VZ0A4823

אותות, מופתים ופלסטלינה: שיחה חגיגית עם האנימטור רוני אורן

כשאחי ואני היינו ילדים לא נהגנו לפתוח את אירועי חג הפסח עם המאכלים והשירים על כל מיני אגוזים, אלא עם שידורי מערכת תכניות הילדים והנוער של הערוץ הראשון, עת הופיעו על המסך פירמידות מפלסטלינה. "אגדה על הגדה" – סרט האנימציה בסטופ מושן מפלסטלינה של רוני אורן, המבוסס על ספר ההגדה לילדים שאייר ב-1985, הוקלט ונשמר בבית משפחתי שנים ובקנאות, ואם חלילה הייתה שנה שבה לא שודר הסרט בערב פסח, היינו עורכים את הטקס הפרטי שלנו באמצעות הוידאו. אם להיות כנה, היינו צופים בה גם בחגים אחרים ובימי חול. עד כדי כך אהבנו את הדמויות של אורן, בכל שינוי צורה שעברו, את המוטות ההופכים לנחשים, סדיני הפלסטלינה שבני ישראל ארזו בהם את חפציהם עם היציאה ממצריים, ואת הצפרדעים הקופצות, שהן אחד מסימני ההיכר של השפה האנימטיבית שלו. הערצנו את אורן כי זיהינו אותו כבית היוצר גם של "משלים שועליים" וכמובן "אגדות המלך שלמה" – סדרות שרבים מילידי שנות השמונים ודרומה מכירים וזוכרים בוודאי. ספר ההגדה הוא עודנו הצלחה מסחררת. הוא תורגם ל-15 שפות ועותקיו ממשיכים להמכר ברחבי העולם. הסרט דובב ושודר גם הוא בשלל שפות, כשבישראל קשה כמובן למנות את מספר שידוריו הרבים.

 

רוני אורן הוא אחד מאבות המזון הבולטים של האנימציה הישראלית.כבר יותר מ-40 שנים שהוא עושה אנימציה, עיקרה סטופ מושן בפלסטלינה – החומר המזוהה איתו יותר מאשר עם כל אחד אחר בארץ. מאחוריו סדרות טלוויזיה, מאות סרטונים, פרסומות ואיורים. ספרי ה-DIY שלו לילדים בסדרה "סודות של פלסטלינה" הם רבי מכר, הוא מעביר סדנאות פלסטלינה ואחד המרצים המזוהים עם לימודי האנימציה ב"בצלאל", שם גם כיהן כראש המחלקה. לפני כמה שבועות שוחחתי איתו בביתו שבבנימינה, שאמנם לא עשוי מפלסטלינה אבל  שיש בו בהחלט אווירה של קסם ופלאים. "הרעיון התחיל מלעשות הגדה קטנטונת לילדים בגיל הרך, שיהיה גם להם משהו כשהם יושבים בשולחן", הוא מספר. "אבל זה לא יצא לפועל, ועלה רעיון לעשות הגדה תקנית שילדים יוכלו להינות ממנה ולא להתייבש. יחד עם אורי שנער ויונתן לובל יצרנו מן הוצאה לאור אד הוק, שקראו לה 'סקופוס' וזה תפס כמו אש.על בסיס ההגדה הזאת בעצם עשינו סרט ספיישל של חצי שעה שמעביר את הסדר רואים גם את האירוע בבית וגם את המאורעות שהוא מאזכר, את יציאת מצרים, ארבעת הבנים, חד גדיא – הכל הומחש באנימציה מפלסטלינה."

אני חושבת שבתור ילדה כמה שאהבתי את הסיפור של יציאת מצרים שנלמד בגן, את ההגדה לא ממש הבנתי. יש בה 'קפיצות' בין נושאים ואין לילד הרבה אפשרות להבין אותה דרך נרטיבים שהוא מכיר מספרוּת. דני, הילד בסרט, מביע רגשות דומים. הסרט הצליח לייצר משהו שלם יותר, לעשות סדר – סליחה על משחק המילים – בני ישראל אפילו יורדים ממטוס במצרים בתחילת הסרט, הם לא מגיעים משום מקום, ויש מעין התחלה לסיפור.

ההגדה זה אוסף של כל מיני טקסטים מכל מיני תקופות ומכל מיני מקומות שאיגדו אותם, חלק בארמית, וזה לא עושה הגיון. 90% מהמבוגרים לא מבינים את זה בכלל, וילדים בטח שלא. ולכן האיחוד על ידי הדמויות מהפלסטלינה קשר את הדברים."

הסרט נפתח כמו תכנית לייט נייט, עם הצגת האורחים שעתידים להופיע בהמשך הערב. הדמויות לובשות צורה מחודשת בהתאם לזירות ההתרחשות: מדובר במשפחה יהודית ממוצעת, עם דני הצעיר, אחותו הגדולה, הוריו וסבו. כשהעלילה מתמקדת במצריים הילד וסבא שלו "מגלמים" את תרח ואברהם. ארבע הקושיות נשאלות על ידי ילד אמריקאי, רוסי, קיבוצניק ואתיופי – אותה דמות פלסטלינה של ילד עם אותן דמויות של בני המשפחה בשינויים מותאמים. רעיון השוויון הזה בא לידי ביטוי במלוא עוצמתו כשמופיעות דמויות הילד האתיופי ומשפחתו, המעוצבות באותה הצורה בדיוק – אבל מפלסטלינה חומה.

"הספר היה היחיד שנועד לילדים, לא הייתה לפניו שום הגדה לילדים, וזה היה להיט מטורף גם בארץ וגם בעולם. ידענו שאין שום דבר שדומה לזה והערכנו שזה יצליח אבל לא בקנה מידה כזה. והסרט – קודם כל אני חושב שרבע מאה משדרים אותו כל שנה. אין בכלל סרטים אחרים."

עבדוּת ואנימציה

הוא מוסיף ומספר על כמה מקרים מרגשים שחווה בזכות היצירה במסעותיו בעולם: פעם כשהיה ברפובליקה הדומיניקנית ופתאום בערוץ דיסני בטלוויזיה הוא שודר באאוט אוף קונטקסט מוחלט, לדבריו. כשהיה בריו דה ז'נרו נפגש עם ילדים בתחנת טלוויזיה, לכולם היה הספר "אגדה של הגדה" בפורטוגזית. וכשערך סדרה של סדנאות בבואנוס איירס, נפגש עם תלמידי בית ספר יהודי גדול שביקר בו. מנהלת בית הספר הציגה אותו בפני הילדים בתור מי שעשה את סרט ההגדה של פסח, שמוקרן בבית הספר בכל שנה במשך שלושים השנים האחרונות.

"היום אני לא יכול לראות אותו כי אני רואה את הפגמים הטכניים שיש. באותה תקופה צילמתי את האנימציה וראיתי אותה רק שלושה ארבעה חודשים אחרי שעשיתי אותה. לא ראיתי אותה בריל טיים כמו היום, שזה ברור מאליו שאתה עושה אנימציה וצופה בה מיד ומתקן. האנימציה הזאת צולמה ב-16 מ"מ, החומר נסע לחו"ל לפיתוח, חזר, ואז ראיתי את הטעויות."

ואיך מתקנים?

"אי אפשר לתקן. זה לצלם קטע מחדש או לא. הסטודנטים שלי לא מבינים בכלל איך אפשר לעשות סרטים שלא רואים אותם בריל טיים. ככה עשינו את כל הסרטים,גם אחר כך את הסדרה 'אגדות המלך שלמה'. הכל ב'עיוור' – עושים ולא רואים שום דבר עד שמקבלים בחזרה. ולפעמים יש בעיה טכנית בתוך המצלמה, היו סרטים שהלכו לי לגמרי בגלל שהייתה איזו חדירת אור, ולא הייתה שום אינדיקציה כשהיא קרתה.ככה עבדתי עשרים שנה. ככה גם היה בלייב אקשן, לא היו רואים את החומרים. הצלם ראה מה שהוא צילם ולא ידע איך זה ממש יצא. הכל היה צריך להיות עם תכנון מאוד מדוקדק, צריך לדעת מה עושים. היום רואים בריל טיים ויש פוסט, אפשר לעשות הכל בפוסט. אז לא היה פוסט – מה שצילמת הוא מה שיראה בסרט! הפוסט היחיד היה תיקוני צבע."

וקרה שחומר ירד לטמיון?

"סרט אחד היה טראומתי. זה סרט הפרסומת האחרון שעשיתי לקולנוע, לפני שנכנס ערוץ 2. זה היה סרט ל'טנא נגה' (עוד לפני סרטוני הפרות ששודרו בערוץ 2 – ס"ד) וצילמתי אותו ארבע פעמים. זה היה סרט קטסטרופלי עם כל התקלות האפשריות. בערך עשרים שנה לא קרו לי תקלות, ובסרט הזה כל התקלות קרו. זה היה סרט קשה בגלל שקודם כל – עדיין לא יכולתי לראות את הדברים, לא הייתה טכנולוגיה. זאת הייתה חבילת גלידה כזאת, הצלחתי לעשות גלידה שהיא 'לא-גלידה', שאפשר להאיר עליה והיא לא נמסה, מאבקת תפוחי אדמה, והיו 'קליקים' ומרשמלו בגודל אמיתי כיוון והקופסה הייתה בגודל אמיתי, שדיברו. וכל הסרט היה סינקים. זה היה קשה לעשות את זה כל פעם מחדש, כל פעם הייתה תקלה אחרת, וכל פעם עם מצלמה אחרת. מדובר בלפני עשרים שנה, אין טכנולוגיות ממוחשבות וכל מה שנעשה היה ידני. קודם כל עשיתי את כל הסרט, זה היה לחוץ כי הקיץ כבר הגיע. באנו להקרנה באולפני הרצליה, באולם קטן שהיו בו כל האנשים של תנובה שבאו לראות. התחלנו את ההקרנה של הראשס, רק כדי לראות את החומרים, והכל היה מלא הבהקים. הייתה חדירת אור לתוך המצלמה.

כשיש חריר מיקרוסקופי, אם מצלמים פריים ואז מצלמים עוד ועוד – לא רואים כלום. אבל אני עבדתי לפעמים חצי שעה על פריים בגלל שהיו את הדמויות הקטנות האלה והייתי צריך לעשות את הסינקים, אז חדירת האור הייתה למשך חצי שעה, לא שתיים או חמש שניות. זאת הייתה חדירה מיקרוסקופית ולא איתרנו אותה. אחר כך במצלמה אחרת הייתה בעיה אחרת, סופר אימפוזיציות, משהו שם לא עבד וזה היה דפוק לגמרי. אז בניסיון שלאחר מכן כיסיתי את כל המצלמה בכיסויים וזאת גם הייתה בעיה. בסוף הבאתי מצלמה אחרת מארה"ב וצילמתי את כל הסרט מחדש."

וזה מה שיצא:

 

פניו המחויכות של אורן מעידות כי הוא נהנה לספר את סיפורי מורשת האנימציה שלו. לא קל לצפות מיוצר עם רזומה כשלו לסבלנות כלפי שאלות שבוודאי הופנו אליו כמה וכמה פעמים בחייו המקצועיים. הסבריו הנדיבים חושפים את כשרונו במסירת סיפור – מההתחלה דרך האמצע אל הסוף, ונראה כי לצד חדוות היצירה הוא אוהב גם לחשוף אחרים אל עולם האנימציה הרחב שהוא כל כך מתמצא בו. היכולת שלו להסביר וללמד מתבטאת גם ביצירותיו.

כשמוסרים לילדים את ההגדה בצורה כזאת – הרי שמדובר בבחירה, היא ספציפית ויש לה גם משמעות. זאת מסירה מאוד מסוימת של הסיפור. היה קונספט בהקשר הזה שחשבת עליו או תכננת אותו מראש?

"קודם כל היו לי ילדות קטנות אז. זאת אומרת שהייתה לי תקשורת עם שתי ילדות שהן לאורך הרבה שנים היו הקהל שדרכו אני יודע איפה אני ממוקם. וזה עניין של איזו מתנה. יש אנשים שיש להם באינטואיציה תפיסה מאוד טובה להבנה של ילדים. יש אנשים ויש סופרי ילדים שאין להם שמץ של מושג. את רואה ספרים שעוברים לילדים מעל הראש, הם לא מבינים איך ילד תופס שפה, איך הוא משתמש בה, איך הוא משתמש בדימוי ויזואלי. זה לא שלמדתי לימוד אקדמי את זה, אבל הייתה לי והייתה לסביבתי איזו שהיא אינטואיציה לגבי הדבר הזה. וזה הוכיח את עצמו גם בדברים אחרים, גם ב'אגדות המלך שלמה'. הילדה הגדולה שלי גדולה ב-20 שנה מהילדה הצעירה שלי (לאורן 4 בנות – ס"ד), גם הקטנה מתה על 'אגדות המלך שלמה' וגם שתי הגדולות. אז משהו שם עבד, לפחות עבד יותר ממה שהוא לא עבד. אותו דבר קרה לי גם בסדרה שעשיתי 'סודות של פלסטלינה' – שם זה היה עוד יותר מסובך כי אני מלמד ילדים איך ליצור דמויות שלפעמים נראות מורכבות בצורה מטורפת, והם מצליחים. זאת אומרת שמשהו בהבנה של הקשר בין עין לראש ליד – נכון היה. שלושת הספרים האלה מכרו 250 אלף עותקים בארץ, זאת אומרת שזה לא היה מוכר ככה אילולא זה היה עובד. אז זה משהו אינטואיטיבי של איזו שהיא הבנה של תפיסה של ילד, מכל הבחינות, של מה עובד על ילד – ולתת לו שיטה שבה הוא אפילו לא קורא, הוא רק רואה איך זה עובד: כדור הופך לנקניקייה הופך לפיתה, אחד מתחבר לשני, וככה הוא מבין את הפרינציפ, מתנסה בכמה, עד שהוא כבר פועל לבד בשיטה הזאת. כבר אז היה משהו שהיה מחובר עם ילדים. ואני אומר שיכול להיות שאפשר ללמוד את זה, ויכול להיות שאי אפשר ללמוד את זה. אפשר ללמוד את העקרונות, היום יש בטח המון המון מחקרים שמתעסקים בזה. אז היו ספרים מדהימים שתיקשרו מדהים עם ילדים, כל הספרים שרצים כבר חמישים שנה ועדיין עובדים. לסופרות כמו שטקליס ואחרים היה את זה, בניגוד אגב לביאליק. איירתי ספרים של ביאליק ושל שטקליס, עד היום שטקליס הולך  – ואצל ביאליק לא מבינים כלום. אנדה עמיר ושטקליס עוברות בלי שום בעיות כי היה להן משהו שאולי לו לא היה. ב'אגדות המלך שלמה' מדובר בהעברת סיפורים מהתנ"ך, חלקם די מורכבים, אבל בסך הכל זה עבד. בדיוק אתמול הסתכלתי על זה אחרי המון זמן שלא ראיתי, אז היו כמה דברים שצרמו לי. זה משולב תנועה, תמונה, טקסט, עריכה. סרט זה דבר עוד יותר מורכב מטקסט ואיור, יש כאן איזה רעיון, איזו בנייה וצריך שהילד יעקוב, שהוא יהיה בעניינים כל הזמן וזה יעבור. כשיש עריכה צולבת, שתהיה לו כל הזמן אוריינטציה לגבי איפה הדברים מתרחשים ולמה הם מתרחשים. זה הרבה יותר מורכב מספר."

 

צילום: תום גולדווסר

רוני אורן בסטודיו שלו בבנימינה. צילום: תום גולדווסר

חשיבה אנימטיבית

'אגדות המלך שלמה', הופקה בראשית שנות ה-90 ושודרה אף היא בערוץ הראשון. כל פרק בן 6 הדקות הנפיש את אחד מסיפורי שלמה המלך, אותם הגישה דמותו של שלמה תוך דגש על מוסר ההשכל של הסיפור.

היום כמובן שלא מייצרים סדרות טלוויזיה כאלה, בארץ לפחות.

יש יותר דברים פשוטים, פחות עם תכנים.

וגם בקולנוע לא ממש התקדמנו, לא הופק פה עדיין אף פיצ'ר אנימציה ישראלי בסטופ מושן.

"'9.99$' שכתב אתגר קרת הוא קופרודוקציה ישראלית-אוסטרלית, אבל הופק באוסטרליה ולא פה. זאת לא בעיה של מחסור באנימטורים כמובן, התחום בארץ עתיר כשרונות. כל שנה יוצאים רק מ'בצלאל' 30 אנימטורים."

אז למה, בפרט כשאפשר בקלות לדובב סרטי אנימציה לכל שפה בעולם שהוא עדיין יעבוד בה מצוין, אף ישראלי לא מייצר כזה?

"יש כאן תרבות של אנימטורים אבל הרבה פחות תרבות של תסריטים לאנימציה. ניר מ'ניר וגלי', שהיה סטודנט שלי, הוא פר אקסלנס תסריטאי. ניר היה סטודנט שכבר בהתחלה היה ברור שהוא יודע לכתוב, אחד הבודדים שידעו לכתוב. אין תרבות של כתיבה לאנימציה, היום קצת יותר. ולגבי פיצ'רים באנימציה – זה בכלל אין. אם יש אז לסדרות טלוויזיה, סדרות לילדים."

איך כתיבה לאנימציה שונה מכתיבה ללייב אקשן?

"יש אנימציות שלא, שזה לגמרי כמו לייב אקשן. ויש אנימציות שאני קורא להן כאלה עם 'חשיבה אנימטיבית', שזה ממש לא דומה בכלל. יש לי קורס בשנה א' ב'בצלאל' שהמצאתי לפני 10 שנים שנקרא 'חשיבה אנימטיבית' בדיוק כדי להסביר לסטודנטים מה ההבדל בין סרט שבאותה המידה יכל להיות לייב אקשן כמו 'וואלאס וגרומיט'. שם כיוון שגרומיט הוא כלב אז אולי לא, אבל באופן עקרוני כל הבימוי זה לייב אקשן ואין הבדל. לעומת סרטים שאין שום אופציה לעשות אותם אחרת, זה רק אנימציה, אין שום מדיום שיכול להמיר. את הקורס שבניתי לפני 10 שנים, 9 שנים לא העברתי, וזאת השנה הראשונה אחרי 9 שנים, וזה לא פשוט. לדוגמה, נתתי לסטודנטים תרגיל שהיה: שחור, לבן ואדום. ביקשתי שיחשבו על כל המשמעויות התרבותיות, האתניות וכדומה וירשמו אותן, ויעשו סרט מינימליסטי. קיבלתי תסריטים לפיצ'רים מורכבים, פרודוקציות עם ארבעה סטים… קשה מאוד לחשוב בתימצות כזה, קשה מאוד לזרוק את כל המיותר ולהשאר עם ה-essence. אני אומר להם שזה חייב להיות מסביר, פשוט וחכם."

האנימציה משמשת פתרון תקציבי להפקות שאי אפשר 'להרים' באופן מידי, או בכלל?

"הם פשוט לא למדו עדיין לחשוב פשוט, מינימליסטי ואבסטרקטי. עכשו הכל הולך לדברים נורא בומבסטיים. לחשוב פשוט ומינימליסטי ואנימטיבי זה הרבה יותר קשה מאשר להביא את כל התותחים, חמישה שחקנים, עשרה מקומות, רחוב ופאב. המשימה היא לקחת רק כמה קווים וכמה גושי צבע. מבחינה ביצועית זה לאין ערוך פשוט אבל החשיבה הרבה יותר קשה.'

ובאופן ספציפי לגבי סטופ מושן?

"סטופ מושן מלכתחילה זה נסיוני. כל דבר שאפשר להזיז אותו אפשר לעשות ממנו סטופ מושן. אצלי בשנה ב' ביסודות סטופ מושן עושים חמש סדנאות בסמסטר, כל אחת עם חומרים אחרים. יש סדנה של אורז, סוכר ומלח. עולם שלם, משכנע לגמרי, נבנה מהחומרים האלה. יש גם סדנת גפרורים וקופסאות גפרורים. לעשות גרגר אורז שפתאום מקבל אישיות? וזה עובד, זה נראה מונומנטלי, פנורמה רצינית והכל על שולחן אור."

אז יש כשרונות, יש יכולת מדהימה לעבוד גם באמצעים דלים…

"זה ביצה ותרנגולת. אם משרדי הפרסום אולי היו רואים את זה אז היה ביקוש לעשות את הדברים האלה. אבל הם לא באים, לא מתעניינים, והם רואים כל מיני פרסומות בדיסקים שהם מקבלים מחו"ל ואומרים 'תעשו לי ככה וככה'. יש כאן דברים סופר אורגינליים ומדהימים, ואין ביקוש להם.וגם זה דבר אחד לעשות דבר קטן של 30 שניות ודבר שני לחשוב פיצ'ר. זה עולם אחר. אנימציה מתפתחת בצורה מטורפת כי נפתחו לה המון ערוצים חדשים, הסינים למשל פשוט לקחו את כל המומחים שיבואו ללמד אצלם כי יש להם אמביציה… בארץ זה לא בא לידי ביטוי. יש כל כך הרבה מוכשרים ולא רואים אותם. בודדים פורצים כמו 'ניר וגלי' שתפס."

מה צריך שיקרה כדי שפני הדברים ישתנו?

"קודם כל אנשים צריכים להחשף לזה ולהתעניין בזה. באים מעט מאוד יחסית לתערוכות סוף השנה, שם יש את הפרוייקטים של שנה ד', שהם פחות נועזים מאלה של השנים הראשונות. הבוגרים כבר מפחדים. אני מפציר בהם ואומר להם תעשו, אל תפחדו, אל תשתדלו להיות כל כך מקצוענים כי אז זה קצת מסרס אותם. כל שנה יש סרטים מדהימים אבל מי בא לראות אותם? אם היו באים לראות, מתעניינים מה קורה אז זה היה משתנה.

בקרנות קצת יותר פתוחים עכשו לאנימציה, אחרי 'ואלס עם באשיר', אבל לא ממש. צריכות להיות קרנות ייעודיות לאנימציה, שההגשות בהן לא מתחרות עם עוד אלף אחרים. ולא רק לסרטים כמו 'ואלס עם באשיר' אלא גם לסרטים לא נרטיביים, סרטים אחרים לגמרי."

מה לגבי השוק, יש לסרטים כאלה קהל בארץ?

"קודם כל, הגיע הזמן שבארץ כמו באירופה יהיו קרנות שנותנות לעבודות אמנות שלא חייבות להמכר בכל העולם, אלא לעצם זה שאנשים כל כך מוכשרים יבואו לידי ביטוי. שיציגו את זה גם בגלריות, לאו דווקא בטלוויזיה.יש גם כשרונות שיכולים להביא כסף, ובקיצור צריכים להיות כספים ייעודיים לאנימציה."

אנימציה כזאת תוכל לתקשר גם בפיצ'ר או יותר בסרטים קצרים?

"לדעתי בקצרים כי אם זה הולך לפיצ'ר – זה מאוד 'קולנועי רגיל' או שזה תמיד מקוטע לקטעים כמו 'אלגרו נון טרופו' או 'פנטזיה' – המון אייטמים קצרים. אנימציה פחות נרטיבית היא לקצרים, זה לא יכול להחזיק פיצ'ר."

ובאופן כללי, פיצ'רים של אנימציה נעשים בדרך כלל בז'אנר סרטי הילדים?

"כן, אבל סדרות הטלוויזיה כבר לא. סדרה כמו 'בובספוג' היא גם לילדים אבל היא גם לא לילדים, אבל יש דוגמאות שהן רק למבוגרים כמובן. סוף סוף יצאה האנימציה מהארון והתחילה לדבר אל מבוגרים. אבל האמת שבפסטיבלים זה היה כמעט תמיד רק למבוגרים. המסחרי לילדים והפסטיבלים למבוגרים בלבד. לפעמים יש קטגוריה, ולא בכל פסטיבל, של אנימציה לילדים אבל פסטיבלי אנימציה היו למבוגרים. כל האנימציה המזרח אירופאית: הרוסית, המזרח גרמנית, הפולנית, הצ'כית… היה גם לילדים, אבל המון למבוגרים."

אי אפשר שלא להתייחס כמובן לתפקיד של האינטרנט בשדה.

"היום יש מצד אחד היצף חומרים עצום כי האמצעים של ייצור אנימציה הם כל כך פשוטים, כל אחד יכול לעשות אנימציה בבית והיא יכולה להיות אנימציה גאונית. בשנייה הוא מעלה אותה לרשת ובשנייה הכל קורה. מצד אחד זה הרבה יותר קשה לבלוט כי יש כל כך הרבה, מצד שני יש האמצעים הויראליים יכולים להריץ סרט במהירות לא נורמלית. אז יש את שני הצדדים האלה.

כשאני התחלתי את הקריירה היה ערוץ אחד, והתחלתי בריצ'רץ'. לכל מה שעשיתי היה 100% רייטינג. היום אפשר לחלום על זה. מצד שני רק כדי לעשות אנימציה – לסטודיו שלי קניתי מצלמה לאנימציה מצוירת, זה שולחן אנימציה, זה עלה כמו דירה בירושלים. מי היה יכול להרשות לעצמו? עשיתי הלוואה, שילמתי אותה שנים, ואז זה עלה 30 אלף דולר – באותו הכסף יכולתי לקנות דירה בירושלים. היום לוקחים מצלמת אינטרנט – יש כאלה בHD שעולות כ-400 ש"ח, מורידים תוכנה חינמית ועושים סרט שיכול להיות גאוני, באיכות. אלה שני הצדדים של הדבר: הנגישות של האמצעים, בזכותה הרבה יותר אנשים מוכשרים יכולים להבין שהם מוכשרים ולעשות דברים, מצד שני – צריכים לבלוט מעל כל כך הרבה יוצרים."

כדי לבלוט אבל לא רק – האם עדיין אפשר להעביר מסרים חתרניים דרך אנימציה?

"אפשר, אבל ערוצי הטלוויזיה – לא מעניין אותם לעשות דברים פורצי דרך. מעניין לעשות מה שיימכר בקלות בחו"ל, כי לממן סדרת אנימציה בלי מכירות בחו"ל זה מאוד מאוד קשה, אפילו אם היא בפלאש. אין לזה שוק, והיום אם אין שוק אז איך אפשר לעשות את זה בלי קרנות? בגרמניה לכל מחוז יש קרנות, אנשים פונים אל קרנות ומקבלים מימונים. לא רק לאנימציה, וזה נכון לגבי אירופה בכלל. גיל אלקבץ, אנימטור בוגר 'בצלאל' שעבד אצלי בסטודיו בירושלים (סטודיו "פריים ביי פריים" – ס"ד), חי כבר הרבה שנים בגרמניה. כל פעם הוא מביא רעיון, מקבל מאיזו קרן אירופאית כסף, הוא עושה פה ושם פרסומות, אבל חי מאנימציות אמנותיות לפסטיבלים מקרנות. יש תהליך הצעה וצריך לרוץ ולהתרוצץ, אבל הוא מקבל את הפרוייקט ועובד עליו שנה. איפה פה מישהו יכול לפתח קריירה רק על בסיס זה שהוא מוכשר, שיש לו מה להגיד, שהוא מקורי, שהוא זוכה בפסטיבלים?"

היה משהו חתרני ב"אגדה על הגדה"?

"אני חושב ש'שלמה המלך' היה חתרני. היו שם מסרים לא סטנדרטיים. ההגדה – אני לא יודע. היא הייתה חידוש ומשהו שאף אחד לא ראה קודם, אבל אני לא חושב שהיא הייתה חתרנית. אולי במובן של להתייחס בקלות למה שאף אחד לא התייחס אליו קודם בקלות. אבל מה שמדהים – החרדים אז אולי לא אהבו את זה, אבל זה היה פופולרי בצורה בלתי רגילה אצל כל שאר הכיפות."

צילום: תום גולדווסר

 

הסטודיו שלו ממוקם בחצר הבית, לא רחוק מחממה אורגנית שבה הוא מגדל ירקות מושלמים. החסות הרעננות נראות כמו איור מאחד הספרים שלו, וגם חצר הבית והחממה נראים כמו סט של סרט אנימציה.בסטודיו מפוזרות גופות של דמויות פלסטלינה, אחדות מהן זיהיתי בהתרגשות של ילדים. כמה רגעים לפני שנפרדנו סיפר שמעולם לא למד אנימציה. קשה לתפוס ביחס לזה את החירות היצירתית (אם כבר, ברוח החג) במסגרתה פעל לאורך הקריירה שלו, ואותה הוא משרה לכל מי שבא עמו בשיחה או אפילו נפגש עם יצירותיו, אבל אין היא אגדה.

אתמול כשמצאתי את האפיקומן ביקשתי פלסטלינה במתנה.

 

בהכנת הכתבה השתתפו אליה איזיריקובה ותום גולדווסר

 

סיון דוידוב
תסריטאית וקולנוענית בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. כותבת על קולנוע וטלוויזיה לילדים ב"הפנקס" - כתב העת המקוון לספרות ותרבות ילדים. סטודנטית לתואר שני בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק

2 תגובות

    • סיון דוידוב

      סיון דוידוב

      הזמנתי במיוחד עותק מארכיון הערוץ הראשון ואפילו בDVD! מוזמן (גם אתה זתומרת)