידו ישעיהו, וואלה תרבות

"צילום מבריק בסטנדרטים קולנועיים גבוהים" ג'וני דוב, nrg

"הצילום של "חשודה" יפהפה, הפריימים מושקעים, עגומים ומהורהרים במידה" סמדר שילוני, ynet

"לוק של פרסומת לעידוד תיירות" רוגל אלפר, הארץ

הקונצנזוס החיובי השני של הסדרה הוא הצילום המרהיב של עידו ברלד. אלא שכאן מתגלה שוב אישיותן הדו-קוטבית של הביקורות על הסדרה. חשוב להגיד, הצילום הוא מאד מושקע, מרשים ומוקפד, אבל לא מאד משובח. שוטים ממנופים הם אמנם חשובים ברמה האווירתית והסגנונית, ומעניקים ל"חשודה" את האפקט של סדרת רשת אמריקאית כמו "24" או "הומלנד", אך ברמת בימוי המצלמה, ככזו שמספרת את הסיפור שמאחורי הסיפור, קשה למצוא בשורה מרגשת.

קיימת התמקדות יתר על המידה בלוקיישנים הירושלמיים, המהממים כשלעצמם. כשמגיע תור המצלמה להיכנס יותר עמוק, אל מתחת לפני השטח, היא מפסיקה להבריק. ניתן לטעון כי הצילום הבומבסטי אף מביא בסופו של דבר לריחוק מהאותנטיות הישראלית, אם כי אחזור ואומר שיש מקום גם בישראל להפקות איכות שנראות מיליון דולר, כל עוד הן מצדיקות את עצמן עד הסנט הדרמטורגי האחרון, שנמצא בפרטים הקטנים והסמויים מן העין.

הסיקוונס שמדגים יותר מכל את הדיכוטומיה שבין יופי עוצמתי למצלמה המונעת מדרמה ואף מייצרת אותה מגיע לאחר חצי שעה אל תוך הפרק הראשון, אז יוצאת דפנה לג'וגינג של צהריים אל תוך חורשה ירושלמית. המצלמה מלווה אותה בטראקינג מדהים שמחליף עוגני קומפוזיציה בין עצים ופסלים עליהם דפנה חולפת בדרכה לפגישה סודית עם צ'צ'יק, שותפו העסקי של בעלה. אלא שעם הגעתה אל המפגש עם צ'צ'יק, הפעלולים הטכניים לא זוכים ליורשים תוכניים, והצופה נותר עם דיאלוג של ראשים מדברים, מבלי שלמצלמה יהיה תפקיד אמיתי מעבר להעברת אינפורמציה ויזואלית שטחית.

"חשודה" נראית ונשמעת כמו חיקוי דהוי ולא אמין למיליון דברים שכבר ראינו ונמאס לנו מהם" עידו ישעיהו, וואלה תרבות

"חשודה" צפה בוואקום האכזרי שלוכד לא מעט סדרות מתח ישראליות. אין בה שום דבר ישראלי… ולהשתוות למקבילות שלה בחו"ל היא לא מצליחה" סמדר שילוני, ynet

"האם דפנה היא זו שרצחה את בעלה? בסיום הפרק התחושה הברורה היא – למי איכפת" ג'וני דוב, nrg

משפטי הסיכום של הביקורות על "חשודה", גם אלו המצליחים לשעשע, מבטלים באחת את הסדרה ושולחים אותה, ואת הביקורת עליה, אל הספאם הקולקטיבי של התודעה הישראלית. קשה להאמין כי עבודה של שנים שכבר זכתה לשבחים ופרסים יכולה להרגיש רלוונטית כמו פוסט פייסבוק מלפני יומיים. האחריות לביסוסה של יצירה בזייטגייסטנו אמנם מוטלת על יוצריה, אך על הביקורת הקולנועית/טלוויזיונית, זו שכבר ויתרנו עליה, גם מוטלת האחריות ועומדת ההזדמנות ליטול חלק מרכזי בשיח המקומי באופן שמתעלה על אגודל שמצביע מעלה או מטה. שווה להזכיר כי גם על הקולנוע והטלוויזיה המקומיים כבר ויתרנו וזכינו להיווכח כי עוד לא נס ליחם. אולי גם לביקורת יש סיכוי.

המשפט המסכם הטוב ביותר, שעושה צדק עם הסדרה ומזמין אותנו לבחון שוב אותה ואת דעת הביקורת עליה, דווקא נברא על ידי אותו בלוגר אנונימי שכותב להנאתו, ומתוך כך גם להנאתנו, ולתועלתנו:

"נסיון יפה ומעניין, שכשל"  kfir number 1 , בלוגר אלמוני בתפוז אנשים

 

אסף קלדרון
תסריטאי ובמאי בפוטנציה, ונכון לעכשיו גם בישראל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק את אסף ק. בטל

4 תגובות

  1. kfir

    תודה על המחמאה, אבל אלמוני? באמת?

    • אסף ק.

      אסף ק.

      כך התרשמתי, אבל בבקשה תקן אותי – אשמח לטעות :)

  2. יוסף כהן

    יוסף כהן

    נראה לי שהיצירה הישראלית נמצאת רק בשלבים הראשונים של ניסוח איזה שפה לפילם נואר מקומי. זה ז'אנר עם פוטנציאל פלופ די גדול יחסית, לא חסרות נפילות בתחום גם מעבר לים. אני ממש מקווה שבארץ ימשיכו להפיק סרטי וסדרות מתח. זה ז'אנר כיפי מדי בשביל לוותר עליו.

    • מסכים לחלוטין ואוסיף שאנו זקוקים לנפילות בכדי לבנות הצלחות.