איבגי

שחקנים פוליטיים – יש דבר כזה?

מאז ומתמיד הייתה לי חיבה לתשדירי הבחירות. הייתי מתיישב וצופה כיצד מיטב המוחות הישראלים (והיועצים האמריקאים) מנסים לשכנע את הציבור בצדקת דרכם. האסטרטגיות והביצועים משתנים ממערכת בחירות אחת לאחרת,וההצלחה של קמפיין תמיד לוקחת בחשבון עוד מרכיבים רבים פרט לכמה סרטוני וידאו. במערכת הבחירות הנוכחית, בזמן שעבדתי בעצמי על כמה תשדירים , נשאלתי מה התשדיר שהכי זכור לי ממערכת הבחירות הקודמת, זאת שהתרחשה רק לפני 18 חודשים. התשובה הייתה קלה, קולו של אורי גבריאל בתשדיר הבחירות של קדימה הצליח להתבלט במקוריותו, אבל לא ממש עזר למפלגת קדימה (שסיפורה יהיה יום אחד סרט אדיר). למרות זאת, השימוש בקולו של שחקן מוכר תרמה לתשדיר בשני אופנים עיקריים – זהו גם קול תמיכה של אדם ידוע, וגם אופן הביצוע של התשדיר עצמו, "המשחק" בעזרת הקול – מבוצע ללא רבב. הניואנסים הקטנים בהגהה של הטקסט מדויקים ויוצרים תחושה של הזדהות ואמינות באיזון כזה שגורם ליצירת הזדהות עם המסר. כנראה שלמרות התשדיר המוצלח, מצבו של שאול מופז היה סופני.

ובעוד אורי גבריאל תרם את קולו, הרי שיש שחקנים ישראלים שתרמו גם יותר. השימוש בפרזנטורים הוא אלמנט די בסיסי במסעות פרסום מכיוון שהם תורמים את כישרונם וגם את פרסומם, בארה"ב זה מאבק גיוס של ממש בין הקמפיינים. אך כשמדובר בפוליטיקה הישראלית הנושא הופך להיות רגיש עד נפיץ. על פניו נראה שהדבר היחיד שצריך זה את רצונו של השחקן לפרסם את המפלגה, ולכן חייבת להיות הסכמה אידיאולוגית בין הצדדים, אבל לא כך הדבר.

בכתבה ששודרה לפני ימים ספורים בחדשות ערוץ 2, התייחסו לתופעת האי-הזדהות הפוליטית של אמנים ישראלים כתופעה שבבסיסה עומד אינטרס כלכלי מובהק. אמן איננו מעוניין להזדהות פוליטית כאשר פירוש הדבר יכול להתבטא בפגיעה במותג שהוא עצמו מייצג. כך לדוגמה "אייל גולן" איננו אייל גולן. "אייל גולן" היא דמות חיובית, שרה יפה, מנהלת חיי זוהר ועובדת קשה. כל התבטאות פומבית שעלולה לגרום לרגשות שליליים, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, אין לה חלק באותו המותג. ולכן כשהוא עומד מול המצלמות הוא לא רק מציין שהוא לא ישתף את הצבעתו בבחירות הקרובות – אלא שהוא לא ישתף את הצבעתו, כפי שעשה לאורך כל הקריירה שלו.

ואז אני מסתכל על אותם אמנים שכן לקחו חלק פעיל- הגששים עשו קמפיין למערך, ספי ריבלין תמך בליכוד ורמי הויברגר עשה תשדירים לעבודה. במערכת הבחירות הנוכחית בולט במיוחד משה איבגי שמופיע בתשדיר של המחנה הציוני (שמושפע במובהק מהתשדיר של אורי גבריאל). משה איבגי, האיש שהוא מותג מהלך, קליבר ענק ושחקן בחסד. יכול להיות שכדי להזדהות פוליטית בישראל חייבים להיות משה איבגי? אין שני שלו? או שאולי הוא היחיד שהסכים? ואולי הוא היחיד שיכול להסכים, כי הוא אבגי ולכן מרגיש בטוח שאין סיכוי שהדבר יפגע בו – הוא כזה סוג של מותג חזק. האם כך הרגישו כל המשתתפים בקמפיינים בעבר? הרי כולם ענקים בקנה מידה ישראלי.

אורנה בנאי חשבה שהיא מותג חזק, ולא האמינה לעוצמה של ההתנגדות שיצאה מולה בזמן שהביעה דעה פוליטית פחות פופולארית לזמן ולמקום שבה נאמרה. כה חזקה הייתה הפגיעה עד שהחברה שהחזיקה אותה כפרזנטורית (ברדיו) החליטה לבטל את ההתקשרות איתה בצורה פומבית ומתוקשרת. הם הניחו כנראה שלהיפטר מאורנה בנאי יעניק להם יותר נקודות זכות מלהישאר איתה, שזה די מדהים בעיניי. אורנה פאקינג בנאי.

אבל המקרה שלה מעט אחר כי הוא נגע בצורה ברורה בפוליטיקלי קורקט הישראלי, שהוא שונה בהקשר של הזדהות מפלגתית. כשמסתכלים על המונח הזה "פוליטיקלי קורקט", נדמה במבט ראשון שהוא מייצג ערכים לפיהם צריך לנהוג מכיוון שהוא מייצג עמדה רחבה והסכמה כללית בין רוב הציבור. במציאות הישראלית הנוכחית  נדמה ששחקנים שבוחרים לא לקחת חלק במערכת הפוליטית עושים החלטה טובה לקריירה, הם "פוליטיקלי קורקטים". אבל האם הפוליטיקלי קורקט הישראלי הופך לדרישה לממלכתיות ברגע שהועסקת מתישהו איפשהו ממישהו שהוא מישהו? האם אסי כהן יכול לצאת באמירה פוליטית בעד או נגד איזושהי מפלגה, כשברור שזה לא ישרת את האינטרס של הבנק שהוא מפרסם? האם יש לו סעיף בחוזה שמאפשר לבנק להתנער ממנו במקרה ש"יפגע" במותג של עצמו? או האם זה מובן מאליו, שפשוט אסור לו.

לכן זה לא רק השחקנים שאינם מעוניינים להביע דעה פוליטית כדי לא לפגוע בעצמם, חלק ניכר מהם תלויים כלכלית בגורמים שונים ואינטרסים עיסקיים שאינם מאפשרים להם, בצורה רשמית או בלתי-רשמית, להביע בכלל דעה פוליטית. הממלכתיות נדרשת על ידי כל גוף כלכלי שקושר את עצמו לכל שחקן, ורובם אינם משה איבגי .פשוט אסור להם.

נלי גיא
במאי, עורך, כותב. בעלים של החדר הירוק - אולפן צילום. סך הכול אופטימי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק