m141752_20150206091100_797264564918

הנוער לאן? הרהורים על ייצוג הנוער בקולנוע הישראלי העכשווי בעקבות הסרט "עמק" והסדרה "אופוריה"

בחודשים הקרובים מתוכנן לצאת לבתי הקולנוע סרט הביכורים של הבמאית סופי ארטוס "עמק". הסרט מתאר את  חייהם של כמה תיכוניסטים המתגוררים במגדל העמק ונאלצים להתמודד עם אלימות – מכל סוג – כעניין שבשגרה. יש לכל אורך הסרט המרתק הזה תחושה של ניכור וקדרות שמתפוגגת קצת רק כאשר הדמויות הבודדות מתאחדות ומוצאות חיבה אחת אצל השנייה – עד למכשול הקרוב הבא. במהלך הסרט אין כמעט בכלל הומור, יש אווירת מתח וחרדה [המוזיקה של אופיר ליבוביץ והצילום של גיורא ביח מסייעות משמעותית לתחושה הזאת], כשבכל רגע -גם בסיטואציה יומיומית פשוטה כמו שיעור בכיתה או ישיבה של כמה חברים סביב מדורה – המצב יכול להתהפך מיד לפרץ בלתי נשלט של אלימות.

תוך כדי הצפייה שמתי לב שיש לסרט לא מעט נקודות השקה עם הסדרה המצוינת "אופוריה"  [10 פרקים, יוצרים: רון לשם, דפנה לוין, טמירה ירדני], ששודרה בhot  לפני שנתיים ומשום מה לא זכתה אז להד תקשורתי או להצלחה ממשית בקרב הקהל – וחבל שכך.

 

6378_343863299044729_740026881_n

מאור שוייצר, דולב מסיקה ורוני דלומי ב"אופוריה"

 

"אופוריה" מתארת את חייהם של כמה בני נוער הגרים באותו איזור. גם בסדרה, כמו בסרט "עמק", מרבית הדמויות סובלות מבחינה נפשית או פיזית ואינן מוצאות את מקומן. ב"אופוריה" מרובת הדמויות ישנם כל מיני 'מטשטשים' – אמצעים העוזרים לדמויות לברוח מהמציאות ומההתעסקות בבעיותיהן. הדמויות מתמודדות עם טראומות ילדות, דחייה חברתית, הפרעות אכילה, מחלות, זהות מינית מבולבלת ובעיקר – עם שעמום קיומי ותחושה של חוסר תכלית. האמצעים ה'מטשטשים' בהם נעזרים בני הנוער, בין השאר – סמים מכל הסוגים, מין מזדמן, אלכוהול, טיול ארוך-טווח לחו"ל, אתרי פורנו וניסויים רפואיים שהם עורכים בעצמם, ללא פיקוח. בשתי היצירות הללו  הקשר עם ההורים תלוש עד בלתי קיים – ב"עמק" שתי דמויות ההורים אינן משמעותיות במיוחד – האחת חסרת ישע מול הסיטואציה הניצבת מולה ואילו במקרה השני מדובר על אב שלמעשה כמעט לא מחליף מילה עם בנו לכל אורך הסרט. ברור לנו כצופים שההורים אינם דומיננטים ולא מהווים 'מודל לחיקוי' עבור הילדים שלהם.

ב"אופוריה" ההורים אפילו נוכחים פחות. הנערים גרים בדירות שונות לבדם – ההורים לא נמצאים ובמרבית המקרים גם לא מוזכרים. לעיתים רחוקות אנו מגלים ספיחים קלושים על עברם – דמות אחת נזרקה מהבית, דמות אחרת היא של נער מאומץ – אבל לא יותר מזה. הנוער הם למעשה גם בתפקיד ה'מבוגרים' והם האחראים הבלעדיים למעשים שלהם. [אגב, יש הרבה הופעות משחק טובות גם ב'עמק' וגם ב'אופוריה' – רובן כמובן של שחקנים צעירים ואלמונים שמתמודדים בכבוד עם תפקידים לא פשוטים. רועי ניק ומאור שוייצר אף הגדילו לעשות ומופיעים בשניהם – אבל בתפקידים הפוכים. ב"עמק" ניק הוא הביישן והסגור ושוייצר הוא החזק והיהיר, כשב'אופוריה' זה בדיוק להיפך].

 

רועי ניק, אוריאל גטה ורוני דלומי ב"אופוריה"

רועי ניק, אוריאל  גטה ורוני דלומי ב"אופוריה"

 

תחושת הקדרות הזאת ב"עמק" ו"אופוריה" הזכירה לי לא מעט סרטים מהשנים האחרונות שתיארו נוער מבולבל, משועמם ואלים מאוד – "שש פעמים", "הנוער", "המשגיחים" ובמידה מסוימת גם "הבודדים", "וסרמיל", "עג'מי", "מוקי בוערה", "ציון ואחיו" ו"מישהו לרוץ איתו". בסרטים נוספים כמו "למלא את החלל", "אורחים לרגע" ו"אור" ישנה דמות נשית ראשית של נערה הכלואה בתוך עולם מדכדך שבמידה גדולה משפיע על עיצוב זהותה.

אני מזהה כאן מגמה של יצירות שמציגה את בני הנוער העכשוויים כבני אדם אימפולסיבים, תזיזתיים, פגועים וחסרי ביטחון שמבטאים את התסכול שלהם לעיתים קרובות בהתפרצויות אלימות. הדילמות שלהן כבדות משקל ושמחת החיים מועטה. במקביל לאלו נעלמו כמעט לחלוטין סרטי נעורים מהסוג המוכר – קומדיות רומנטיות המציגות בני נוער מלאי רוח חיים שובבה, שאינם מתעסקים עם סוגיות הרות גורל, אלא מבלות בנעימים על שפת הים בהמתנה לקראת הגיוס הקרב. גם אם ישנן דילמות מסוימות, הסרטים מוגשים במעטפת היתולית ולא חמורת סבר. סרטים כאלה הופקו בישראל בעיקר בשנות ה80' וכללו בין השאר את "פצעי בגרות", "הפנימייה", "נערי החוף", "אלכס חולה אהבה", "מכת שמש", "פוטו רומן" וכמובן סדרת סרטי ההמשך של "אסקימו לימון".

בקולנוע הישראלי של העשורים האחרונים סוג הסרטים הזה נעלם כליל, כאשר שלושת הסרטים האחרונים שיצאו והראו בני נוער המתעסקים עם דילמות רומנטיות בצורה קומית, או נעשו באווירה של חדוות נעורים הם "פעם הייתי", "איים אבודים", ו"חתולים על סירת פדלים" – וביניהם יש מכנה משותף חשוב: שלושתם מתרחשים בעבר הרחוק ומציבים עבור הצופה תמונה נוסטלגית של הנעורים ולא עדות חיה לשגרת יומם של בני הנוער כאן ועכשיו.

 

נווה צור ורועי ניק ב"עמק"

נווה צור ורועי ניק ב"עמק"

 

אני תוהה כמובן, מה הסיבה לשינוי הזה. ברור שהשנים האחרונות שינו את אורך החיים של בני האדם – ואני מכוון בעיקר למהפכה הטכנולוגית הקיצונית של שני העשורים האחרונים. הדבר כמובן משפיע על כולם, אך בולט יותר אצל בני הנוער שלמעשה כבר נולדו לתוך המהפכה הזאת, ש"מבגרת" אותם בתהליך זריז הרבה יותר מבעבר: ב"עמק" אחד משני הגיבורים מתגלה כנער שאוהב לקרוא ספרים. כאשר בכיתה המורה שואלת אותו אילו סופרים הוא מכיר והוא מתחיל למנות שמות, ברור לנו ששאר התלמידים כלל לא מכירים אותם ועצם התחביב של קריאה נשמע חריג. בהמשך הסצנה, אומרת גיבורה אחרת שהיא דווקא מעדיפה לצפות בטלוויזיה, במקום לקרוא ספרים. ב"אופוריה" לדוגמא, דרך חיפוש באינטרנט דמות בשם צהובון משיגה כל מיני 'מתכונים' לשיקויים ותרופות. האינטרנט מספק תשובות לכל שאלה אמפירית, עד שצהובון מבלי מודע בודק את הגבולות ומחפש תשובות לשאלות נוסח 'כיצד מתאהבים'.  אלו רק שתי דוגמאות צנועות לתהליך שמשנה את בני הנוער ובא לידי ביטוי בעוצמה רבה, תרתי משמע, ביצירות העוסקות בהם מהשנים האחרונות.

את שלושת הפרקים הראשונים של "אופוריה" אפשר לראות כאן. כל הפרקים נמצאים בvod של hot

אורי ברד
שואף לצפות בכל פיצ'ר ישראלי שהופק

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק