מקום בצמרת

על חשיבותם של סרטים דוקומנטריים ושירי פופ

בכל פעם שאני שומע את צירוף המילים "סרט חשוב", אני נוטה להתפתל קצת באי נוחות. לא יודע למה, אבל סרטים מעולם לא נראו לי חשובים במיוחד. הם כיף. סרט זה בילוי, גם סרט רציני, גם סרט עם נושא כבד, אפילו סרטים על השואה, הם בסופו של דבר בידור. המקום בו אני שומע הכי הרבה את הצירוף סרט חשוב הוא בקולנוע דוקומנטרי. שם הרי הדברים באמת חשובים, זה לא סתם סרט שהמציאו, זה אמיתי. אם מול רשימת שינדלר נניח נשמע את צקצוקי המבקרים אז מול "שואה" של קלוד לנצמן, על כל תשע שעותיו, נשמע רק דממה של חיל ורעדה מול כל החשוב הזה. כי לעזאזל, דוקו זה לא סתם סרט, זה חשוב!

עכשיו מול האקסיומות המפוברקות האלה אני מניח פרדוקס: סרט דוקומנטרי, שעוסק באופן מופגן בנושא שנתפש כ"לא-חשוב". למעשה זהו נושא שעצם מהותו היא בידור קל דעת. מוסיקת פופ, או ליתר דיוק, תולדות הפופ הישראלי. "מקום בצמרת" מקדישה שישה פרקים (עדיין קצר יותר משואה) לאחד מענפי הבידור הבזויים והאהובים ביותר. זו כבר סדרת הדוקו השלישית של ניסן שור שעוסקת בנושא לא חשוב בעליל, הראשונה הייתה לרקוד עם דמעות בעיניים: תולדות הבליינות הישראלית, השנייה הייתה אנשי המכירות ועסקה בתולדות הפרסום בישראל. זה נראה כאילו ניסן שור מתעקש להתעסק בתפל בזמן שמדינת ישראל נלחמת על קיומה. כאילו אין איראן, כאילו אין בחירות, בעולם של ניסן שור יש אנשים שלפעמים, רק כשאוחזת בהם המוזה ואין מילואים, אשכרה קמים לרקוד למוסיקה קצבית.

הסדרה אינה כרונולוגית אלא תמטית. כל פרק מהווה ציר זמן עצמאי, משנות החמישים עד להווה, שסוקר נושא מסוים. שלושת הפרקים הראשונים הם הבחירה ההכרחית של המובן מאליו: זמר, זמרת, להקה. אם שם הייתה מסתיימת הסדרה היינו אומרים דיינו, כי הרי בתוך שלושת הפרקים האלה כבר יש כמעט כל מה שיש לומר על הדבר הזה שנקרא פופ. יש את אדם, מנגו, ששי קשת, שלמה ארצי, שרון ליפשיץ והיי פייב. אבל אז מגיעים שלושת הפרקים הנוספים, והם החלק הבאמת חתרני בכל העיסוק התפל הזה. כל אחד מהם משרטט היסטוריה שטרם נשמע קולה, נרטיבים שזו הפעם הראשונה שהם מנוסחים באופן מסודר והדוק. הפרק הרביעי עוסק במוסיקה שחורה ועל המאבק של הקצב להיכנס ולתפוס מקום של כבוד בפופ הישראלי. זה פרק מרתק שמתחיל בקהילת העבריים בדימונה, עובר דרך רותי נבון עד שהוא מגיע לסילברדון, חומוס מטמטם ושב"ק ס. הפרק החמישי עוסק במאחורי הקלעים של הפופ, כלומר אמרגנים, מסחריות, כסף, אולפני הקלטות וחלטורות. הפרק הזה כולל סיפור נפלא על הציפור הקטנה שבלב שיגאל בשן חנק למוות. והפרק האחרון עוסק במוסיקה מזרחית. למרות הפיתוי הגדול, הפרק על המוסיקה המזרחית אינו מתעכב כמעט על סיפורי קיפוח והדרה, אלא מגולל בכבוד ורצינות את סיפור התפתחותה של המוסיקה לאורך העשורים, תוך הצמדות לפן הפופי המובהק שלה. זה פרק שמתחיל בחפלות וצלילי עוד, נותן ריספקט לשיאי הפופ של שימי תבורי בסבנטיז ומסתיים במלכי הפופ של ההווה, כלומר אייל גולן ושרית חדד. כל-כך מרענן היה לראות איך הסרט מתייחס למוסיקה והז'אנרים השונים בה ולא חופר, כמו שנהוג היום לעשות, בפן הסוציולוגי, אלא פשוט מתייחס לדבר עצמו כאל משהו שראוי לנתח ולדבר עליו בזכות עצמו.

הפרק האחרון הוא גם היחיד שאינו מתעכב על הפרובינציאליות הישראלית, התלונה הקבועה על איך שאנחנו תמיד קצת מפגרים אחרי מה שקורה מעבר לים, שתמיד אין לנו מספיק כסף או זוהר בשביל לעשות את זה על אמת. המוסיקה המזרחית מצטיירת בעצם בתור הפופ האותנטי היחיד שבאמת היה לנו. וכיאה לפופ היא מנפקת להיטים, קלילים, רקידים, מטופשים לפעמים, שהם באמת לא מאוד חשובים. כמו הסדרה הזו. היא באמת לא חשובה, היא פשוט מצוינת.

 

נ.ב

הסדרה שודרה בערוץ הראשון ולכן ספק אם למישהו יצא לצפות בה, אז זה הלינק לכל הפרקים:  מקום בצמרת

 

וזה בונוס

יוסף כהן
תסריטאי, במאי, עורך, שחיין מוצלח

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק