יהוא ירון

דיוקן האמן כאדם – על הסרט "יהוא ירון – אמן השכנוע העצמי"

רוקומנטרים* נוטים מטבעם להלך על חבל דק מאוד: מצד אחד לסצנת הרוק יש יכולת לייצר השתקפות צלולה של נקודות שבר במציאויות תרבותיות בהן היא מתקיימת, ורוקומנטרי טוב יידע לקלוט את ההשתקפות הזו ולהחזיר אותה באופן הסיפורי ביותר. Gimme Shelter של האחים מייזלס (אחד מהם, אלברט מייזלס הנפלא, הלך לעולמו רק לפני כעשרה ימים), שעוסק בסיבוב ההופעות המפורסם של הרולינג סטונז, מבטא כך את רגע ההתפכחות האכזרי של מהפכת שנות השישים; Don't Look Back של די. איי. פנבייקר מצליח לייצג את קריסתו של בוב דילן אל תוך הממסד הקפיטליסטי הבולעני ודרכה את המתח בין אמנות ותהילה. האיכויות האלה ברוקומנטרי תלויות במשיכה של הדוקומנטריסט לעולם הרוק, ביכולת לזהות את הערך החתרני של הרוק ואת הטרגדיה בכשלון שמולידה ההצלחה של המוזיקה. מצד שני, ברגע שיוצר הקולנוע מסנוור ולו במעט מהקסם של הסצנה ומהאישיות הבימתית של המוזיקאים, הסרט עלול להתקשות להביע דבר כלשהו שאינו תעשיית המגניבות, וכתוצאה ליפול מהחבל.

שני רוקומנטרים שנעשו בעבר בארץ – שמיים שרוטים על גלויה על נושאי המגבעת ונשמות גועשות על מינימל קומפקט – הם ניסיונות יפים לשחק עם הז'אנר, אבל שני הסרטים, שמביעים לא מעט הערצה כלפי הלהקות המתועדות – חוטאים במידת מה בנוסטלגיה. ונוסטלגיה אולי יכולה לספק הנאה רבה למעריצי הלהקות האחרים, אבל מטבעה כחווייה בדלנית מסוג "היה-מדהים-הייתם-צריכים-להיות-שם" חוסמת את האפשרות להבעת תחושה אוניברסלית.

יהוא ירון – אמן השכנוע העצמי – סרט דוקומנטרי טרי שמלווה את המוזיקאי יהוא ירון ביצירת אלבומו בעל שם זהה לשם הסרט – שונה משמיים שרוטים ונשמות גועשות כבר בעובדה שהוא מתעד אמן הפעיל בהווה. ופעיל זה אומר פעיל. יהוא ירון – המוכר כיוצר בסצנת האינדי הישראלית משנת 2008 לערך – מוצג בשלב מוקדם של הסרט במונטאז' יפה בו הוא עומד על במות מגוונות, מנגן בכלים מגוונים ומלווה מוזיקאים מגוונים כמו אביב גדג', זאב טנא ורונה קינן.

מרוכז, משולהב, מחייך, ירון מוצג כמי שעובד וחי מוזיקה, כמי שמעורב באופן טוטאלי, בכל רמ"ח איבריו, באמנותו. אלמנט הטוטאליות בא לידי ביטוי כבר בסצנת הפתיחה בה ירון מצולם כשהוא מחמם את מיתרי הקול, מתמלא באוויר ופולט אותו בנשיפות קצרות בשעה שגבו המוטה מטה עולה אט אט ומזדקף. האינטנסיביות הפיזית ממשיכה גם כשהוא מייד לאחר מכן מתאמן בשירת השיר השני מהאלבום החדש, "היא". ירון, הידוע בסגנון הנמרץ, הקברטי של המוזיקה שלו, פולט בשצף קצף את מילות השיר, והמצלמה מתמקדת על זרועו הנעה ביתר הבעה בשעה שהוא שר. נושא השיר שהוא שר, נושא שעוד רגע ייחשף כאקטואלי ביותר בחייו, מובע כבר במילה הראשונה של השיר: "המחלה".

במקביל לעיבוד השירים, החזרות, ההקלטות לאלבום החדש, במקביל להתקדמות ההריון של זוגתו של ירון, מתפתחת גם מחלת הטרשת הנפוצה ממנה סובל ירון, מחלה שכפי שירון אומר, בכל התקף שלה מותירה עוד סימן בגופו, עוד נזק. המחלה מכתיבה את קצב חייו של ירון, כמו גם את הקצב שבוחרת הבמאית מיה זיידמן להעניק לסרט: מירוץ תזזיתי מחדר החזרות לחדר ההקלטות לבית החולים לבית אל בת הזוג. המירוץ מוגדר כבר בסצנה השניה של הסרט בו ירון מתכנן את לו"ז העבודה על האלבום ומבהיר שאין זמן. לא רק שהרוקומנטרי הזה אינו מתרפק על העבר, הוא גם מבטא הווה עצבני ונדיף, אחוז חרדה בשל עתיד לא בטוח.

המאבק שהסרט מביא לידי ביטוי הוא בין האמנות – שכמו שירון בורא אותה, כך הוא גם חי ונושם אותה – אל מול חוסר השליטה בחיים האישיים, שחודרים אל תוך האמנות ומשחקים בה כאוות נפשם. ירון הטוטאלי והתובעני (זאת אנחנו לומדים בסצנות בחדר החזרות על האלבום) נדרש, כמו שהוא אומר באחת מסצנות הסרט, להרפות, לקבל את המציאות כפי שהיא, להגיד "פאק איט". סדק זה בדרכו האמנותית של ירון הוא שמאפשר לסרט להשקיף מעבר לפרפורמנס, מעבר לאישיות הבימתית, והישר פנימה אל החוויה האישית של היוצר. הכותרת של הסרט – "אמן השכנוע העצמי" – כבר היא מצביעה על המפגש בין האמן המייצר החוצה, וחולק את הפלט שלו עם העולם, אל מול העצמי שלו, החוויה הפנימית. למרות ששפת הסרט אינה תמיד אחידה, הוא מיטיב לייצר הזדהות עם ירון. אני מנחשת שאחת הסיבות היא הזדהות היוצרת, כדוקומנטריסטית, עם החוויה של ירון: אפשר להגיד שהסימביוזה של האדם היוצר, הרוצה לברוא את סיפורו, ושל החיים שקורים בזמן שהוא מתכנן את תכנוניו, הוא בסיסי ביצירה הדוקומנטרית מעצם היותה דוקומנטרית. ההתמקדות של הסרט במתח בין קיום האדם כבורא, כעליון, ובין היותו בן תמותה, מצליחה להוליד מתוך סיפורו הקטן, האישי של ירון את אותה חוויה אוניברסלית, שרלוונטית להרבה יותר ממעריציו של ירון בלבד.

הסרט יהוא ירון – אמן השכנוע העצמי יוקרן הערב, ב20:30 בסינמטק ירושלים, ובסינמטק תל אביב ב27 למרץ.

*רוקומנטרי: סרט דוקומנטרי העוסק בתעשייה מוזיקת הרוק וביוצריה.

 

 

 

 

תמי ליברמן
עורכת וידאו. במאית סרטים אתנוגרפים. תושבת חוזרת טריה, החלב והדבש עוד לא יבשו מהשפתיים.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק